אחת החוויות המרתקות שלי בשבוע הספר בירושלים היא מפגש עם צעירים וצעירות מהציונות הדתית אשר מחפשים את הספר שירי זלדה. הם מגיעים בקבוצות קטנטנות צוהלות לדוכן של "מקום לשירה" וארשת דחיפות על פניהם; תוהים אם אנו מוכרים את הספר. התום שלהם מעלה חיוך ובעיקר התרגשות לנוכח תשוקה וסקרנות פלאיות לשירה. בשמחה מהולה קנאה אני מפנה אותם ל"קיבוץ המאוחד".
במאמר זה אני מבקש להתחקות אחר שורשיה של אותה התלהבות באמצעות עיון בנוסח היהודי עממי־נאיביסטי של שירת זלדה. הסגנון הנאיביסטי משתלב בהרמוניה עם העממיות בכך שהוא שואף אל פשטות קמאית וארכאית שמתנגדת לתחכום יתר באורח חיים ובמחשבה. זו שירה עממית אוניברסלית ומקומית המיועדת לכל לאדם. היא נושאת בחובה מסר ותום שוויוניים, סוציאליזם ספרותי יהודי הפותח דלת לכל קורא עברי.
השם זלדה ועממיות
לרוב מזהים משוררת על פי שם משפחתה ולא על פי שמה הפרטי. זלדה הפכה את היוצרות. היא בחרה למתג את עצמה באמצעות שמה הפרטי הדודתי, הגלותי, הבלתי צברי אך הייחודי; בישראל יש מעט זלדות. שמה המלא הוא כאורך הגלות (שיינה זלדה שניאורסון מישקובסקי). משמה, שניאורסון, אפשר לעמוד גם על הייחוס שלה למשפחת אדמו"רים ורבנים (הרבי מלובביץ'), אלא שכאמור, הוא אינו נמצא בחזית תעודת הזהות המשוררית שלה. ההסתפקות במועט, בשם פרטי בלבד, הייתה ניסיון להסתתר, להישאר צנועה הרחק מאור הזרקורים, אלא שבדיעבד התוצאה האירונית הייתה גימיק תקשורתי.
בעולם של תרבות המונים לא ניתן לזהות אדם ללא שם מלא ולכן באופן פרדוקסלי השימוש בשם פרטי כשם מקצועי יוצר פמיליאריות, העדר רשמיות חתרני. זה גם מייצר תחושת מקור, כאילו אין לה ייחוס, שושלת, רקע מוקדם – היא הדבר עצמו, אותנטית. ועוד, השימוש בשם פרטי בלבד העניק לה ממד מיתולוגי: אלים במיתולוגיה היוונית הם נעדרי שמות משפחה; ועל אף שאנו מכירים את הייחוס של הדמויות המקראיות אנו מכנים אותן בשמן הפרטי למשל, מרים, דוד ויחזקאל (וגם הם משוררים).
זלדה אינה המשוררת המודרנית הראשונה לוותר על שם משפחתה. שתיים מארבע המשוררות המודרניות המייסדות בשירה העברית בחרו להסתפק בשם פרטי: רחל ואלישבע (האחרות הן אסתר ראב ויוכבד בת מרים). זאת אומרת, זלדה מיצבה את עצמה, בצדק, אולי לא במודע, כחלק משושלת משוררות חלוצות, אך בדרך פרדוקסלית גם כמשוררת עממית הנחבאת אל הכלים.
