אנחנו פוחדים מהמוות. בין אם במודע ובין אם לאו, אנחנו שואפים לחיים אלמותיים, הישארות הנפש לנצח. לרוב אנחנו פותרים את האמביציה הזאת בינינו לבין עצמנו בדרכים אחרות ונורמטיביות: מביאים לעולם ילדים שימשיכו לשאת את שמנו גם אחרי לכתנו מן העולם הזה, משתייכים לקבוצות דת ותיקות־שנים, כאלו שהאל בהם הוא־הוא רעיון הנצח. קיימות גם הדרכים האומנותיות – יצירת היצירה האחת (אפשר כמובן גם כמה כאלו) שתישא את שמנו לעד. ואפשר תמיד לצחוק על זה – ויש שיאמרו להדחיק. כך אנחנו מבטיחים את קיומנו בעולם כדי להשיג חיי נצח ולא למות באמת לעולם.
החמדנים, ספרו הרביעי של ירמי פינקוס, עוסק בשאלת המוות וברעיון הנצח. לצד השאלות הללו פינקוס מניח לפנינו מצגת של תופעות חברתיות ותרבותיות בנות זמננו, וכל זה בהומור, דרך עיניים של סטירקן, בשפה עשירה, מהודקת ומדויקת. בקצב רועש וגועש, עליז ושובבי, הוא מקניט ועוקץ את החברה והתרבות בישראל. האם הוא מצליח לענות על שאלת חיי הנצח? האם הוא מצליח לכונן בפנינו מראה נוספת על חיי החברה הישראלית? אני חושב שכן. האם זה מספיק? לדעתי לא.
פינקוס מגולל את סיפורו של בנימין בובק, צייר מוכשר, מוצלח ומפורסם בן 69, החי בדירה במרכז תל אביב שאותה ירש מהוריו. בובק הוא אמיד במידת־מה; הונו מוערך בכארבע מאות אלף שקל (לא כולל הדירה) פלוס פנסיה חודשים מכובדת שאותה הוא מקבל ממוסד הלימודים שבו לימד עד אשר הופרש לפנסיה מוקדמת. בנימין בובק חי את החיים: הוא קונה מוצרי מזון יקרים, מבלה במסעדות גורמה, שותה המון, אבל חולה לעיתים תכופות, ובשל גילו המתקדם – ככל הנראה נוטה יותר ויותר למות. העלילה של החמדנים נעה בין מותו האפשרי של בובק לבין רשימת היורשים הפוטנציאליים שלו: חבריו הוותיקים, קרובי משפחה (קרובים ורחוקים), שכנתו האלמנה, תלמידתו לשעבר, האקסית המיתולוגית, ציירים, נוטריונים, שחקנים וסופרים – כל אלה מרגישים שסופו קרב ועל כן מאיצים בו להכין את צוואתו. כל אחד מהם, מסיבותיו שלו, מרגיש זכאי לירושה של בובק: ״מי שאין לו ילדים חייב להשאיר צוואה, אחרת הכול הולך למדינה. לאפוטרופוס הכללי״ (עמ׳ 42).
״קומדיה היא אדם שמנסה לעשות משהו שהוא לא מסוגל לעשות. על זה אנחנו צוחקים. וככל שהחולשה שלו גדולה יותר, זה מרגש יותר.״ כך מגדיר את הקומדיה הקומיקאי הבריטי ריקי ג׳רוויס. הגיבור בנימין בובק נמצא בתקופה כזאת בחיים שלו: הוא מנסה למות – תוך כדי יצירת עבודת האומנות האחרונה שלו – אבל לא מצליח. כולם מסביבו חומדים את הירושה שלו, וגם הם לא מצליחים; הם לא מסוגלים לשכנע את בובק לעשות את מה שמתבקש במצבו: הוא תמיד יחמוק וימצא את הדרך לא לנסח את צו הירושה. וגם אחרי שבובק מתרצה – הצוואה לא נכתבת.
