אחד הדברים המשמחים בעריכת כתב עת הוא הרשת שנוצרת בין הרשימות השונות המגיעות למערכת: הנושא נרקם מתוך חוטים הנשלחים מן המרחק ומבשרים על משהו רחב בהרבה מאשר הצומת שבו הם נפגשים. כך קרה בגיליון זה, הגיליון ה־11 של מעלה, המוקדש ברובו ובלי כוונה מוקדמת ליצירות שנכתבו או תורגמו בידי נשים. מאפיין זה אינו סוציולוגי גרידא, אלא הוא מעיד על אסתטיקה, נושאים וצורות שהדומיננטיות הנשית מביאה אל הספרות ושגיליון זה הוא הזדמנות לדון בהם.
על פי נתוני הספרייה הלאומית, 60% מספרי השירה והפרוזה שפורסמו בשנה החולפת נכתבו בידי נשים. העלייה המתמדת בנוכחותן של נשים בשדה הספרות אינה מוגבלת רק ליצירה עצמה, אלא היא ניכרת גם בתרגום, בעריכת ספרים, בעריכה של כתבי העת הספרותיים (למשל: “מאזניים״, “המוסך״, “הליקון״ וגם כתב העת הזה) ושל הוצאות לאור (למשל: “לוקוס״, “עוץ״ “פטל״). יתרה מכך, נשים הן לא רק הכותבות, העורכות והמתרגמות של הספרות העכשווית, אלא שהן על פי רוב גם הקוראות שלה. כלומר: בחלקה הארי ספרות נכתבת כעת בידי נשים, לנשים. אין הכוונה לכך שהגברים, שלפני 30 ו־40 שנים היו מרכז השדה הספרותי, נטשו אותו כליל, אלא שהם התמעטו, וגם אלו המצויים בו מאמצים לא פעם את הערכים הנשיים ההולכים ומעמיקים אחיזה באדמת הספרות.
אליה וקוץ בה. משדות אחרים ידוע לנו כי הפיכתם של שדות פעולה שונים לשדות של נשים מלווה על פי רוב בהיחלשות כלכלית, חברתית ותרבותית של שדות אלו. למשל: עבודה סוציאלית או חינוך. ונדמה שגם תחום הבריאות בדרך לשם. כלומר: נשים הן אכן הכוח המרכזי בזירה הספרותית, אלא שהדבר מלווה, ואולי אף תלוי, במצבה החלוש של הזירה הספרותית, ובהפיכתה מזירה מרכזית לזירת שוליים. שלא במפתיע, הרשימות המלוות את הנושא המרכזי של גיליון זה עוסקות בביטויים שונים של השוליים – הן ברמת התוכן (פריפריה, התאבדות), הן ברמת הסוגה הטקסטואלית (כגון שיחות, עדויות וכיוצא באלה). וגם זה כנראה, לא לחינם.
הנשים קיבלו לידיהן את שאריותיו החלושות של שדה הספרות העתיק. שדה שבו נחלקה האחריות בין המערכת הספרותית, הקוראים והכותבים. לעומתו, שדה הספרות שאותו ירשנו הוא שדה מונולוגי שהאחריות בו נופלת כמעט באופן מלא על כתפיהן של היוצרות: אלו שכותבות, מממנות או מגייסות כספים, מדפיסות, משווקות, מבקרות ולבסוף – הן גם הקוראות. זהו שדה אינדי במהותו, שדה שצומח מלמטה, כמעין מלחי הרחה המבקשים לעורר את הספרות מעלפונה: קבוצות פייסבוק, המלצות של קוראות ואירועים בסלוני הבית. זוהי עוצמה הפורצת מתוך אי־האפשרות ומתוך ההתנתקות מצורות ההשפעה שהכירה הספרות בעבר: לא תקשורת המונים אלא תקשורת אינטימית, לא הוצאות גדולות אלא הוצאות עצמאיות, ולא המשורר כנביא או כגאון אלא המשוררת כמורה וכמדריכה.
נכדותיהן של דורות על דורות של נשים שלא ניתנה להן האפשרות להביע מביעות עתה, במעין תהליך מראה לזה שמתרחש בתחום הקולינריה. מה שהיה “ביג דיל״ כאשר נעשה בידי גברים הופך ליומיומי, לפשוט ולצנוע כאשר הוא נעשה בידי נשים, ומה שהיה יצירתי וחרישי כאשר נעשה במטבחה של האם – הפך לספקטקל של זיכרון הבצלים והקישואים המלווה את תקשורת ההמונים ערב־ערב. כאשר עמדו גברים במרכזה של הספרות – עמדה הספרות במרכזה של התרבות. עתה, כאשר הם נכנסים למטבחה של האם, הם הופכים את הבישול לקולינריה ואת העגבנייה לאידאה – ואילו כותבות הספרות קוצצות את מילותיהן בפשטות, כמו ארוחת צהריים מזינה וחסרת ייחוד שנלקחה מהספר האיקוני “מהמטבח בהנאה״. משבר הייצוג הצמיד את הממשי, כלומר את האוכל, אל הגברי, ואת המופשט, כלומר את המילים, אל הנשי. החוכמה של הידיים, של הריכוז ושל האהבה המזוגה במעשה השגרתי של הבישול הורחבו מתחומי ההזנה הגשמיים בעיקרם לאלו הרוחניים.
