בעקבות ספר המסות של ג'ורג' ארוול
אחת מן המסות שקובצו בספר החדש מכתבי ג'ורג' אורוול (וידויים של מבקר ספרות, בתרגום סמדר גונן), דנה בעצם האפשרות של יצירה פוליטית בספרות. "זה עידן פוליטי", מכריז אורוול בפתח המסה האחרונה המצורפת בקובץ, "מלחמה, פשיזם, מחנות ריכוז, אלות גומי נוקשה, פצצות אטום וכדומה הם חלק ממחשבותינו היומיומית". על כן, לדבריו, אין מנוס מכך שתכנים אלה יחדרו גם אל היצירה הספרותית. "כשאתה בספינה שוקעת", הוא כותב, "מחשבותיך יעסקו בספינות שוקעות" (עמ' 48).
מצב זה, קרוב לוודאי, יעורר הזדהות רבה גם בקרב כותבים וכותבות במחוזותינו. תמיד, ובמיוחד לנוכח האירועים השוטפים בזמן האחרון. למעשה, הבעיות שאורוול מתמודד עימן הן בעיות על־זמניות מבחינת האומנות והספרות. גם בימינו קשה למדי לדעת איך לכתוב על אירועים פוליטיים ולהישאר בחיים. או אולי נכון לנסח כך: איך לכתוב על אירועים פוליטיים ולהשאיר את השיר בחיים?
כשמתבוננים בשירה העברית החדשה אפשר לסמן שני מודוסים שונים מאוד זה מזה שהיכו שורש לכתיבת שירת העוסקת בתכנים פוליטיים. האחד, מודוס שינק משירת ברכט: המודוס הישיר, הבוטה ובעיקר הנחרץ, שמעמיד תמונת עולם בינארית ומסקנות חד־משמעיות. נציגיו הברורים הם יצחק לאור וחנוך לוין, ובמידה מסוימת גם מאיר ויזלטיר. משירים אלה נשמעת לרוב אמירה חדה ופולחת, כגון "ההתיישבות בארץ ישראל היא קולוניאליזם", "מלחמת לבנון היא פשע מלחמה וכדומה". כך בשיר "איזון" של יצחק לאור: "הַתּוֹתְחָן שֶׁמָּחָה בֵּית חוֹלִים הַטַּיָּס / שֶׁשָּׂרַף מַחֲנֵה פְּלִיטִים הָעִתּוֹנַאי / שֶׁהִכְשִׁיר אֶת הַדַּעַת לָרֶצַח הַשַּׂחְקָן / שֶׁהָפַךְ אֶת הַכֹּל רַק לְעוֹד מִלְחָמָה" ("רק הגוף זוכר", עמ' 83). אותה נחרצות יכולה לבוא גם בשירים בעלי עמדה כפולה, כמו "אתם ואנחנו" של מאיר ויזלטיר: "עליכם להתפוצץ בערינו באוטובוסים משתרכים / להפך אנשי קשי־יום ונערות רכות לְאֻמְצוֹת בָּשָׂר / ועלינו ליירט את סמטאותיכם בטילים חכמים ממסוקים / לשרוף מכוניות לאפר והולכי רגל לְבֻבּוֹת פֶּחָם." ("מכלול שירים", כרך ג', עמ' 412)
שני השירים הללו הם ביטוי של סנטימנט שלילי הולך ומתגבר. הטון שלהם קר, חד־משמעי וחורץ. הדמויות המתוארות בהם מונעות באמצעות גלגלי הרוע. זו שירה דידקטית מאוד, אך כלל לא נטולת ברק. אולם דבר אחד ברור, תמונת העולם המשתקפת מבעד לשירים הללו מוצקה וחתומה, דקדנטית. את העמדה הזאת הסביר ברכט בשירו "כשאני מדבר אליך" (תרגום: בנימין הרשב, מתוך "גלות המשוררים"): "כשאני מדבר איתך / באופן קר וכללי / במילים יבשות ביותר / ומבלי להביט בך / (עושה רושם שאינני מכיר אותך / בטבעך ובקשייך המיוחדים) / הריני מדבר רק / כמו המציאות עצמה / (מפוכחת / לא משוחדת על ידי טבעך המיוחד / שבעה מקשייך) / שדומני שאינך מכיר אותה כלל". (עמ' 87)
המודוס השני הוא המודוס הלא דיכוטומי: שירים העוסקים בתכנים פוליטיים ונפיצים באופן מובהק, אך תמונת העולם העולה מבעדם אינה בינארית. שירים אלה לא מחלקים את העולם לרעים וטובים, המסר העולה מהם עמום או כפול, אם באמצעות מהלכים דיאלקטיים ואם באמצעות הומור. נציגיו של המודוס הזה הם שני משוררים (שכל אחד מהם עשה בו מהלך שונה): אבות ישורון ואהרן שבתאי. שניהם עסקו בתכנים פוליטיים אך הציבו מסקנות פוליטיות "קהות" יותר (נחוץ לציין גם את דליה רביקוביץ, שהייתה אומנם הרבה יותר עקבית ונחרצת מישורון ומשבתאי אך נטעה בשיריה הפוליטיים הקודרים איזה סנטימנט חם כדרכה. בכך הייתה שונה מאוד מן הנוסח הברכטי).