אריג עממי
חוקרים רבים ציינו את הצורות העממיות של שירתה, כגון משל ומעשייה. לדוגמה, "שני יסודות" המעוצב כמשל מקורי המתאר דיאלוג בין להבה לברוש (שירי זלדה, 1985, עמ' 225; כל מראי המקום הם מספר זה, אלא אם צוין אחרת), או הדיאלוג עם האגדה "הדייג ודג הזהב" מאת אלכסנדר פושקין בשיר "מול הים" ("כַּאֲשֶׁר שִׁחְרַרְתִּי אֶת דָּג הַזָּהָב", עמ' 44). חמוטל בר יוסף ציינה בספרה "על שירת זלדה" (2006) את הזיקה של שירת זלדה לאגדות עם ואת הדיוקנאות הנטורליסטים של אנשים פשוטים, למשל, סנדלר, קבצן (עמ' 37, 38, 210) וקלפן (עמ' 116). התיאורים מביעים הזדהות עם צניעותם וחירותם של פשוטי העם אך גם עם מצוקתם, ומביעים מחאה חברתית כנגד דיכויים.
העממיות היא תכונה אוניברסלית ובאה לידי ביטוי בצורות הספרותיות שצוינו לעיל, אבל יש לה גם מאפיין מקומי־יהודי. מוטיב יהודי עממי מרכזי הוא יידישקייט (בעברית: דרך חיים יהודית). הכוונה כאן במושג זה היא לאורח חיים יהודי, ליומיום הכולל מנהגים ומסורת, ולא לתרבות יידיש מזרח אירופאית. שירת היידישקייט שלה, שאפשר לכנותה באופן רחב גם שירת הסנטימנט היהודי, כוללת תיאורים רבים של הבית היהודי, אווירת שבת, הדלקת נרות, נוסטלגיה ועוד (עמ' 24–32). לדוגמה, השיר "פמוטות הכסף": "פָּמוֹטוֹת הַכֶּסֶף, נְגֹהוֹת הַיְּרֻשָּׁה,/ הָפְכוּ אֶת חַדְרִי לְטִירָה עַתִּיקָה" (עמ' 25).
היידישקייט הוא מתוק, ומעוצב כרוב שירתה העממית באמצעות שדה סמנטי סנטימנטלי. יש הטוענים שחלק מהשדה הוא סימבוליסטי, אבל אין בכך הפחתה של העוצמה הרגשית העודפת שיש בו. לדוגמה, הלקסיקה של שירתה מורכבת מחזרות רבות על מילים בעלות הקשר סנטימנטלי יהודי ואוניברסלי: תפילה, נר, מלאך, גן עדן, קסם, שושנה, ציפור (לא אחת אף כזאת ששרה), פרחים, שקיעות, מתיקות, פרפר, זהב, יופי, תינוק, זהב, שלהבת ועוד. הודות ללקסיקה זו היא ממתיקה את היהדות ואת המציאות חמורות הסבר. למשל, השיר "קידוש" הוא אודה קטנה לסב: "אֶת לִבְּנוּ הוֹצִיא מִן הָאֹפֶל / אֶל בְּדֹלַח הַשַּׁבָּת, / מִבֹּהוּ יֵאוּשִׁים / אֶל חַג יְדִידוּת / רֵעֶה עִם הָרִים וִיעָרוֹת / עִם אַיְלוֹת הַשָּׂדֶה וְצִפֳּרֵי עֵדֶן." (עמ' 24). בתום תיאור טרנספורמטיבי של מעבר מייאוש קיומי להזדככות מקודשת באמצעות "בְּדֹלַח הַשַּׁבָּת" מופיע תיאור מתקתק, "אַיְלוֹת הַשָּׂדֶה וְצִפֳּרֵי עֵדֶן", אשר אינו אלא סמל לשחרור, לחופש ולאושר. שילוב זה בין חספוס קיומי לסנטימנטליות מתקתקה הוא אוקסימורון סגנוני ייחודי.