הרשימות שבגיליון מעמיקות את הדיון במערכת המתחים של היצירה הנשית. ואולי עדיף לומר: של היצירה העכשווית. בולט במיוחד המתח עליו מצביעה סיון הר־שפי ברשימתה: המתח בין יצירה לבין עדות, שתי זכויות שנמנעו בעבר מנשים. המתח הזה עולה על גדותיו ומתממש הן ביצירה ההדוקה, שהיא, כדברי נתן זך, היהלומים המופלאים – תכלית הפחם – והן בפטפוט המשוחרר, המשמח, היצרי והיוצר.
אם להשתמש לרגע נוסף בתהליך המראה שעוברים עולם הספרות ועולם הבישול, לחילופי המשמרות הזירה הגברית והזירה הנשית, אפשר לומר שהשאלות העומדות עתה לפתחן של הנשים היוצרות הן האם יבחרו להתייחס למעשיהן כאוֹמנות של ממש? האם יוכלו להצמיד ערכים תרבותיים, חברתיים, אפילו כלכליים לעבודתן? האם יעניקו עוצמה למילותיהן? והכוונה היא לעוצמה הנובעת לא רק מכך שהן יכולות סוף־סוף להעיד ולכתוב, אלא מכך שעדותן היא עדות אמת – וככזו, היא צריכה להטות את הדין, לא רק להישמע.
*
הגיליון ה־11 של מעלה מונה 14 רשימות ושלוש מסות. שתי הרשימות הפותחות את הגיליון ממוקדות בנושאו המרכזי: רשימתו של אביב פטר “אפשרות של X״ עוסקת בהצעקה מאת מעין איתן ורשימתה של רות אשור עוסקת בדלפין, ספרה של דפנה לוין. אחר כך חורגים קלות מהתחום הנשי אל הפריפריאלי ברשימתו של איתיאל קריספין על חיי עיר, ספר שיריו של עודד בן דורי המוקדש לגבעת אולגה, אך שבים לנושא המרכזי במסתו של שי פורסטנברג על מהדורת 20 שנה לספרה של מאיה ערד מקום אחר ועיר זרה וברשימתו של עדו ניצן על תרגום הספר ניסים לארוחת בוקר מאת אליזבת בישופ. בחטיבה העוקבת כותב גלעד מאירי על הגלגול המודרני של ספרי “צאינה וראינה״ ביצירתה של זלדה, כנרת רובינשטיין מתארת את הקשר בין השיר ובין תנאי כתיבתו אצל זלדה כפי שאלו משתקפים באותות רחוקים של אור: שירים וציורים, סיון הר־שפי כותבת על עדות ויצירה בקומי, ספר שיריה הראשון של מוריה אשכנזי ויוני דוד, בפרסום בכורה, כותב על שיטוטים עם רוברט ואלזר מאת קרל זליג. במסה המופיעה לאחר מכן מתאר משה בק, בפרסום בכורה, את הדלות שהוא חווה בשירה. אחרי הדלות מגיע השפע הגדול של הדמיון: דניאל בהר כותב על אחרון המלאכים מאת פאדל אלעזאווי, תום בייקין־אוחיון כותב על 11 שועלים ושירים אחרים מאת שוהם סכנה מנלה, ואספיר מילמן מדליקה סיגריה לכבוד להבתו של נר מאת גסטון בשלאר. כנהוג בימים אלו, מסיימים בעל כורחנו בהתנגדות: נדבי נוקד משווה בין התרגומים לשירי אושן וונג שפורסמו בספר מלכת הנשף האחרונה באנטרקטיקה ובין הטיוטות שפורסמו בדף הפייסבוק של מתרגמת הספר שירה סתיו וניצן רותם מתארת כיצד יש לקרוא את יד נשלחת בנפש מאת ז׳אן אמרי. במדור ביקורת הכריכות “צפון ברך״ גליה ברס כותבת על כריכת איך להתנגד מאת ארנה קזין, ובמדור “מעבר לים״ א.א. מילן משחרר מסמכים סודיים מהארון הנעול באפוריזם שתרגם ובאר יהונתן דיין. את הגיליון מלווים תצלומיו הנפלאים של עידן ערד.
שנה טובה ומבורכת של חירות, קריאה נינוחה ומשמחת, וכתיבה וחתימה בספרות מופתית.
נועה שקרג׳י, עטרה בן חנן, גלעד מאירי, אביב פטר