שבתאי, למשל, הוציא בשנת 1999 את ספרו "פוליטיקה", שבו היה הכי קרוב מבחינה פואטית לשירה הפוליטית הדיכוטומית. אולם גם שם שמר על יסוד של כפילות ועל ממד של עליצות. הנה לדוגמה קטע מן השיר "הסיבה לחיות כאן": "המילים הברות שינקתי משדי אמי: אדם, ילד, צדק, חמלה וכד', / מנשלות לעינינו, נכלאות בגטאות, נרצחות במחסומים. // ובכל זאת יש סיבה טובה להישאר ולחיות כאן – / להחביא את פלטת המילים במטבח, במרתף, בבית השימוש […] כך העברית הנצולה תלקוק את חדרי לבנו." ("ארצנו", עמ' 324) ישורון ביטא באופן חסר תקדים את השניות בשירים המוקדמים הגדולים שלו "פסח על כוכים" ו"הוּנַא מַחַטְטַתְּ". ב"פסח על כוכים" הזכור, שפורסם בשנת 1952, כתב: "וַתִּשְׁאֲלִי אֶל נֵס־ / תְּנוּעַת־חִבַּת־צִיּוֹן / אֶת עַרְבִיֵּי הַנֵּס / שֶׁנָּסוּ בְּלָצוֹן; / וַתִּשְׁאֲלִי אֶת פִּי – / עַל שְׁתַּיִם הוּא הַדִּין: / צַר לִי עַל טַפִּי / וְצַר עַל דִּין וָדִין." ("כל שיריו", כרך 1, עמ' 85) בבית הקטן הזה נכנס גם נס תנועת חיבת ציון וגם מנוסת הערבים. גם דין הגירוש (של הערבים) וגם דין השואה (של היהודים).
לעומת לאור או לוין, ישורון ושבתאי לא זוהו כמשוררים פוליטיים מאוד. למעשה, ישורון נחשב בזמנו למי שנמנע מלנקוט עמדה פוליטית, בעיקר בשירתו המאוחרת. שבתאי לעומת זאת זוהה עם חוסר עקביות אידיאולוגית. אולם העניין המשותף לשניהם הוא שבשיריהם הפוליטיים הם התנגדו לא (רק) לממסד או לשלטון, אלא גם, ואף יותר, לבון טון שאליהם השתייכו. תנועה זו עשויה להתבהר יותר על רקע הדברים הללו של אורוול במסה שלו:
ספרות אינטלקטואלית מודרנית חיה ונכתבת תוך אימה מתמדת – אמנם לא מדעת הקהל במובן הרחב, אלא מדעת הקהל בתוך קהילתם שלהם. ככלל, למרבה המזל, יש יותר מקהילה אחת, אך בכל רגע נתון ישנה אורתודוקסיה דומיננטית, שכדי להתגונן בפניה דרוש עור של פיל […] לאורך חמש עשרה השנים האחרונות, האורתודוקסיה הדומיננטית, בייחוד בקרב הצעירים הייתה "שמאל". ומילות המפתח היו "קדמה", "דמוקרטיה" […] ו"מהפכנות", בעוד התוויות שמהן עליך להימנע בכל מחיר שלא ידבקו בך הן "בורגנות", "ריאקציונריות", ו"פשיזם". (עמ' 50–51).