פשטות ונהירות הן תכונות הכרחיות ומרכזיות האופייניות לעממיות של שירתה. ייתכן שמקור השראה לפואטיקת הפשטות הוא ספר תורני עממי ביידיש, "צאינה וראינה", מאת הדרשן יעקב בן יצחק אשכנזי. ואומנם, במכתב מה־23.12.71 למשוררת צילה שמיר, טען אברהם שלונסקי ששירת זלדה איננה שירת "צאינה וראינה" (שלונסקי, "מכתבים למשוררת צעירה", 2004), ובעצם ההשוואה יצר את הזיקה ביניהם. הספר יועד לנשים והנגיש עבורן את המקרא באמצעות שילוב של אגדה, מדרש, שפה ספרותית, וזאת בשפת העם – יידיש, כי רובן לא ידעו עברית משום שהפטריארכיה הגבילה את השכלתן היהודית. הספר היה פופולרי מאוד: 250 מהדורות ראו אור מאז צאתו ב־1616. פועל יוצא של השפעה אפשרית זו הוא היחס לשירה כחלק מתרבות פנאי בכלל, לא רק כתרבות פנאי לנשים. לא בכדי כותרת ספר ביכוריה של זלדה היא "פנאי".
השפעה עממית זו על שירת זלדה באה לידי ביטוי בעיצוב פואטיקה של פשטות בכלל ושל פשטות יהודית בפרט. כלומר, זו שירה המקיימת יחסים בין טקסטואליים עם המקורות, אך הבנתה תלויה בפרשנות ולא בפענוח של צופן הדורש מיומנות הנרכשת באמצעות השכלה גבוהה, לעיתים יקרה. אומנם, זלדה הייתה אישה משכילה ומלומדת, אך היא לא שיבצה "פסוקים ושברי פסוקים באורח שרירותי כמצוות אנשים מלומדה, ואינה יוצרת חידה הנהירה רק ליודעי ח"ן, אלא משלבת אותם באופן אורגני בפסוק השירי" (אסתר אטינגר, "שושנה שחורה," 2007, עמ' 144).
להלן כמה דוגמאות לפשטות יהודית: שימוש רב בסיפורים מקראיים מוכרים באמצעות הציון המפורש של גיבוריהם למשל, אברהם ("עם סבי", עמ' 23), יונה הנביא ("כי האור שעשועי", עמ' 87), איוב ("אל תרחק", עמ' 89); ציטוטים מובאים במירכאות, מה שמקל על הקורא לזהות שמקור לפניו: "הַ' לִי לֹא אִירָא מַה יַעֲשֶׂה לִי אָדָם" (תהלים קיח, ו; "מהיכל להיכל", עמ' 18); "סָבִי הִתְפַּלֵּל: 'וְלֹא לִידֵי נִסָּיוֹן וְלֹא לִידֵי בִּזָּיוֹן'" (ציטוט מברכות השחר בשיר "השכנה הרעה", עמ' 39); שימוש או החייאת קלישאות ומטפורות מתות: "כַּאֲשֶׁר חַי הַמֶּלֶךְ / הָיָה כְּבוֹד בַּת הַמֶּלֶךְ / פְּנִימָה / בַּבַּיִת" ("כאשר חי המלך", עמ' 101). ראוי לציין בנוסף ששירתה כמעט שאינה מקיימת דיאלוג אינטרטקסטואלי עם שירה ופרוזה מודרניים, אולי למעט כמה שירים המתייחסים לנח שטרן, לאצ"ג ולאלזה לסקר־שילר (בר יוסף, "על שירת זלדה", 2006, עמ' 82). כלומר, מבחינה בין־טקסטואלית, שירת זלדה היא בועת ספרות עתיקה, היא זקנה. היא אף מהללת את יפי הזקנה, כמו בשיר "אישה זקנה שהגיע לזקנה מופלגת" (עמ' 115). זו תפישת עולם המנוגדת לרוח הזמן של צעירוּת, מאפיין מרכזי של תרבות פופולרית, ולצעיר בריא רענן הישראלי – הצבר שבונה את הארץ.
