איה אליה היא עיתונאית ובמאית הסרט "דפיקה בדלת", שעוסק בשכול דרך עיני המבשרים. היא אחותו של איתמר אליה, שנהרג באסון השייטת בלבנון בשנת 1997. גופתו נותרה בשטח והוחזרה לאחר עשרה חודשים בעסקת שבויים. היא אתה עכשיו הוא ספרה הראשון.
בשירים קצובים וחותכים משרטטת אליה בספר ביכוריה בולען שנפער ושאב אליו אהבה, ותשוקה וחיים ובעיקר גופה אחת שרופה ומפוררת, גופת אחיה איתמר. את הספר התחלתי לקרוא לפני 7 באוקטובר. גופת איתמר לא הניחה גם אז. זוהי תגובה סחופה, מסוחררת, לא תיטען טענה, לא תחולץ מסקנה.
אלו ימי אסונות, ושיריה של אליה הם "דִּבְרֵי אֲסוֹנוֹת, הָיוּ וְהִנָּם" (עמ' 19).
***
איך הושאר למשכב פירורים אדמת לבנון, איך הוחזר, איך לא שב. איך אשוב במלוא העשור לאסוף את גופת עמיחי*, הוא המת עכשיו, בשרו הושמד, משקפיו עוד מונחים על עיניו. תסבוב גופת איתמר, הוא המת, תסבוב על איה בת 13, הילדה שהיא הוא עכשיו. "בְּרֶגַע זֶה מֵת. חַיָּיו עַל הַדַּף הַמּוּנָח עַל שֻׁלְחָן /רַק לִכְאוֹרָה אָטוּם לְעוֹלָם" (עמ' 30). תֵּרָאֶה גופת איתמר, לשדות ומדבר לים למרחבי לעולם לא – עם גופת איתמר. לאן תפנה איה.
חי איתמר. "הַזְּמַן שֶׁלָּכֶם סָגוּר / בְּמַעְגָּל אֶחָד עִם הַגַּלִּים […] פָּנָיו סְגוּרִים, בְּקוֹל רָם / שׁוֹאֵל: "אִיתָמָר?" […] אֵליַ" (עמ' 34). מן הים בא איתמר ותגלוש גופתו במדרון תתפזר בחלל, יסתובבו סביב גופת איתמר, לא תושב. צבועים, ודורסים ואוכלי נבלות, לא תושב. היא הוא עכשיו. לאן יסתובב באדמת לבנון – הוא לא שב, ייערם על האדמה, בלי שב. יחלפו מלחמות והדם על מדים ידבק, יסתובב גופת איתמר, אני אתה עכשיו. פרורי סוף הקיץ ישייטו בחלל, המסוק עלה ויסתובב סביב גופת איתמר לא ירד. הַכְּלָבוֹת שֶנוֹבְחוֹת בְּתוֹכִי נוֹבְחוֹת בָרְחוֹב הֶחָשּוּך, לַיְלָה, פָּנָסִים, אַף אֶחָד / לֹא הִגִּיעַ לִבְדֹּק, חֲרִיקַת הַבְּלָמִים מַגִּיעָה מֵרָחוֹק הַכְּלָבוֹת שֶׁנוֹבְחוֹת בְּתוֹכִי / קְשׁוּרוֹת בְּשַׁרְשֶׁרֶת בַּרְזֶל, הֵן שׁוֹמְעוֹת זוֹ אֶת זוֹ אֶת הַחֹשֶׁךְ עוֹטֵף נְבִיחוֹת / רְטוּבוֹת, הֵן נוֹבְחוֹת (עמ' 45).
פרדסי לבנון, שורות שוֹרות, זית, דובדבן וזית, תוטל גופת איתמר. בן ה־10 יתהה היכן איתמר, בת ה־13 תוהה איך לאחוז בידיים טבולות בשמן וגריז, איך יושאר לעופף בחלל. איך אשוב כעבור העשור לא יופך אות חיים. לא יושב. ״בַּת קוֹל, לֹא עוֹלָם / (אֲנִי שָׂרָה גּוּפִי / חַשְׁמַל) לֹא שָׁלַחְתָּ יוֹנָה / הַגֶּשֶׁם / קִבּוּץ הַשָּׁמַיִם / עָנןָ / וְהְָיָה" (עמ' 28-27).
לאן תפנה איה לאן יפנה איתמר, יסתובבו בחול הם ביחד הוא היא עכשיו בדמו הוא שֶׁהָיָה גּוּפוֹ הַיָּפֶה בְּכָל הַגּוּפִים שֶׁאַתְּ […] "בְּכָל יוֹם זִכָּרוֹן מַמְלַכְתִּי מַחְזוֹר הַגּוּף / אוֹחֵז בֶּעָקֵב מַחְזוֹר הַיָּמִים אַתְּ לֹא רוֹצָה כְּלוּם, תּוֹדָה, לֹא, אַתְּ לֹא / צמְאֵָה" (עמ' 25).
צימאון לא פסק, תיסוב גופת איתמר, בשאריו, הדמיון, נעמוד כולם – חי – מת ומת חי יסבבו שרעפם בעולם, מלמעלה ומטה אין סולם הגופים טולטלו, אין משקל, פירורים בחלל. גופות – גופת איתמר. בבשר־בבשר־בבשר – יורמו לא שבים יינשאו – יושאר איתמר. פָּנָיו בַּאֲבַק מְדוּרָה מִדֵּי לַיְלָה עֵינַיִם נוֹעֵץ הַקָּהָל, הַסּוּסִים מְאִיצִים, / הַשּׁוֹט בָּאֲוִיר […] הֶהָמוֹן שֶׁחָגַג אֶת בְּשָׂרוֹ שֶׁל הַמֵּת, אֵיךְ / קָרְאוּ לוֹ?" (עמ' 32). הבשר־הבשר־הבשר – יועלו עוד ועוד עוד ועוד לא ייעצר בן ה־10 יתהה היכן איתמר, בת ה־13 תוהה איך אחז.
תָּאֵר שֶׁבְּכוֹחִי לִלְבֹּשׁ אוֹתְךָ כְּמוֹ שֶׁנּוֹפֶלֶת שִׂמְלָה, בַּד חוֹפֵף לְעוֹרִי: אֲנִי / בּוֹ הוּא לֹא בִּי. (עמ' 40). הוא לא בא הוא לא בא הוא לא בא. עורו יתגנב בבשר: בשדרה, בשכמות יחולל הגוף עד תוכל לחולל בבשר, לא תושב. "אֲנִי דּוֹבֶרֶת אֵלֶיךָ בְּשֵׁם / רַעַשׁ לָבָן, מַעֲבַר הַבָּשָׂר בְּתוֹכִי״ (עמ' 40). בשקט, אין רועש מה שמת, יולבן חללו, נשמתו, עפעפיו. יעברו, יחלפו הנושאים את המת. המת היה חי – ברוחך איך לא שב, הבשר ניתק לא אוכל לאחוז איתמר.