החמדנים כתוב לעילא ולעילא. הקצב מהיר ומטורף, סצנה רודפת סצנה, ופינקוס שולט בקצב ביד רמה. הסגנון ברור וחד. בתחילת כל פרק מובאים במעין ראשי פרקים עיקרי העלילה, כמו תקציר, ואם רוצים אפשר להבין טוב מאוד את המתרחש רק מלקרוא אותם. לפעמים דמיינתי את עצמי לוחץ על אחד המשפטים בחלק הזה ונוחת היישר אל המקום המדויק בפרק עצמו, כמו מאזין לפודקאסט ארוך בספוטיפיי או באתר אינטרנט ובו תוכן עניינים. למשל: ״משתה שנגמר בשני אספירין / לבנימין בובק אין רופא משפחה / השכנה מהקומה הראשונה תוחבת את אפה / ביקור חולים עליז…״ וכן הלאה עד לתחילת החלק הפרוזאי והקלסי יותר (עמ׳ 9).
פינקוס בוחר להציג לנו את תוכן העניינים בתחילת כל פרק כמו לעשות סדר, אף שהוא לא נדרש לכך כלל וכלל. לדעתי הבחירה של פינקוס להתחיל כל פרק באופן הזה נובעת מהמקום הסטירי: ללעוג לספרות הדלה, להעמיד את מעמדה של הפרוזה ההולך ופוחת אל מול צורות אחרות לספר בהן סיפור (פוסטים, ציוצים, סטורי). שבהן אפשר כאמור לספר את כל הסיפור במילים בודדות – הינה, בבקשה, תראו, כך עושים זאת; אבל אפשר – וכדאי יותר – לספר את הסיפור דרך המשפטים והשפה בצורתה הפלאית של אומנות הפרוזה.
בניגוד לעמדה החריפה שבה פינקוס נוקט באשר לצורה של הסיפור, הרובד הסטירי בחמדנים ברור מאוד וגלוי לעין; קשה לפספס אותו – וזו החולשה היחידה בספר. פינקוס שם ללעג ולקלס את הברור מאליו ואת מה שאנחנו צוחקים עליו בספרות כבר שנים ארוכות: המציאות הקפיטליסטית המכוערת הרודפת אחר הכסף, המעמד הסוציו־אקונומי, כמה שיותר נדל״ן, עובר ושב שמן ומדושן. ההגשמה העצמית שלנו הפכה תלויה בהם, אחרת נרגיש לבד ומנותקים מכל השאר. נוסף על כך, בהירה וחד־משמעית מדי היא הקריקטורה הנבנית סביב עולמם של אומנים, יושבי בתי הקפה, רודפי התקציבים, הביקורות וההכרה ביצירתם. הייתי מצפה מקומדיה מהסוג הזה לרבדים סמויים יותר, לרמיזות, עקיצות, נשכנות ומטפורות עלילתיות.
באחד הראיונות האחרונים (כלכליסט, 28.12.21) לקידום הספר נשאל ירמי פינקוס על העצה הכי טובה שהוא קיבל, וכך הוא ענה: ״כשהתחלתי לכתוב את ספרי הראשון 'הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט' כתבתי בשפה מאוד גבוהה. בסוף המאיירת והקומיקסאית בתיה קולטון אמרה לי 'למה שלא תכתוב כמו שאתה מדבר? תכתוב איך שטבעי לך'. זו הייתה עצה מצוינת."