אזוטריקה עממית
שני חידושים עממיים מקוריים של זלדה הם המוטיבים האזוטריים של אסטרולוגיה ושל גלגולים. שתי פרקטיקות מיסטיות אלו הציתו פולמוס היסטורי ביהדות. העיסוק בשוליים מיסטיים אלו הוא אחד הניסיונות הבודדים של זלדה לחרוג מתקינות פוליטית שמרנית (ראו גם את מוטיב שירי ההתאבדות: בר יוסף, "על שירת זלדה", עמ' 80). המשיכה של זלדה לפרקטיקות אלו מסבירה אולי את החיפוש המתמיד של שירתה אחרי קסם בטבע, ביהדות, בפשטות וכדומה – הנסתר המתגלה מתוך הנראה. כידוע, בעממיות יש פרקטיקות של קסם או שמא של כישוף. עם זאת, זלדה מודעת למשחק שלה באש והיא מבהירה את כללי המשחק: "חָדַלְתִּי מָתְקִי אַךְ לֹא אָרוּץ / אֶל דְּבַשׁ הֵיִּדְעוֹנִים" ("חדלתי מתקי", עמ' 163).
אסטרולוגיה וגלגולים הם המחשה מעניינת לטענה ששירת זלדה היא חלק מרוח הזמן הניו־אייג'ית. הגל העכשווי של העידן החדש במערב ראשיתו בשנות השישים של המאה הקודמת. באותו זמן החלה גם האסטרולוגיה להיות נוכחת בעיתונות העברית (הורוסקופ ראשון פרסמה דורותי אדאמס ב"הארץ" ב־29.11.63). אמנם, היא התקבלה תחילה בביקורת ובלעג, אך עד מהרה הפכה לפופולרית. כמו כן, באותה תקופה התפתחו חוגי בית ספיריטואליסטים שבהם עשו סיאנסים, כמו אלו של אשת התקשורת, הקולנוענית, הסופרת והמיסטיקנית מרגוט קלאוזנר ושל דוד אבידן.
ספר ביכוריה של זלדה ראה אור באותה תקופה (1967) ובחמישה משיריו יש ביטוי לאסטרולוגיה – שיא לספר ביכורים ישראלי. מיותר לציין שעמדה אזוטרית (ואף עממית) כזאת אין בשירת גברים יהודית דתית קנונית בת הזמן. בסך הכול המוטיב מופיע בתריסר משיריה, כמספר המזלות ("בלילה ההוא", עמ' 14, 15; "עם סבי" עמ' 23; "רצון שיכור, מסוכסך" עמ' 34; "חבצלת-השרון" עמ' 58; "פנאי" עמ' 67; "בתור הילדוּת פרי חדש" עמ' 75; "כי האור שעשועי" עמ' 87; "בכי משונה" עמ' 125; "הלומת געגועים" עמ' 177; "משירת הסתרים" עמ' 180; "כלה נעלסה" עמ' 197; "גאה כאחד המזלות" עמ' 217). זהו יחס חריג לאסטרולוגיה בשירה העברית בכלל ולזמנה בפרט. המשורר היחיד שפעל במקביל אליה והעניק מקום רחב יותר ומשמעותי ממנה לאסטרולוגיה היה אבידן. אלא שבניגוד ליחס הקרנבלי, הניו־אייג'י, המקצועי והזהותי שלו לאסטרולוגיה, יחסה של זלדה זהיר ולעיתים אמביוולנטי: לרוב היא מקבלת אותה כחלק מהעולם האלוהי ומחוכמה עממית, אך לעיתים גם מבקרת אותה.
