מה קורה כשאפוס עתיק פוגש יצירה חדשה, ובתווך – כשלושת אלפים שנה? התשובה טמונה בשאת, ספר הביכורים של יפעל ביסטרי (יליד 1978). ביסטרי הוא משורר קלסיציסט שהִרבה לקרוא, וקרא את המיטב של הקלאסיקה העולמית. הוא קרא את התנ"ך, את האודיסאה והאיליאדה של הומרוס; הוא קרא את אַינֵאִיס של ורגיליוס ואת דנטה ו"הקומדיה" שלו, והם שנתנו לו קול ואפשרו לו "לאזן את השתיקה" ולכתוב, בהתקרבו לגיל 40, את מה שקשה היה לדבר עליו עד כה. הספר מכיל 116 עמודים, ושיריו –חלקם נטולי שם – מובאים בזה אחר זה בלא חלוקה לשערים ואף ללא תוכן עניינים, כמו מתוך מטרה להיקרא ברצף אחד ובנשימה אחת.
ביסטרי משרטט מהלך פואטי מעורר השתאות כשהוא עוטה את דמותו של אודיסאוס; וּבְאודיסאה פרטית משלו זוכה לליווי צמוד של דנטה, ממש כפי שדנטה זכה לליווי של ורגיליוס. זוהי יצירה שאפתנית, ועל כן גדולה הסכנה למעוד בה. אבל ספר הביכורים הזה מצליח לשאת את היצירה לחוף מבטחים ולשֶׂגֶב פואטי. עוצמתם של השירים מזדהרת מייד עם קריאתם הראשונית, אולם משמעותם הכואבת מצטללת בקריאה שנייה של הספר, ואיתה גם המשא הרגשי הכבד שנגזר על מחבר הספר לשאת. בכוונה אני חוזר על שם הפועל "לשאת"; הרי הנשיאה בעול עומדת בלב סיפור החטא ונדודיו של קין, שמוזכר גם אצל דנטה בין שלל החוטאים של "התופת", אלה שמנועה מהם הכניסה לעדן. בספר בראשית נכתב: "הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֨יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל בּֽוֹ". ובשיר "שאת" כותב ביסטרי: "גַּם אִם נִדְמֶה כִּי / דְּבָרַי הַבָּאִים נִלְקְחוּ מִתּוֹךְ אַגָּדָה אוֹ מִסֵּפֶר, אַרְהִיב / וְאֶטְעַן כִּי הַדְּיוֹ הַפְּרָטִית שֶׁל חַיֵּינוּ הִיא שֶׁכָּתְבָה / מֵחָדָשׁ אֶת הַמִּיתוֹס" (עמ' 72).
ביסטרי עושה שימוש באפוסים הגדולים של הספרות כדי לצאת אל האודיסאה שלו, שהיא כולה צלילה אל נבכי ההיסטוריה המשפחתית ואל ילדותו של המחבר: "צָעַדְתִּי אִתָּהּ כְּאִלּוּ הָיְתָה וֶרְגִילְיוּס / יוֹרֵד אֶל קוֹמַת הַמַּרְתֵּף / עַל הַדֶּלֶת שֶׁלֶט בְּאוֹתִיּוֹת לָטִינִיּוֹת /'מְצוּלָה מִינוּס אַחַת' / אֲנִי נִכְנָס וּמַתְחִיל לְתָאֵר…" (עמ' 21). כמו אודיסאוס – זהו מסע הביתה; אך שלא כמו אודיסאוס, מדובר במסע אל עבר בית שמעולם לא היה לו, משום שילדותו נשללה ממנו ומוטלת עליו המשימה להקים לו בית אחר, מאושר, כאב לבנותיו – מעשה ניסי בעיניו, או כפי שכתב בשיר "כבר": "הַחֶדֶר חָשׁוּךְ וְהַמִּטָּה גְּדוֹלָה / אִשָּׁה אַחַת וּשְׁתֵּי יְלָדוֹת מְנַסּוֹת לְמַלֵּא אוֹתָהּ / בִּמְתִיחַת גַּפַּיִם / שָׁנִים עָבְרוּ מֵאָז שֶׁהָיִיתִי בּוֹדֵק מִתַּחַת לַמִּזְרָן / מְוַדֵּא שֶׁשּׁוּם אָפוּן לֹא יַפְרִיעַ אֶת שְׁנָתָן // …וְשָׁם בְּדִיּוּק בָּאֶמְצַע שְׁנֵי חֲלוֹמוֹת קְטַנִּים / מִתְאַבְּכִים מַרְעִידִים אוֹתִי מִקֹּר וּמִפַּחַד / צָרִיךְ לְהַחְזִיק חָזָק / אֶת הַקִּירוֹת שֶׁל הַבַּיִת / כְּבָר שׁוֹמְעִים אֶת הָרוּחַ בַּחוּץ" (עמ' 51). דבר־מה תמיד מרעיד את האידיליה. אם זו לא הרוח (בשיר "כבר"), אז עורב בשיר הנושא שם זה.