למעשה, המסה של אורוול מאלפת (גם) משום שלא איבדה מאום מהרלוונטיות שלה בחלוף השנים. נכון שבזמננו כבר לא קיימים משוררים או סופרים מפלגתיים המזוהים עם קו מפלגתי מסוים, כפי שהיה בזמנו של אורוול – אבל בכל הנוגע לאורתודוקסיה שלטת מתחלפת, הדברים נוכחים גם בימינו. אורוול מדגיש שהתסבוכת של הטקסט הפוליטי היא בראש ובראשונה דווקא משטור המחשבה שכופה האורתודוקסיה שאליה הכותב משויך. העמדה המונחת והכפויה מראש היא הבעיה של הטקסט הספרותי הפוליטי. מסיבה זו רשימה זו עוסקת בכותבים מן הצד השמאלי או הפסבדו־שמאלי, כי הם אלה שפעלו ופועלים תחת האורתודוקסיה. וכי השירה הימנית מוקמה לאורך ההיסטוריה מחוץ למחנה (בצורה של "פרש בודד", כמו אצ"ג). גם אם נדמה כי חל שינוי מסוים בתמונת מצב זו בימינו, ואכן חל, הרי שהשירה העברית המודרנית־פוליטית שוכנת בעיקרה תחת האורתודוקסיה השמאלית, והרשימה מבקשת לעסוק באפשרות לכתוב שירה פוליטית שמאתגרת את ההמנון של האורתודוקסיה.
לפי אורוול, הבעיה הרצינית מתחילה כשבתוך אותה אורתודוקסיה עצמה נוצרים שברים ובקיעים. כלומר, כאשר מתגלים סדקים בין אותה אידיאולוגיה לבין המציאות. לדידו של אורוול, "התסביך" של האורתודוקסיה השמאלית החל, למעשה, ברגע הצמיחה שלה: "האידיאולוגיה של האגף השמאלי בשלמותה, מדעית ואוטופית, התפתחה בידי אנשים שלא היה להם סיכוי לצבור עוצמה בהישג יד. לכן, זו היתה אידיאולוגיה קיצונית, מתעבת לחלוטין את המלך, הממשלה, החוקים, בתי הכלא, הכוח המשטרתי, צבאות, דגלים, גבולות, פטריוטיות, דת, מוסר קונבנציונאלי, ולמעשה, את כל התפיסות הקיימות של הדברים." (עמ' 52)
"אידיאולוגיה פרפקציוניסטית" זו, כפי שמכנה אותה אורוול – שהיה כידוע איש שמאל מובהק – הייתה מטבע הדברים עתידה להתנגשויות רבות. ההתנגשות הראשונה על פיו הייתה המהפכה הרוסית, ההתנגשות השנייה הייתה עליית הפשיזם והיטלר, וההתנגשות השלישית (והקטלנית ביותר) הייתה – כמובן – העלייה של השמאל לשלטון. כל אחת מן ההתנגשויות הללו יצרו בסופו של דבר סוג של "סכיזופרניה" בתוך האורתודוקסיה. כך מתאר זאת אורוול ביחס לקומוניזם: "מסיבות מורכבות כמעט כל השמאל האנגלי הונע לקבל את המשטר הרוסי כ'סוציאליסטי', בעוד מתחת לפני השטח הוא הכיר בכך שרוחו ופעולותיו זרים עד מאוד לכל משמעות ה'סוציאליזם' בארץ הזו. לכן התעוררה סוג של סכיזופרניה של המחשבה, שבה מילים כמו 'דמוקרטיה' סובלות שתי פרשנויות בלתי מתיישבות זו עם זו…" (עמ' 53, ההדגשות שלי)
לא פחות ממדהים לקרוא את המילים הללו בשעה הנוכחית, שבה "דמוקרטיה" מתפרשת בשתי דרכים בלתי מתיישבות, בהקשר שונה לחלוטין. אולם, אין חידוש בדברים הללו של אורוול, מלבד הזיהוי החד של ההחרשה. שהרי ברור שבכל אידיאולוגיה נוצרים בקיעים, מקומות שבהם היא אינה מתיישבת עם המציאות. אך הבעיה היא שאותם מקומות אינם מאווררים או זוכים לביטוי – והבעיה הקשורה לעניינינו היא שאפילו במעשי האומנות הם נותרים