האם הגורל מתחיל במקום שבחירתו של האדם מסתיימת? בספרו “החכמה והגורל״, מוריס מטרלינק מציג שני מודלים להתייחסות האדם לגורל. חפץ הנסחף בזרם הנהר מסמל את ההיכנעות הטוטאלית של האדם לגורל ואילו האי, אשר הגלים שוטפים אותו ואז נסוגים, מסמל את יכולת האדם לשאת ולתת עימו. האי כ״נקודה קבועה״ בחלל משקף את ה״חלק הרוחני״ ה״כל יכול״ של האדם. יש אירועים מחוץ לשליטת האדם, אבל רוחו היא המעצבת את תגובתו, היא הבוחרת לשנות את מסלול חייו או להתמיד בעקשנות. הגורל אינו עוד עלום ונשגב, אלא שלאדם יש קרבה אינטימית אליו. ספרה השמיני של גלית דהן־קרליבך, מזל יתומה, מוקדש לשאלה האם הגורל הוא הקובע את הבחירות החשובות בחיים, ובייחוד בחייה של אביטל אוחיון, גיבורת הרומן.
אביטל, יתומה, ג׳ינג׳ית, ילידת דצמבר 1980, גדלה בליפתא. את המציאות היא בוחנת על פי חוש הריח (Au pif, כמו שאומרים בצרפתית, לפי האף), פשוטו כמשמעו. במקום להסתמך על היסקים והיקשים, היא מריחה אנשים, מצבים ומקומות, ובכך תורמת להטעיית הקורא. אביטל מביטה לעברה ומספרת על שתי תקופות בחייה, במעין כתב הגנה שהיא מתוודה בו על רצח. התקופה הראשונה היא בימי נערותה (גילאי 16–19), והתקופה השנייה בבגרותה (גילאים 19–20) נפתחת בניסיון של אביטל ״להסתדר בחיים בלי מנזר ובלי לשכת רווחה״ (עמ׳ 77).
כמי שהתייתמה מאימה אביטל מפנטזת, לפרקים באובססיביות, על האיחוד עם אביה, ומדמיינת איך נראים החיים בתוך משפחה. היא חושבת שהגורל לועג לה, ועל בסיס זה שואלת: ״דווקא לי יש אבא בשם?״ (עמ׳ 21). אביה הדמיוני הוא דמות מנחמת שמלווה אותה בעיתות קשות. אך בדיעבד אביטל שואלת מה היה גורלה אלמלא הייתה עסוקה בחיפוש אחריו ״כל הזמן״ (עמ׳ 22). אולי לא הייתה בורחת בגיל 16 לירושלים ולא הופכת לזונה. בהמשך, כשאביטל מגיעה לספר על תקופתה כזונה, מהדהדת בראשה אחת מהקללות החוזרות של סבתה כנבואה שהתגשמה: ״זונה בת זונה״ (עמ׳ 85). אמה אולי לא הייתה זונה, אבל איש אינו יודע מיהו אביה.
חלקו הארי של הספר מתרכז בתקופה השנייה, אשר עומדת בסימן של היפוך גורל. אחיטוב, סוכן המוסד בגמלאות, מכניס עצמו אל חייה בתחבולות ודואג לכל צרכיה החומריים. בשלב זה הקורא אף נחשף לתכתובות בינו לבין הנוטריון שלו. התכנון שלהם קפדני וההתערבות שלהם בחייה פולשנית עד מאוד. כמאמר הנבל בספר הבלשי של אמיל גבּוֹריוֹ, “תיק 113״: ״טיפשים מחכים למזל, חריפי השכל מכינים אותו״ (תרגום עצמי). אולם התכנון שלהם פגום, ואביטל פוגשת דווקא את רמון, שנשוי לבתו של אחיטוב. אביטל בטוחה שרמון, הגבוה, השרירי והג׳ינג׳י כמוה, הוא אביה.