עורב
כְּשֶׁהֵפֵרָה שִׁירָתוֹ שֶׁל עוֹרֵב
אֶת הַשֶּׁקֶט הַדָּרוּשׁ לְסַדְנַת הַשִּׁירָה
נֶאֱלַץ אוֹדִיסֵאוּס הָאֱלֹהִי לִקְטֹעַ אֶת
דְּבַר הַחֲלָקוֹת שֶׁנָּשָׂא בְּאָזְנֵי הַקִּיקְלוֹפּ
וּלְהַפְנוֹת עַיִן אַחַת אֶל הַחַלּוֹן,
וְאָז כְּמִשְׁתָּאֶה תָּמַהּ הַאֻמְנָם מַחְמִיצִים הַמַּאֲזִינִים
לְסִפּוּרֵי תְּבוּנַת הָאֵלִים וּגְבוּרַת אוֹכְלֵי הַלֶּחֶם
אֶת הַפֶּלֶא הָאָפֹר, אֱלֹהִי אַף הוּא מִן הַסְּתָם,
שֶׁבּוֹ דְּחוּסִים בִּסְמִיכוּת כֹּה רַבָּה
עֵינַיִם שְׁחוֹרוֹת, נוֹצוֹת, מַקּוֹר, מָוֶת וְחָכְמָה
וְשֶׁנּוֹתַר בַּחַיִּים כְּדֵי לְסַפֵּר
וְלָשִׁיר וְלִטְעון בְּתֹקֶף מִמְּרוֹמֵי הָעֵץ:
גַּם זוֹ קְרִיאָה בָּאוֹדִיסֵאָה!
גַּם זוֹ קְרִיאָה בָּאוֹדִיסֵאָה!
