הקריאה בקובץ הסיפורים אבא, בן, סבתא דינה מסתיימת בתחושת הסחרור שמותירות יצירות שנדמה כי נגעו בכל נים בחוויית החיים. בר יוסף מבריק ביכולתו לתאר את הבלתי ניתן לתיאור, בנותנו שם לדברים שלא הצלחנו לקרוא בשם, אף שהיינו זקוקים לו כל כך. מכשלתו העיקרית של הספר היא איגוד הנובלות לטריפטיכון, משום שהנובלה החותמת מתקשה להשלים את המהלך. למרות זאת, הספר מסמן גבול מושלם בין פיקשן, ממואר ואוטופיקשן; צומת המעסיק לאחרונה רבות את השיח הספרותי.
את עלילת הנובלות אבא ובן מגולל מספר בן דמותו של בר יוסף. הן מספרות על משפחתו המורחבת בשכונת מאה שערים, ועל משפחתו הגרעינית שנדדה בילדותו בין ירושלים, תל אביב וחיפה בעקבות החזרה בשאלה של אביו, הסופר יהושע בר יוסף. אלו נובלות עדינות המתבוננות בעולם החרדי, בביטויים שונים של אמונה ובאהבה. הסיפורים מציעים מבט מורכב – לא רק משני צידי המטבע, אלא גם בחומר שממנו עשוי המטבע ובערכו – על יצר המין, משפחה ואין־משפחה, מסורת ואין־מסורת, יופי, נעורים, חיים שאחרי אסון ומוות. הנובלה סבתא דינה מגוללת את סיפור חייהם של אלמנת צה"ל ירושלמית כבת שבעים ובנה מיכאל שהתחרד וחזר בשאלה, ומקיימת נקודות השקה רבות עם אבא ובן, למרות העולם הסיפורי השונה. ה"אין־אלוהים" (עמ' 9) שבו נפתח הספר משתקף בדמויות החרדיות והחילוניות כאחד. בר יוסף מציע התבוננות מגוונת באורח החיים האורתודוקסי; לעיתים מבפנים – על מאה שערים ביחס לעצמה – ולעיתים הוא מספר אותה מפרספקטיבה של חוזר בשאלה. סבתא דינה מוסיפה מבט חיצוני, מעיניים חילוניות מלידה.
הכריכה הצעירה – פֶה נשי משתוקק ולהבה בזוויתו – לא מתיישבת עם שכונת מאה שערים, המשפחתיות הנרמזת משֵם הספר והגיל המבוגר של הדמויות, אך הניגוד מגלם את הזיגזג היפה שהספר עושה בין נעורים וחושניות לבין פרספקטיבה בשלה של גיל מבוגר. המין והיצר מבעבעים בספר בעדינות, כפי שכותב בר יוסף: "התחלתי אז ללמוד קבלה, והעולם שכולו מין, זכר ונקבה, וכל חיותו מ'הנהר היוצא מעדן' קסם לי אז, בשנות השלושים המוקדמות שלי" (עמ' 71). כחילונית תמיד הביך אותי הדיבור החרדי על היצר, כאילו מודיעים לי: יש לך יצר – ובכך חושפים אותו ברבים. השליטה בו הדגישה אותו בעיניי, כי היא רחוקה כל כך מהיעדר יצר. היצר והמין מוצגים במלוא יופיים באבא ובבן כאשר הם כבושים ומרומזים, ובתוך החברה החילונית, כל שנרמז קודם הופך למפורש וכמו משתבש. משלוש הנובלות עולה הרושם שכאשר הדמויות חופשיות לא להתחשב בהלכה ובמסורת הן נכשלות בתרגום היצר לכדי אינטימיות ויחסים ברי קיימא, ובנושא זה הנובלות אכן משלימות באופן מעניין זו את זו.