התשובה הזאת שלו הדהדה אצלי בזמן קריאת הספר. נדמה שפינקוס שִׁכלל את יכולות הפרוזה שלו לכדי מצוינות. הוא מצא את האיזון המדויק והנכון בין השפה הגבוהה לבין הטבעיות שבדיבורו: ״פתחתי את דלתות המרפסת והנחתי לריח שעלה מהגן למלא את הסטודיו – לא ריח הדיזל החמוץ של היורה, שנידון לספוח את הזוהמה שדבקה במהלך הקיץ בעורה המיובל של העיר, אלא הריח העִברי של רגבים לחים, ריח שחִלחל לתוכי והצמיח מרבדי תלתן, חמציצים צהובים, ברכיים קטנות מעוטרות בגלדים פריכים ומבריקים כשברֵי סוכריות ודמות של ילדון מתולתל" (עמ׳ 33). אך בד בבד פינקוס לא מצליח להתנער (אפילו קלות) מטכניקות הסטירה הידועות לו היטב; טכניקות המשמשות לו כמשענת נוחה ומוכרת.
זאת לא הפעם הראשונה, ובטח שלא האחרונה, שיצירות ישראליות מתחבטות בסוגיית המוות וחיי נצח דרך הומור וסטירה חברתית. דוגמאות בולטות לכך אפשר למצוא במחזות של חנוך לוין, ובייחוד באשכבה, העוסק בשאלות המוות, דן במשמעות החיים, וגם מציב מראה לְחברה מכוערת ושפלה. דוגמה נוספת אפשר למצוא בספרה של נועה ידלין שטוקהולם, שבה אבישי שר־שלום, המועמד לזכייה בפרס נובל, מת בתחילת הרומן, וחבריו מנסים להנציח את שמו באמצעות הזכייה־לכאורה והסתרת מותו, ועל הדרך כל אחד מהם לועג לחייו האמידים והבורגניים של חברו, ועוד הרשימה ארוכה.
נדמה שמאז פריצתם של סופרים כמו אורלי קסטל בלום ואתגר קרת בשנות ה־90, ספרות ישראלית הומוריסטית חסרה, כמעט ולא קיימת (למעט גיחות מצוינות של דורית שילה עם אחרי הספירה או לאה איני עם סוסית), נשענת בדרך כלל על המסעד של הסטירה והביקורת, ובמקרים אחרים על חומרים אוטוביוגרפיים הידועים היטב למחבר או למחברת (שפילפוגל, שפילפוגל של מתן חרמוני או קנאת סופרות של מאיה ערד למשל); כאילו רק להצחיק זה לא נחשב, צריך לומר משהו על הדרך ואני חושב ואומר הפוך, מעדיף את הסיפור הפשוט הריאליסטי, הז׳אנרי, או הפנטסטי והמצחיק, דרכו ברבדים סמויים נחשוף את הביקורת האמיתית, כי תמיד קיים סאב־טקסט, לא כן? הספרות ההומוריסטית של השנים האחרונות די ממוחזרת, אפשר לתסרט אותה בקלות יתרה, בעלת פוטנציאל גבוה להפוך להצגה, לסדרת טלוויזיה, לסרט או אפילו פשוט יותר – למופע סטנד־אפ. יש לי תחושה טובה שניפגש בקרוב מול אחד הפורמטים הללו.
אנחנו לא נגמרים, גם פינקוס חושב ככה; לא החיים ולא הצורות שבהן אנחנו חיים אותן או מנסים לספר אותן. אנחנו כן צריכים להיות ערים וקשובים יותר, אנחנו כן צריכים להחיות את מה שכבר חי, למצוא לו צורות חדשות ומשמעויות אחרות. לסיכומו של עניין, פינקוס בחר לצחוק על המוות, והוא עושה זאת באקספרסיביות, מודעות ובערנות יתרה. כמו כן הוא בוחר לבוז למבניים חברתיים הרודפים אחר הממון ומותירים בצל דהוי את האדם בבדידותו ובקטנותו נוכח גורמים חזקים יותר. ייתכן והוא רוצה לומר, אם כבר אנחנו שואפים לחיי נצח, כדאי לנו לתקן את דרכנו קודם, אחרת באמת כבר עדיף למות. והמוות הוא כמו בדיחה טובה: מסתם בדיחת קרש ועד לבדיחה השחורה ביותר – מי שבאמת רוצה למות על פי רוב לא מצליח לעשות זאת.