(עמ' 55)
בשורה החותמת, הכופלת את עצמה, נעוץ אחד המפתחות המשמעותיים שמעניק המשורר לקוראיו. לאמור: גם קריאת העורב וגם קריאה בספר הזה הן קריאה באודיסאה. כמו אצל אדגר אלן פו, גם כאן מפר העורב את השקט. האוזן עלולה להחמיץ את הזיקה בין המיתוסים (כפי שרומז המשורר בשורה השישית), אבל העין רואה. הראייה עוברת כחוט השני לאורכו של הספר, והיא גלומה כבר במילה הפותחת את הספר כולו: "כְּשֶׁמִּסְתַּכְּלִים". ב"עורב" המשורר (ולא הקיקלופ) הוא שמפנה עין אחת אל החלון. למבט הזה תפקיד מכריע: היכולת לשאת את אירועי העבר. שיאו של המבט בא לידי ביטוי בשיר "במבט הזה". זהו שיר שאיכותו הפואטית מזכירה את "שירי חלום" של ג'ון ברימן. באחד משיריו מפנה ברימן את מבטו אל סטודנטית בוכיה במשרדו, כשבסוף השיר מתברר שהסטודנטית אינה אלא ברימן בעצמו, והשיר משתנה לנגד עיני הקורא באבחה אחת. הינה שירו של ביסטרי, שמקבל תפנית הן בשורה הלפני אחרונה והן בשורה האחרונה. וזו נחתמת בלא נקודה:
במבט הזה
בַּחֲלוֹמִי אֲנִי בְּמִרְפֶּסֶת בֵּיתִי
וַחֲבֵרִי עוֹמֵד לְצִדִּי בַּחֲלוֹמִי
וּמִמִּרְפֶּסֶת בֵּיתִי אֲנַחְנוּ מַשְׁקִיפִים
בַּחֲלוֹמִי עַל הִתְרַחֲשׁוּת אַלִּימָה כַּמָּה גְּבָרִים
שִׁכּוֹרִים כְּמוֹ בְּסֶרֶט גֶּרְמָנִי
וּבַחֲלוֹם הֵם צוֹעֲקִים בְּמִבְטָא גֶּרְמָנִי
וְצוֹחֲקִים וְצוֹעֲקִים דְּבָרִים גַּסִּים בַּחֲלוֹמִי
וְלֹא נוֹחַ מוּל הַמַּרְאֶה הַנִּפְלָשׁ הַזֶּה שֶׁאֲנַחְנוּ
מְמַקְּדִים בּוֹ אֶת הַמַּבָּט אֲבָל אֲנַחְנוּ אֵינֶנּוּ
שׁוֹפְטִים רַק דְּרוּכִים וְשׁוֹתִים בִּירָה מִבַּקְבּוּק
וְאַחַד הַגְּבָרִים מוּטָל עַל הָרִצְפָּה, הוּא מְבֻגָּר יוֹתֵר
וּמִשְׁקָפַיִם עֲגֻלִּים עַל עֵינָיו הַמְּעֻלָּפוֹת
וְגֶבֶר צָעִיר אֲרֹךְ שֵׂעָר רוֹכֵן מֵעָלָיו
כְּמוֹ לְסַיֵּעַ לוֹ אוֹ לְהַכּוֹתוֹ מַכָּה נִצַּחַת
וְהַמִּדְרָכָה מְזֹהֶמֶת וְהוּא שׁוֹלֵף אֶת אֵיבַר מִינוֹ
לְמַמֵּשׁ, גֶּבֶר צָעִיר חוֹדֵר גֶּבֶר מְבֻגָּר
וַאֲנַחְנוּ מְגִיבִים מִיָּד בִּצְעָקָה מַצִּיעִים עֶזְרָה
וּשְׁנֵיהֶם מְחַיְּכִים וַאֲנַחְנוּ
אֵינֶנּוּ שׁוֹפְטִים מוּל הַמַּרְאֶה הַזֶּה
חֲבֵרִי וַאֲנִי וְהַמְּבֻגָּר שֶׁשָּׁכַב וְהַצָּעִיר שֶׁחָדַר
כֻּלָּם אֲנִי.
הִיא אָמְרָה
(עמ' 90)
אולי יש בַּשיר־חלום הזה כדי לשפוך אור על שירים מוקדמים יותר בספר כדוגמת "על הספה" ו"סחרור", והשיר "שש־שש" שמציב במרכזו את פעולת הראייה. הינה: "אֵין לִי זִכָּרוֹן שֶׁל מָה שֶׁעָשִׂיתָ / אֲבָל פַּעַם הָיְתָה לִי רְאִיָּה מֻשְׁלֶמֶת / דּוֹד שֶׁלִּי (בִּנְךָ) כִּנָּה אוֹתִי עֵין הַנֵּץ בְּחִבָּה / כְּשֶׁמָּצָאתִי אֶת הַטַּבַּעַת הַקְּטַנָּה בַּחוֹל // אֵין לִי זִכָּרוֹן שֶׁל מָה שֶׁעָשִׂיתָ / רַק אִשָּׁה אַחַת (אִשְׁתְּךָ) / רוֹחֶשֶׁת סְבִיבְךָ דְּבוֹרִים / …צוֹעֶקֶת עָלֶיךָ בְּלִי לַחְשֹׁשׁ / מְנַסָּה לְאַזֵּן אֶת הַשְּׁתִיקָה / לָשֵׂאת אֶת הַיְּדִיעָה בְּלִי לְהַאֲמִין / בָּהּ" (עמ' 46). אלה לא שירים פשוטים לקריאה ולפענוח, בתוך ספר שכולו תובעני לקריאה.