הנובלות מספרות סיפורים של יהודים, אולי אפילו סיפורים יהודיים. באבא ובבן ניכרת השנינות היידית המתגרה, הפלרטטנית כמעט, שלא נעלמת מהדיאלוג החד למרות התרגום לעברית. הדמויות דבקות בפשטות האופיינית ליהדות, המעוגנת בחשיבה מרובה: "פעם, אגב, שאלתי איך יודעים לדרג את התלמידים בתלמודי התורה ובישיבות, הרי אין שם בחינות כמו בחינוך הכללי. 'לפי השאלות שהם שואלים', ענו לי" (עמ' 68). יש להן מעין חוכמת רחוב יהודית; בלי לבזבז זמן על התפל, כמו הספר הדי צנום, יש להן דרך לשאול ודרך לענות, לסובב את הסיטואציה על הראש ולצאת ממנה כפי שהן רוצות: "'מה זה?' אמר לה. 'מה זה?…' חזרה אחריו. 'מה את עושה?' הוא אמר. 'מה שאני עושה?…' 'מה שאת עושה…' היא צחקה ולא הפסיקה לעשות מה שעשתה. 'הכל אתה יודע', אמרה לו, 'כמה כוכבים יש אתה יודע עם המשקפת שלך, וה… ה… המה־שמו הזה שלך אתה יודע שהוא כן בוא־יבוא או לא בוא־יבוא, וגם על אלוהים אתה יודע, מה עושה שהוא יהיה או לא יהיה, הכל אתה יודע, אבל מה זה ליפסטיק אתה לא יודע', והיא המשיכה ומרחה על שפתיה עוד ועוד" (עמ' 74).
גולדה, אותה כלה ניצולת שואה יתומה שמורחת ליפסטיק "הכי אדום" (עמ' 82) בערב הבר מצווה של בנה בלב שכונת בתי אוּנגָרִין שבמאה שערים, ניחנת בחיוּת שמתפרצת במעשים "לא מתאימים", המאפיינת גם את שאר הדמויות בספר. אחד הדברים היפים המייחדים את המשפחה שעליה כותב בר יוסף באבא ובבן הוא הכלה של ה"לא מתאים" בתוך הכללים הנוקשים; נראה שהדבקות באמונה או בכללי ההלכה נוסכת בבני המשפחה ביטחון שמאפשר להם גמישות, כך שהם רוכשים לה בסופו של דבר, אחד אחרי השנייה, בשקט בשקט, ליפסטיק חדש כשהקודם נגמר. התגובות העדינות ומלאות המחשבה האלה מביאות לידי ביטוי את היַהְנְדֶס* הזה של דמויות גדולות מהחיים, גדולות מהאוטוביוגרפי, שעליהן כותב בר יוסף.
הנובלות אבא ובן אף מפליאות לתאר את מאה שערים דרך עיני הנשים במשפחתו של בר יוסף, שנותרות עם הפולקע של העוף והגפילטע פיש, השידוכים והנינים, והעדינות הנדרשת כדי לאזן ביניהם. נוגע ללב במיוחד הקושי של גולדה להתרחק מבנה יחידה לטובת עולם הרוח החרדי, אף על פי שהיא זקוקה לו בעצמה עבור הגאולה הפרטית שלה. לנשים אצל בר יוסף יש גישה לאיזו אמת השוכנת בדברים הפשוטים, אמת הנובעת מאהבה שלא תלויה בלמדנות ועומדת יציבה כנגד הגבוה־גבוה של השפה והטקסט. בשלוש הנובלות עוקב בר יוסף אחר המתח שבין גבהות הרוח, הכתיבה ולימוד התורה, ובין השמחה שבארצי, באנושי ובגופני – מהם הרוח שואבת את תוקפה, ובאחת גם מאוימת. סיפוריהם של הסופר יהושע בר יוסף ומיכאל, דמויות כותבות, כמו מראים שלא ניתן להפריד בין הארצי לרוחני, ועם ההתנגדות לחיות גם הרוח עוזבת, והכל מתרוקן ומאבד טעם.