המינוח של זלדה לאסטרולוגיה הוא מזלות. העיסוק במזלות הוא חלק מאינספור התייחסויות רומנטיות ליקום ולכוכבי הלכת בשירתה – ביטוי לגודל האלוהות ולטבע מעשה ידי האל, לעומת קטנות האדם, אך גם הד היסטורי לכך שעד למאה השישית לספירה הייתה האסטרולוגיה למעשה אסטרונומיה. לדוגמה, הפואמה "בלילה ההוא" מתארת את המזלות כגרם שמיימי אסטרונומי ומרמזת אליהם כבעלי עוצמה מאגית: "הֵן הֶאֱמַנְתִּי / שֶׁאִם אַבִּיט רֶגַע קָט וְיָחִיד / אֶל גָּבְהֵי שָׁמַיִם מְכֻכָּבִים, / תִּשָּׂא מַחְשַׁבְתִּי אֶל הָאַרְמוֹן / אֶת אוֹר הַמַּזָּלוֹת […] בַּלַּיְלָה הַהוּא כְּשֶׁיָּשַׁבְתִּי לְבַדִּי / בֶּחָצֵר הַדּוֹמֶמֶת / גִּלִּיתִי פִּתְאוֹם / שֶׁאַף בֵּיתִי בָּנוּי עַל הַחוֹף, / שֶׁחָיָה אֲנִי עַל שְׂפַת הַיָּרֵחַ / וְהַמַּזָּלוֹת, / עַל שְׂפַת הַזְּרִיחוֹת וְהַשְּׁקִיעוֹת" (עמ' 13–14). זלדה מתארת את המזלות כביטוי מפעים של מופתי האל, נכפפים אליו ("רוֹאִים הֵם עַיִן בְּעַיִן / אֶת מַעֲשֵׂי אֱלֹהִים", שם) ומשקפים לאדם שהוא חי בעולם המוכתב באמצעות גורל.
זלדה מתארת בשיר מאוחר את האמונה במזלות גם כביטוי של היבריס: "גֵּאֶה כְּאֶחָד הַמַּזָּלוֹת / שֶׁחַיָּיו שְׁנוֹת אוֹר / זִנֵּק יְלוּד אִשָּׁה / עִם כְּלֵי מְדִידָה מַבְהִיקִים / אֶל תּוֹךְ יְשִׁימוֹן זְגוּגִי / לִבְדֹּק כָּל אֶבֶן / לְסַמֵּן בִּמְהֻמַּת שְׁלָטִים / אֶת הַזְּמַן הָאֱלוֹהִי. / וְלֹא יָדַע שִׁכּוֹר הַמַּדָּע / כִּי הַיָּרֵחַ הַשּׁוֹמֵם / עִיר מִקְלָט שֶׁמְּאִירָה בַּחֹשֶׁךְ / עִיר סְתָרִים קְדוּמָה. / חוֹשְׁשַׁתְנִי כִּי חֶרְדָּתוֹ שֶׁל הַהוֹזֶה / לִפְגֹּשׁ זָר בְּאוֹתוֹ מִקְלָט שְׁמֵימִי / תַּחְשִׁיךְ אֶת רוּחוֹ." ("גאה כאחד המזלות", עמ' 217). היא תופסת שתי ציפורים במכה, אסטרולוגיה ומדע, ומכה בהן. היא מתארת את שתי פרקטיקות המדידה האנושיות והיריבות כנחותות לעומת הריבון האלוהי, אשר יצר הכול – גם את מה שנמדד ("הַזְּמַן הָאֱלוֹהִי").
מוטיב הגלגולים מופיע בשיריה כמה פעמים. השיר "שלומי" עוסק בגלגול כמענה פרשני או חזיוני למסתורין של הקשר הזוגי. הגלגול מעניק הסבר למערכת היחסים ולמאפייניה באמצעות המודל של קשר עתיק שמתממש שוב. זהו ניסיון להסביר את הזוגיות כקשר עמוק של גורל בין נשמות תאומות: "שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט / אֶל שְׁלוֹמְךָ […] אֲנִי וְאַתָּה וְהַשַּׁבָּת./ אֲנִי וְאַתָּה וְחַיֵּינוּ / בַּגִּלְגּוּל הַקֹּדֶם" ("שלומי", עמ' 52). השיר "בגלגול האחרון" מוקדש לניפוץ האשליה שבגלגול האחרון של הנשמה בעולם הזה החיים שלווים וטובים: "חָשַׁבְתִּי שֶׁבַּגִּלְגּוּל הָאַחֲרוֹן / הַיְּדִידוּת הִיא בְּלִי כְּשָׁפִים בְּלִי שֵׁדִים / בְּלִי שְׁמָשׁוֹת וּבְלִי יַרֵחִים […] חָשַׁבְתִּי שֶׁהַלֵּב נָח לוֹ / עַל הַר גָּבוֹהַּ […] שָׁכַחְתִּי שֶׁגַּם הַנָּבִיא/ בָּכָה" (עמ' 120–121).