דמומים. המסקנה של אורוול מן הדיון היא שכל דיסציפלינה פוליטית באשר היא אינה יכולה "לעלות בקנה אחד עם יושרה ספרותית". מה שאורוול מציע בסוף המסה הוא מן פתרון אמצע, שבו על הכותבים לחלק את חייהם לשניים. בחייהם האישיים – להשתתף בעשייה האידיאולוגית של המחנה הפוליטי שלהם, ובחיי הכתיבה – לא להיכנע לדוגמטיות של המחנה. אורוול לא טוען שאין לעסוק בתכנים פוליטיים דרך הספרות, אך הוא מציע לעשות זאת רק מתוך עמדה של אינדיבידואל: "כאדם העומד מבחוץ, בצורה הכי לא מקובלת של גרילה בשולי הצבא הסדיר." (עמ' 60)
אולם בניסוח יפה זה אורוול אינו משיב לגמרי לבעיית "הסכיזופרניה" שהעלה קודם לכן: מה לעשות באותם קולות פנימיים, סותרים, כפולים, המאיימים לכרסם במידה רבה בדוֹגמה של "המחנה", ואיך, אם בכלל, להתייחס אליהם בתוך הטקסט? לפי שני המודוסים שציינתי מקודם, קיימות שתי אפשרויות: אפשרות אחת היא להדחיק את רגעי הסכיזופרניה למען חודו של השיר; להדיר את אותם הקולות הסותרים, הסתורים, המבקעים. אפשרות שנייה היא להכניס אותם אל תוך המעשה השירי – דרך מסורות כתיבה שיאפשרו את כניסתן.
כדי להבהיר בדרך ברורה יותר את האפשרות הראשונה, אפשרות ההדחקה, שווה להתעכב על אחד הרגעים החזקים בריאיון של יצחק לאור להלית ישורון בכתב העת "חדרים". לאור מתאר את גיבור הרומן שלו "הנה אדם" – ספר שהיה מצוי אז בתהליך כתיבה:
מה שחשוב לי שהוא [גיבור הספר, ש.פ] ציוני, ואין לי עניין בציונות שלו, הוא אפילו דמות די פתטית. והנה, התאהבתי בו תוך כדי עבודה. ותאמיני לי, כמשורר, לא הייתי יכול לאהוב את האיש הזה. הייתי לועג לו, אבל בעיקר לא הייתי כותב עליו. וברומאן הוא התחיל כבדיחה, והמשיך ותפח, ויום אחד ישבתי ועבדתי עליו, ואז, לחיילים שהוא מרצה בפניהם, לחיילים בממשל הצבאי של עזה, בשנות האינתיפאדה הראשונה, פתאום הוא אומר […] "תדעו לכם", אמר להם, שעם ישראל שלנו, "הוא כמו מדורה שכמעט כבתה" (עמ' 397–398).
בסיום קטע הקריאה ישורון שואלת את לאור מה התגלה לו בסצנה הזאת, וכאן מגיעה תשובתו של לאור, שהיא אחד הרגעים החזקים ביותר בריאיון:
תראי, הרי גם אני קורבן של הזז כ"סופר גדול". גם אני פיתחתי עוד בתיכון, לפני ההשמאלה, בוז ל"פרטיקולריות היהודית", גם אני לא ידעתי לקרוא לזה כך, גם אני הערצתי תמיד את לימודי "היסטוריה כללית", ומה שקשור ל"היסטוריה יהודית" נראה לי, בחטאי, משהו אידיאולוגי, כאילו פחות חשוב. אולי התעסקתי יותר מדי זמן באופן שהאנשים האלה נראים באמת ביום־יום הווכחני, ולא כמו שהם צריכים להיראות, מנקודת־מבט אחרת, רחבה יותר. מה גיליתי באותו רגע של השיחה עם החיילים? את ההקשבה של אנשים כאלה, כמו הפרופסור הקטן, לרצף שהם באמת רוצים להחיות, כי כמעט הרגו את הרצף הזה. האם באמת כמעט הרגו את הרצף? לא משנה כרגע. אין לשאלות כאלו שחר. הנה, אנחנו מדברים כאן בהוד־השרון, ואם מקשיבים טוב, אפשר לשמוע צרחות פחד של ילדים בקלקיליה" (עמ' 398, הדגשה שלי).