כך גם מצטלל השימוש התכוף במצולות הים. לא רק בשל הזיקה לחומרי השירה של הומרוס ודנטה (טְרוֹפֶת־ספינות, סערה, מערבולת, טביעה), אלא בעיקר בשל נפש הדובר התוהה "הֵיכָן לְהַעֲנִיק לַמַּיִם / אֶת מַתְּנַת הַצַּעַד הָאֶחָד" כדי לחצות את הרוביקון או לפחות להיאחז בקרש הצלה. שירת המצולות של ביסטרי מהדהדת את שירת דליה רביקוביץ. אם אצל רביקוביץ מופיע תדיר האיום לטבוע ("האוניה הזאת היא דליה מריה / היא תטבע היום / היא טובעת היום"), בשיר בלי שם כותב ביסטרי: "מַלְאָךְ שָׁר עַל קַרְקָעִית הָאוֹקְיָנוֹס, עַל הַנָּמוּךְ בְּיוֹתֵר, וַאֲנִי אִתּוֹ שָׁם, בַּמְּצוּלָה, צוֹלֵל בְּשֶׁקֶט אֶל הָאֳנִיָּה הַטְּרוּפָה […] וְאֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם פֵּשֶׁר, אֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַשְׁמָעוּת. אֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁהָיוּ מֵעוֹלָם" (עמ' 29). ובשיר אחר הוא משלים את השיחה עם רביקוביץ: "אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ הַבַּיְתָה כְּמֻשָּׂג / שֶׁאֵין לוֹ גֵּאוֹגְרַפְיָה מֻבְחֶנֶת. / …אֲבָל אֲנִי בְּכָל הָעוֹלָם ('וְרַק לֹא פֹּה')…" (עמ' 34).
בספרו "מימזיס", חוקר הספרות אריך אוארבך עמד על הבדלים מהותיים בין האפוס המקראי לבין האפוס ההומרי. אחד ההבדלים נוגע לממד הפירוט: האפוס המקראי חסכוני וגדוש־פערים, ועל הקורא/ת להשלימם. באפוס ההומרי אין אבן שאין לה הופכין. כל הפרטים נמסרים: הדיאלוגים, הלכי הנפש, פריטי הלבוש ותווי הפנים. מבחינה זו ביסטרי הוא אודיסאוס הומרי בן המאה ה־21, אבל הוא מובע בסגנון של אפוס מקראי. אין הכוונה לסגנון הכתיבה, כמובן. הכוונה לפערים שעל הקורא/ת להשלים. לעיתים הקריאה בספרו של ביסטרי כמוה כקריאה בכתב צופן. כפי שהמשורר כותב: "ריסיו מאריכים על הסודות"; ורק לעיתים "נקרע הוילון" שמפריד "בין מחזה למציאות".