יחס חשדני כלפי המדע
ביטוי רומנטי של הנאיביזם בשירת זלדה הוא ההתנגדות לקדמה. כפי שכבר ראינו לעיל בשיר "גאה כאחד המזלות", היחס של זלדה למדע ולטכנולוגיה הוא חשדני ("כְּלֵי מְדִידָה מַבְהִיקִים"). חשדנות זו היא לעיתים היבריד של פרימיטיביזם ויהדות. כלומר, הפרא האציל הוא האדם הטבעי שלא קלקלו התיעוש והתרבות, אך אצל זלדה הוא לעיתים, באופן אוקסימורוני, גם יהודי; כלומר, מתורבת, אך לא אינטלקטואל, אלא בעל חוכמת חיים. לדוגמה, השיר המשוכלל "הירח מלמד תנ"ך" מתאר אחדות פרימיטיביסטית בין טבע ליהדות באמצעות שילוב גמיש ומקורי בין אגדת ילדים לבין מיסטיקה וביקורת חברתית: "הַיָּרֵחַ מְלַמֵּד תַּנָ"ךְ. / רַקֶּפֶת כַּלָּנִית וָהַר / מַקְשִׁיבִים בְּשִׂמְחָה. / רַק הַיַּלְדָּה בּוֹכָה. / כַּלָּנִית אֶת בִּכְיָהּ לֹא תִּשְׁמַע, / כַּלָּנִית לוֹהֶטֶת בַּתּוֹרָה, / כַּלָּנִית לוֹהֶטֶת כַּפָּסוּק". (עמ' 45). לכאורה, לפנינו מעשיית מוסר הומוריסטית חביבה לילדים, אלא שמתחת לפני השטח צפון משל לקח חתרני: הכלנית, כמו גם הרקפת וההר המתוארים בשיר, מתעלמים מבכייה של ילדה כי הם שקועים בלימוד תורה. זו ביקורת סמויה על קהות רגשית שלומדי (פרחי) תורה יפים, אינטלקטואלים ואקסטטיים לוקים בה. כלומר, יופיים חיצוני. יחד עם זאת, למרות הממד הביקורתי, יש בשיר ממד חסידי מאשרר ומאזן: ההאנשה המפתיעה והחיננית של הירח והפרחים כמלמדים וכתלמידים ממחישה שהתנ"ך נמצא בדברים כולם ושאפשר למצוא בו מענה לכל השאלות.
מאפיין עיקרי של המדע הוא חשיבה רציונלית. המדע מתבסס על החושים, אלא ששירת זלדה אמביוולנטית כלפיהם. השיר "על העובדות" הוא פולמוס פנימי בין הנפש לחושים שסופו הוא ניצחון כואב לחושים: "נַפְשִׁי אוֹמֶרֶת: / הָעֻבְדּוֹת חוֹמָה סְבִיב הָאֲנִי ./ חוּשַׁי אוֹמְרִים: / הָעֻבְדּוֹת חַלּוֹן מוּאָר בַּחֹשֶׁךְ / צֹהַר לִפְנִימִיּוּתִי./ וּמֵאָז וְעַד עוֹלָם אוֹמֶרֶת הַתְּהוֹם: / הָעֻבְדּוֹת אַרְיֵה/ שׁוֹאֵג בֶּחָלָל / קַיָּם / קַיָּם / קַיָּם." (עמ' 226).