במילים המדהימות האלו לאור מסביר איך דרך המדיום של הרומן הצליח לשמוע לפתע את אותה "הסכיזופרניה", לחוש את הדואליות, את השניות של האידיאולוגיה, את הסדקים במשנה השגורה כל כך על פיו. אולם, הסכיזופרניה הודחקה מהשירים הפוליטיים שלו. בעוד הרומן אפשר להכיר באפשרויות של סדקים, להתוודות על נוכחותם, להכיר בהתנגשות הגדולה של האורתודוקסיה השמאלית הציונית, שהיא בפירוש השואה, השירה הפוליטית שלו הניבה רק אמירות חדות ובלתי מהוססות.
בשירה העברית בת זמננו יש שירים פוליטיים ויש (יותר) שירים על השואה, אך אין כמעט שירים פוליטיים שמשמיעים את המסר ואת השבר ביחד: את הסכיזופרניה. עבור אנשים מסוימים אני מניחה שהדבר עשוי להישמע כמו ויתור; נטרולו של העוקץ הפוליטי. אולם מסקנה זו עשויה להתערער כשחושבים על השירה של אבות ישורון, שככל הנראה עשה את התנועה הכי גדולה ומשמעותית בתחום השירה הפוליטית. שירו "פסח על כוכים" הוא עדיין יצירת המופת של האדמה הארץ־ישראלית ובמידה רבה גם חזון אחרית הימים שלה. ישורון לא ניסח עמדה פוליטית דוגמטית כמו משוררים פוליטיים מובהקים ממנו בהרבה. אולם בראי הימים, תרומתו לפיתוח של רגישות חדשה לסוגיית המרחב הארץ ישראלי והסכסוך המפכה בתוכו היא משמעותית לאין שיעור מן השירים הפוליטיים "החתרניים" ביותר שנכתבו בספרותינו. עד ימינו, עשרות שנים אחר כך, אנחנו חוזרים לאותו שיר כדי לנסות לרדת לשורשי ההבנה שישורון פיתח בו. עדיין אנחנו נדהמים מהיכולת הזאת לדבר את הכאב הפלסטיני, מבלי לעמעמם את הכאב היהודי. השיר הזה לא היה מגיע לעוצמות הללו לולא נתן ביטוי ראשוני ואמיץ כל כך לצד הסכיזופרני.
יתכן שבשנים האחרונות ישנו ביטוי (מעט) רחב יותר לסכיזופרניה בשירה בקרב משוררים צעירים. לפעמים ניתן לשמוע אותה אצל רומן אייזנברג, אצל עמנואל לוי ואצל יונתן לוי, ובמידה מסוימת גם באותה פואמה "מצונזרת" של יהודה ויזן, "צידוק הדין", שבאה מן הצד הימני ועשתה מעט רדוקציה לתסביך היהודי. אך אין די בזאת. מתוקף היות השירה אמנות הצמצום נמצא שלרוב היא מניבה מסרים אחידים וחדים. אולם המשימה של השירה הפוליטית היא לא להדיר את הסכיזופרניה אלא לתת לה קול. הלאה ההדחקה, יש לנו מספיק ממנה בשאר מישורי המציאות. לא מדובר על וויתור של האחריות הדידקטית, אלא הבנה אחרת בנוגע לדידקטיות. בניגוד לאורוול אני לא חושבת שיש לשמור על סטריליזציה בין החיים האישיים לחיי הספרות, אלא להבין את הפוריות הטמונה בעמדה פוליטית לא מודחקת ולא מדחיקה; בעוצמה של ביטוי הסדקים והקולות הסותרים.
המחויבות הפוליטית של לאור לא אפשרה לו להציף את הסכיזופרניה בשירה שלו. מה שהתאפשר בהחלט בשירתם של שבתאי וישורון, לא רק במסגרות השירים הבודדים, אלא אף בתנועה שהתאפשרה להם כסובייקטים יחידים בין עמדות ופוזיציות שונות. שבתאי הפיג את תחושת המוכרות של השמאל הציוני פעמיים: כשכתב שירי הלל למנחם בגין, וכשכתב שירי הלל לטלי פחימה. בכך סטה מן הקו הפלקטי־אידיאולוגי שמסודר לו כבר יפה תמיד מראש. גם אבות ישורון לא נותר מקובע במקום עומדו. אירועים שהתרחשו השפיעו עליו. הניעו אותו. גרמו לו לפקפק בעצמו. חסרה עד מאוד בספרות העכשווית שלנו שירה פוליטית מפתיעה. לא צפויה. לא כזו שאפשר לדקלם אותה מראש. משהו שיעורר את הדמיון של המקום הזה.