הרפרור לדנטה, כאמור, מלווה את הספר מראשיתו ועד סופו. לעיתים במסגרת מוטו כמו בשיר "רוחות שלא ייאמנו". שיר זה נפתח במוטו של דברי פרנצ'סקה (או רוחה) בנוגע לחטא הניאוף שלה עם פאולו, אהוב ליבה. לעיתים מדובר ברפרור עדין במסגרת תמונות (לא בהכרח עדינות) מתוך יצירתו של דנטה. כך למשל בשיר הנהדר "סימנים", ביסטרי מפליא להציב ברציף של רכבת את החוטא־ערוף־הראש מהתופת של דנטה. הינה: "… יֵשׁ אָדָם. הוּא עוֹמֵד / מְעַט כָּפוּף / תִּיק בְּיָדוֹ הָאַחַת, / תַּחַת יָדוֹ הַשְּׁנִיָּה רֹאשׁוֹ הֶעָרוּף / (כְּיֶלֶד הַמַּחְזִיק כַּדּוּר) / רֹאשׁוֹ מַבִּיט נִכְחוֹ, / מִתְעַלֵּם מֵעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הַנְּעוּצוֹת בּוֹ. / רַכֶּבֶת תִּכָּנֵס לָרְצִיף. / הוּא יַעֲלֶה" (עמ' 11-10).
לא רק הרכבת מעידה על קפיצה בזמן מדנטה של שנת 1300 לימינו. גם כלֵי התעופה. ביסטרי הוא פקח טיסה במקצועו. וכך מתרחב מנעד המסע של אודיסאוס המעודכן. בשיר "נס" כותב ביסטרי: "צִפּוֹר מַתָּכוֹת בִּקְצֵה מַסְלוּל / אֲנִי עוֹצֵם וּמְאַשֵּׁר / כְּמוֹ תְּפִלָּה // הִיא מְנַצְנֶצֶת / צוֹבֶרֶת מְהִירוּת סוֹבֵאת / הַתְּאוּצָה נִדְחֶסֶת אֶל גַּלְגַּלֵּי הָעֲנָק // אִי אֶפְשָׁר לְהַאֲמִין לַנִּתּוּק הַזֶּה מִן הָאֲדָמָה // אֲנִי אָב וּבֵן / אָדָם שֶׁמַּאֲמִין בְּנֵס / יְלָדוֹת שֶׁהֶעֱמַדְתִּי תַּחְתַּי" (עמ' 54). גילוי נאות: מטוסים מבליחים גם בשיר נטול שם בעמוד 27, ובשיר זה מוזכרת שורה משיר פרי עטי ללא היכרות מוקדמת בינינו.
ההתכה של אודיסאוס המיתי באודיסאוס העדכני תוך הישענות על דנטה, המקרא וקלאסיקות אחרות היא נשיקה פואטית פלאית. כאילו "מַצְמִידִים לָנֶצַח שְׂפָתַיִם", או כפי שביסטרי תוהה: "כְּשֶׁמִּסְתַּכְּלִים עַל שָׁמַיִם מִשְּׁתֵּי נְקֻדּוֹת מְרֻחָקוֹת […] הַאִם הַשָּׁמַיִם נִרְאִים / בְּכָל זֹאת אוֹתוֹ הַדָּבָר?" בגיליון הראשון של "מעלה" כתב אריאל זינדר על "רגע קטן ונהדר בדיאלוג 'פרוטגורס' של אפלטון, שחושף גישה מרעננת לשירה. אחד מגיבורי הדיאלוג, פרוטגורס, מבקש לפתוח בשיחה על אודות הסגולה הטובה. לדבריו, טוב לפתוח שיחה כזו בשיר, כיוון שבעיניו 'עיקר חינוכו של גבר הוא שיהיה בעל־כוח בשירה'. אחרי ההצהרה הזו הוא מצטט שורות מתוך שיר מאת סימונידס, ואז פונה לסוקרטס ושואל: 'ומה דעתך? היפה ונכון שיר זה אם לאו?'". ספר הביכורים של יפעל ביסטרי מזדהר בברק פואטי נדיר ובעומק ספרותי רחב־יריעה, ויש בכך כדי להפוך את שׂאת ליפה ולנכון לשירה העברית.