הרומנטיקה מציבה את הרציונלי בניגוד לדמיון החופשי, הטבעי. לדוגמה, "הדמיון העליז": "כִּי לַדִּמְיוֹן הָעַלִּיז יֵשׁ מַפְתֵּחַ סוֹדִי / שֶׁל בּוּרִים וְעַמֵּי אֲרָצוֹת / לִפְתֹּחַ דַּלְתוֹת שֵׁן שֶׁל מַדָּעִים / וְהוּא נִכְנַס / לְמִגְדְּלֵיהֶם הַמְּעוֹפְפִים, / מְטַיֵּל בְּתוֹךְ חֹשֶׁךְ/ שׁוֹרֵץ נֻסְחָאוֹת – / וְשׁוֹרֵק בְּתִמָּהוֹן שָׁם / כְּנַעַר מְשֻׁלָח." (עמ' 109). הדמיון הוא הכלי הפלאי והמדויק של הפרא האציל ("נַעַר מְשֻׁלָח") להבין את העולם. הוא תכונה אנושית בלתי נרכשת השייכת לאדם באשר הוא אדם, גם ל"בּוּרִים וְעַמֵּי אֲרָצוֹת", ולכן נעלה למדע. דוגמה נוספת היא עליונות מצבי תודעה אלטרנטיביים טבעיים כגון החלום על פני מגבלות החשיבה הרציונלית: "בִּנְהַר הַשֵּׁנָה הַמְּהַלֵּךְ עֲקַלְקַלּוֹת / הִתְרַחֵשׁ אוֹתוֹ טֶקֶס סָמוּי, / כַּאֲשֶׁר נֻפְּצָה הַזְּגוּגִית הַדַּקָּה שֶׁל הַהִגָּיוֹן / וְאֶשְׁנַבֵּי הַהַכָּרָה כֻּסּוּ בְּצִיּוּרִים נוֹזְלִים / בִּסְמָלִים רַבֵּי תַּעֲלוּמָה" ("בנהר השינה", עמ' 146).
המדע נחות לשירה כי הוא מסביר את קסם העולם במונחים ברי הבנה. הוא מפענח את הבלתי מובן ובכך לא מניח לקסם להיות הוא עצמו – בלתי מובן. ב"הלווייתינים", השיר האקופואטי הראשון משני שירים כאלה בשירתה (השני "משירת הסתרים", עמ' 180), זלדה מתארת התאבדות המונית של לווייתנים על החוף, אלא שהמדע אינו מעניק הסבר לתופעה: "לְשָׁוְא מַדְּעָנִים הֵאִירוּ בְּפָנָס / אֶת שִׁגְעוֹן פַּחְדָּם, / הַסּוֹד שֶׁגָּר בְּהָרֵי הַחֹשֶׁךְ / מַקְשִׁיב לְדִבְרֵיהֶם / וּמְחַיַּךְ לְנַפְשׁוֹ." (עמ' 198). השיר אינו עסוק באובדן הנורא, אלא משתמש בו למחות נגד האימפוטנטיות והיומרה של המדע – אותו מדע שמקלקל את הטבע והוא ככל הנראה הסיבה להתאבדות של הלווייתנים, שאינה אלא משל להרס העצמי של האנושות. בניגוד למדע, השיר נדרש לקסם השחור של ההתאבדות, לסוד, לא להסבר ההגיוני.
זלדה מגמדת את אחד מהישגיה הגדולים של התקופה – נחיתת האדם על הירח: "תְּמֵהָה אֲנִי כִּי שְׁנֵי אַנְשֵׁי הַחֲלָלִית / לֹא רָאוּ עַל פְּנֵי הַיְשִׁימוֹן הַזְּגוּגִי / שֶׁל הַלְּבָנָה / אֶת צִלּוֹ שֶׁל הַנָּבִיא יוֹנָה" ("כי האור שעשועי", עמ' 87). זו מעין מלחמת תרבות קטנה בין העולם היהודי הישן והקדוש לבין עולם עתידני טכנולוגי וחילוני, אשר לימים תתגלגל להיות מודל של מאבק בין טוהרה וטומאה ברטוריקה של מחזירים בתשובה.