כאמור, סבתא דינה היא הנובלה החלשה מבין השלוש. היא סובלת בעיקר מכובד המשקל שבחתימת הטריפטיכון, וכמו כורעת תחת המאמץ העודף שהושקע בה לשם כך. הסיפור נשאר בירושלים ומאיר מזוויות נוספות נושאים המלווים את הספר מתחילתו, אך מרוב חזרה על מוטיבים וקישור בין נושאים מתקבלת הרגשה שהנובלה כאילו הורכבה במיוחד ביחס לאבא ולבן. סבתא דינה מעוררת תחושה של דמות בדויה שנוצרה עבור הספרות יותר מאדם חי, ובנה מיכאל הוא דמות ממש לא שלמה; אף על פי שהוא עובר תהליך נפשי משמעותי, הרקע עליו נותר כללי ומחורר, ועולה רושם לא נעים שקורותיו כמו הורכבו כתשליל מלאכותי לנובלות הראשונות. אולי זה גם עניין של טעם, אבל עד לסוף הספר חיכיתי שישובו מאה שערים והמספר כובש הלב שנעלמים בסוף בן. משהו בפואטיקה של הנובלה האחרונה מחוויר לעומת קודמותיה, שבהן הזיכרונות הופכים בנונשלנטיות לפרוזה והמספר טבעי לעלילה. מכל ההבטחה שבטריפטיכון נותרת הרגשה שהעולם הסיפורי הזה הסתיים ללא התראה, הוחמץ ולא הושלם.
בכל זאת אין בכך כדי לגרוע מהרושם שמותיר השילוב בין פרוזה מצוינת לפסקאות יפות כל כך שאפשר היה לקצוץ לכדי לשירים. הנובלות בנויות בצורה סוחפת; הן נפתחות במתח דרמתי, מסופרות מהסוף להתחלה ומסתיימות בנקודת הפתיחה, ואמצען הוא סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. באבא ובבן זה נפלא במיוחד, משום שהמספר מדבר ממרומי גיל המחבר, כך שבמרחק שני עמודים מפתיחת הסיפור, באמצע הדרמה, הוא יכול לומר "שישים שנה קודם־לכן, בשבת בצהריים, נכנסתי אל סבתא שלי בבתי אונגרין" (עמ' 37), ולהתחיל מהתחלה. נקודת המבט וגילו של המספר מכתיבה את קצב הסיפורים, ושפת הדמויות מגוונת והולמת אותן. ראוי לציין את היומן שכותב מיכאל כמתבגר, בשפה של נער שכישרונו אך עתה מתגלה לו, שפה שהולמת את הרעיונות הבוסריים בקיצוניותם. כיאה למחזאי, בר יוסף מקיף נושאים רחבים בדיאלוג חד או הערה שנונה אחת, מבלי להכביר בפרשנות; אפילו הדמויות המשניות מוארות בתחכום מבעד להערה שזרקו על עצמן, או חלום שבו הן מתנהגות בצורה לא אופיינית. נוסף על כך, נושאים כמו יתמות, שואה ואלמנוּת, שהספרות דשה בהם ללא הרף, מתוארים מבעד לניואנסים רעננים ונוגעים ללב ("שניהם חיבקו זה את זה בכל האין־כוח שלהם", עמ' 128), וללא פאתוס.
ביקורת הספרות עסוקה לאחרונה בכתיבה אישית, ממואר ואוטופיקשן, לעיתים בניסיון להגן על הגבול של מה נחשב כספרות, ולעיתים כדי לערער עליו. בר יוסף, כאמור, סלל לו דרך מלך; לא תמיד ידוע איך המספר יודע את מה שהוא יודע. הוא ממחיז התרחשויות שברור שהמחבר לא נכח בהן, שלא לומר מערכות יחסים שלמות. אומנם במקומות אחדים משתלטת כתיבה יומנית או רגשנית שחורגת מסגנון הספר כדי להשלים בזריזות פרטים ביוגרפים (מיותרים לדעתי), אך אלו בטלים בשישים. זאת בניגוד לספרים שתוקפם היחיד הוא הרצון לחלוק סיפור אישי, אך הם משוללים ערך אסתטי או עומק מחשבה. כל עוד נקודת המבט בסיפור מלמדת משהו חדש על העולם, הידיעה שהיא מתארת את קורות חיים של אנשים אמיתיים לא מפחיתה ממעשה האומנות; להיפך, זהו הרגע שבו קורות החיים הללו הופכים לפרוזה, לקולנוע או לתיאטרון – ובהיטשטשות הגבול טמון כל היופי.
* יידיש: "יהודיוּת" – חמלה ומצפון יהודיים