שיער אדום נקשר היסטורית ליהודים ונתפס כשלילי וכדמוני (למשל, יהודים כונו בגרמניה “עור גזר״). בקריאת הרומן קשה שלא לחשוב על הימים הקשים שעוברים עלינו כעת בהקשר זה. עם זאת, בספר, הדמויות היהודיות אומרות ששיערה האדום של אביטל מביא למזל רע או שהוא הופך אותה לזונה אטרקטיבית. עבור אביטל, לעומת זאת, הוא מבטא את פנטזיית החיפוש אחר אביה (הרי אמה המרוקאית לא הייתה ג׳ינג׳ית). אביטל נמשכת, גם אם לא במובן הדתי, לנצרות מפני ששיערה האדום, הנדיר בסביבתה, מסמל עבורה את הלא מוכר. וכך היא נדחפת, כבגזירת גורל, לג׳ון הסקוטי, דמות האב הג׳ינג׳ית הראשונה.
בליפתא הכול מכנים את ג׳ון המיסיונר בשם ישו. שלא במקרה ישו מוצג באמנות לא פעם כג׳ינג׳י, אדם שחריגותו בעוכריו ולכן מושך חיצי ביקורת אך הוא גם מיוחד ועושה ניסים. אביטל, בדומה לישו, נולדה בנס, וגם לה יכולת קרובה לפלאי: בקרבת חיות היא מתמלאת בחום המושך אותן אליה. את רמון היא מתארת כמי שיורד במדרגות עם ״אור מסביבו״ (עמ׳ 167), בדיוק כפי שנוהגים לצייר הילה לראש ישו.
כמה מהאסוציאציות של אביטל הן מן העולם הדתי, ואולי אין זה כה מפתיע כיוון שאת כתב ההגנה היא כותבת במנזר. זהו ביקורה השני בו, שנה וחצי אחרי שנמלטה אליו מבית הזונות ונגמלה בו מאלכוהול. מרגע שאחיטוב פוגש אותה, גם הוא, כמו החיות, צץ בכל מקום ומחפש את קרבתה. נראה כאילו העולם כולו נמלא ב״אחיטובים״ (עמ׳ 99) ושולח לה מסר שהיא אינה לבד. כפי שהאֵם תרזה מהמנזר אולי הייתה טוענת, אפשר לראות בכך עדות שאין באמת יתומים. זהו מסר מנחם על כך ש״האל איתנו״ (עמ׳ 60) ומשגיח מלמעלה.
לצד מסכת ההתעללויות שהגיבורה עוברת ושבריריותה (למשל ניסיון התאבדות שנעצר בנס), אנו נחשפים במהלך הספר גם לאיתנותה הרוחנית. חלק גדול מבטחונה העצמי נובע ממדפים על גבי מדפים של ספרים שקראה כדי ״לסתום את החורים בהשכלה שלה״ (עמֽ׳ 81). אופייה החריף מתבטא במתיחת ביקורת על סובביה. לפעמים זה מתבטא באנלוגיות לספרות עולם או באמירות בוטות ומצחיקות על החיים, למשל, כשהיא מבקרת את ישו הצלוב: ״איזה מין אלוהים זה שכשסובלים, הוא אומר, ׳שתוק, האל סובל יותר׳״ (עמ׳ 57). אמירות כאלו מאזנות את מכות הגורל השוטפות את הגיבורה ואת הקורא בחלקו הראשון של הרומן.
מלבד עיצוב הדמות דרך מוטיבים דתיים של נבחרות ושל השגחה פרטית, הרומן מספק גם מקרה בוחן מעניין בין רצון הסופרת להרבות בצירופי מקרים, שהם טביעת היד של הגורל (למשל ביקור בעלה לעתיד של אביטל בזמן שהותה במנזר מבלי שדרכם הצטלבו) לבין הרצון להותיר לאביטל חופש בחירה. גם המעגליות, אשר נחשבת לרכיב ביצירה עשויה היטב המעניק עונג אסתטי בספרות ובתיאטרון, מכבידה על יכולת קבלת ההחלטות העצמאית של אביטל. כך תחילת הסיפור בליפתא – המתוארת כמו ״מפה מוקטנת של כל העולם״ (עמ׳ 19), אך אינה אלא פסטורליה של עוני – מנבאת את סופו, עם המענה לכמיהתה של אביטל למרחבים לא מדומיינים. הרושם הכללי הוא אפוא של עליונות הגורל,
לפחות עד לקריאת האפילוג.