היבט מרכזי של עממיות שמרנית המעוגנת בערכי העולם הישן הוא התנגדות לגלובליזציה ולתרבות הפופולרית. ביטוי מוחשי לזה בשירת זלדה הוא כמותי – יש מעט אזכורים שלהן וכולם שליליים. שירה "רצון שיכור, מסוכסך" מתמצת את יחסה לרוח הזמן: "מְשֻׁנֶּה לִהְיוֹת אִשָּׁה / פְּשׁוּטָה, בֵּיתִית, רָפָה / בְּדוֹר עַז, דּוֹר אַלִּימוּת, / לִהְיוֹת בַּיְשָׁנִית, לֵאָה, / בְּדוֹר קַר, בְּדוֹר אַנְשֵׁי מִמְכָּר, / אֲשֶׁר לוֹ כְּסִיל וְכִימָה וְיָרֵחַ – / פַּנָּסֵי פִּרְסוּם, תָּוֵי פָּז, סִמְלֵי צָבָא […] / לִטְעֹם אֶת סִין/ בָּאֲפַרְסֵק מְבֻשָּׂם / לְהַבִּיט עַל פָּרִיס / בְּקוֹלְנוֹעַ קַר" (עמ' 34). שיר זה מבהיר שהמחאה נגד הגלובליזציה היא גם ביטוי של צניעות יהודית נשית, אשר כבודה פנימה – בביתה; והבית בא לידי ביטוי גם בעיצוב המרחב של שירתה: לזלדה יש מעט שירים העוסקים במרחבים גיאוגרפים שאינם ירושלים או ישראל, למעט החלל החיצון ומרחבים מטאפיזיים כגון היכלות ועולמות עליונים, אשר אינם אלא בית פנימי.
סיכום
הנוסח העממי־נאיביסטי הקנה לשירת זלדה מעמד של ראשת שושלת של שירה יהודית ישראלית בת זמננו, התקבלות ספרותית ופופולריות. זלדה היא האחר בשירה הישראלית, אך מקור הצלחת שירתה אינו נעוץ בביוגרפיה שלה אלא בפואטיקה במקורית שלה, בנוסח. כלומר, הישגיה הספרותיים הם אסתטיים ולא סוציולוגיים כפי ששלונסקי מרמז ביחס להתקבלותה במכתבו שצוין לעיל לצילה שמיר: "אני חושב כי את הרושם עשתה בעיקר העובדה הביוגרפית של המשוררת: מאה שערים, רבנית, עם קפלט, פאה נכרת של הסבתות שלנו (לא זו של האפנה הפריסאית)".
הבחנה זאת חיונית במיוחד לנוכח פרק ב׳ בהתקבלות שירתה, שנפתח לאחר מותה של זלדה. עם התחזקות הציונות הדתית לאומית החלה שירתה לעבור תהליך איטי של ניכוס (ריקליימינג) ונסוגה לתוך משבצת זהותית צרה. היא הפכה לסמל מגזרי כחלק מהניסיון של פוליטיקת הזהויות לבנות אליטה, הון וגיבורות תרבות. לכן זלדה היא אם שירית גדולה לרוב המשוררים המשוררות של המגזר הדתי ולא לכלל השירה הישראלית הצעירה. לדוגמה, שירת היידישקייט היא מקור השראה בעיקר אצל משוררים ומשוררות המפרסמים ב"משיב הרוח" (גיליון מ"ז 2015 של "משיב הרוח" הוקדש לזלדה; העמותה ייסדה לפני שנתיים את פרס זלדה) או מקור להתנגדות שבאה לידי ביטוי בשירה אינטלקטואלית יהודית נשית, לעיתים ארוטית (חיה אסתר, חוה פנחס־כהן, סיון הר־שפי, בכל סרלואי). יחד עם זאת, תהליכי הניכוס מדגימים את חיותה והרלוונטיות שלה. הנוסח היהודי עממי־נאיביסטי של שירת זלדה צלח את מבחני הזמן והאופנות המתחלפות; ואולי יותר מזה: אף שזהו נוסח מיושן, שלבי התקבלותו מעידים שבדרך אירונית הוא הקדים את זמנו.