באפילוג מובאים ארבעה מכתבים הנפרשים על פני חמש שנים (מ־2001 עד 2006). מהלך הרומן הוא הכנה לאפילוג הזה, שהוא ה־Tour de force שלו. במכתב הראשון נפתרת תעלומת מותה של אמה של אביטל (בגיבוי ראייה מוקלטת). כמו כן נשבר במכתב מעטה הסודיות של אחיטוב, שהיה כר פורה לקונספירציות. במכתב השני והשלישי הקורא מגלה פרטים נוספים על סופו של הפושע, שהוא בגדר צדק פואטי ולא עונש מטעם בית משפט. בשני המכתבים האחרונים מובאות שתי פרספקטיבות על חיי הנישואין של אביטל, תחילה מבעלה ולבסוף מפיה.
המכתבים באפילוג מדגישים בעיקר את הפן הדטרמיניסטי של שליטת הגורל ושל הכניעה לו. המכתב הראשון מלמד כי עוד לפני לידתה אביטל הייתה קשורה למשפחה של אחיטוב, וכי זו יד הגורל שהתערבה, כמעט 20 שנה מאוחר יותר, וחידשה ביניהם את הקשר. את המכתב השלישי כותב בעלה של אביטל, ודרכו אנחנו מקבלים תגובה ראשונית שלה להתרחשויות החיוביות: ״נמאס לה מנסים״ (עמ׳ 249). בהמשך הוא אף מצטט אותה: ״אני רוצה לחיות כמו שצריך ולא כמו שאני רוצה״ (עמ׳ 252). גם במכתב מאביטל עצמה, שנכתב שנה אחר כך, יש עדויות דומות על כך ש״סידרו״ לה את בן הזוג ואף דאגו שלא ידע על עברה כדי שיהיה לה קל יותר.
עם זאת, אביטל של האפילוג שונה מזו של כתב ההגנה שכתבה. היא איננה מחלקת את העולם לטובים ולרעים, לדוברי אמת ולשקרנים. זאת אינה האביטל ששאלה: ״איזה ריח יש בכלל לצדק?״ (עמ׳ 55) ושמרגישה שהעולם כולו נגדה. זאת אינה אביטל שכתבה לשופטים: ״לעולם אל תסמכו על שמות״ (עמ׳ 21) ובכך רמזה שאחיטוב אינו כולו טוּב. אביטל של האפילוג אינה סולדת מהתחום האפור שבין אמת ושקר ומסתירה מבעלה את עברה. זאת דרכה להכניע את העבר ולמנוע ממנו לערער אותה ולשלוט בה. ההקפדה על מה נאמר ולמי, שכה מאפיינת את הסיפור הבלשי, הופכת לסמל השחרור של אביטל: היא מסגלת לעצמה סודיות של סוכנת מוסד ולוקחת לידיה את המושכות על חייה.
נוסף על כך, פרט מוצנע אחר באפילוג מבליט את חופש הבחירה של אביטל. היא מעדיפה שותף מסוים לחיים ומכירה בכך שיש ושהייתה לה ברירה. אם הטון של הספר עד לאפילוג הוא ״רומנטי להפליא״, כפי שמבטיחה הכריכה האחורית, הרי שהסיום – אפילו שאינו נטול רגש – מדגים את היפוכו.
״המזל הוא לפעמים שותף מופלא לפשע״, כך מסביר המפקח לֶקוֹק ב״תיק 113״ (תרגום עצמי). זהו לקח לא לקפוץ למסקנות ולא לזהות בכל תעלומה פשע מעשה ידי אדם. נקודת המוצא לשאלה של זמן יתומה היא הפוכה: האם השמיים הם־הם שפשעו בכך שזימנו לאביטל את אחיטוב, שדאג להפגיש אותה עם בעלה לעתיד? במילים אחרות, האם אביטל אינה אלא חפץ נסחף בנהר, במושגים של מטרלינק, ו״שותפה לפשע״ מעצם כניעתה לגורל? או שמא אביטל כבר אינה השורדת, ודווקא נמצאת בדיאלוג עם הגורל, מקימה איתו שותפות מתוך כוח ומעניקה מקום לעָבר מעצם הבחירה בזהות בעלה? זהו רומן מטלטל המהתל בקורא ומותיר אותו להרהר על חופש הבחירה.
