בממואר על השעות השבורות ריקי כהן מגוללת את ההיסטוריה המשפחתית שלה, תוך התמקדות באימה המתה. כהן גדלה בעוני במושב קטן. כשהייתה בת תשע נולד אחיה הקטן. לאחר הלידה סבלה האם מדיכאון, ובהמשך אובחנה במאניה דפרסיה ובסכיזופרניה. האם אושפזה כמה פעמים, וסיימה את חייה בדיור מוגן למתמודדי נפש. בממואר כהן מנסה לקרוא בזיכרונותיה, ולהביט מתוכם במבט חדש על סיפור חייהן של אמה ושלה ועל הדינמיקה ביניהן. היא נעזרת לשם כך בקטעים מתוך מחברות יומן של אימה, וכך מעניקה לה קול שמעולם לא נשמע פומבית. בחלקי הממואר המתבססים על העדויות הללו כהן מבצעת אקט דוקומנטרי. היא מכנה את עצמה דייגת: היא דגה רסיסי זיכרונות מתהום השכחה או ההדחקה ומדביקה אותם יחד לנרטיב חלול מרוב היעדר. בכך כהן מצטרפת למגמה של כותבות הנסוגות מתפקיד המספרת המסורתית, זו שטווה את העלילה, ומחליפות אותו בעמדת ה"אוצרת", מי שמצרפת חומרי חיים, טקסטים של אחרים, בוררת מתוכם ומספרת את הסיפור "שלה". התוצאה היא סיפור ספק־מגובש, ספק־קוהרנטי, שמשקף באי־האחידות שלו את מה שאנחנו, אולי, כבר יודעים גם על משפחות בנות מזל בהרבה ממשפחת כהן: שהזיכרונות בהן תמיד חלקיים, הנרטיבים תמיד מוטים, שכולם אומללים בהן בדרכם.
הלישה הזו של כהן את חומרי הזיכרון מאירה את הפרשנויות שהתקבעו אצל בני המשפחה ביחס למאורעות, ומדגישה את נקודות הדמיון בין האם לבין הבת, בין מי שכתבה את הטקסטים לבין מי שסיפרה אותם. כך למשל, האם כותבת במחברותיה שלא רצתה בבנה השלישי, בגלל העוני, הזוגיות שהתערערה והחלומות שהיו לה על עתיד טוב יותר. היא רואה בדיכאון שאחרי הלידה את ראשית המחלה. אך האב זוכר זאת אחרת – הוא כלל לא לחץ עליה להמשיך בהריון, האם היא זו שרצתה בו. הבת מגלה זאת מתוך מחברות האם ורואה במידע הזה תגלית, הגם שנדמה (או שהיא עצמה מעידה על כך) שידעה זאת מזמן. היא נזכרת איך כתבה פעם טור במגזין רשת שעסק בחסרונות הבאת ילד שלישי לעולם. כך כהן רואה, כביכול לראשונה, את הקווים המשיקים בין הכתיבה היומנית של אמה לכתיבה הסמי- יומנית שלה.
כהן משמשת כאן מספרת אמינה רק למחצה. היא סותרת את עצמה שוב ושוב, מסתירה פרטים ואז מגלה אותם בשחזור של אותו הזיכרון. אולי היא מנסה להעמיד את עצמה בתור מספרת בלתי מהימנה, ואולי לא מדובר בתחבולה ספרותית, אלא בהנכחה של זיכרון הטראומה דרך אלמנט מבני: זיכרון שנע מהטפל לעיקר, מהפריפריאלי למרכזי, נוגע בהיבטים שונים של המרכזי רק לרגע, ונרתע לאחור, חושף פרט אחר בכל פעם.
על השעות השבורות הוא טקסט פרגמנטרי. אין בו עלילה לינארית בנוסח "מסע הגיבור". כהן שולפת מחדש אירועים משפחתיים שהתגבשו ומביטה בהם שוב ושוב. היא מתארת את הטינה שחשה כלפי אמה במשך שנים ארוכות, וכיצד הרחיקה אותה מחייה כדי שתוכל להתגבש כאדם עצמאי, נפרד. אך עם זאת, ואולי בניגוד לציפיות הטבעיות כלפיו, הספר של כהן אינו נקמני ואפילו לא זועם. להיפך, האם מוצגת בו כדמות טראגית, כקורבן ללא תוקף, או אולי קורבן של תוקפים רבים: העוני, הלידות בגיל צעיר, הילד השלישי שהולדתו נכפתה עליה, ילדותה כילדה לא אהובה, בדידותה, הטיפול הפסיכיאטרי הלקוי, הליתיום המטמטם. מול כל אלה, האם מתריסה התרסות גנובות, ילדותיות כמעט. היא מצביעה לליכוד נגד כל תושבי הקיבוץ וקונה בגדים יקרים בסתר למורת רוחו של בעלה. אבל כשהיא מנסה להתנגד באופן מהותי יותר, היא נכשלת. למשל, היא לא מצליחה להתקבל לעבודה כזבנית "אמיתית", כלומר שלא במסגרת עמותה לעידוד תעסוקת מתמודדי נפש. חוסר ההצלחה שלה במאבק על זכותה שלא ללדת ילד שלישי משמש לא רק כהקבלה בין האם לבת, אלא גם כדוגמה נוספת לכישלון ההתנגדות של האם. במילים אחרות, כהן מצליחה להציג את דמות האם במלוא מורכבותה. ההצגה שלה כך, למרות שכבות הכאב והטינה הקרושות ביניהן, מהווה הישג ספרותי בה־במידה שהיא אולי הישג אישי. העושר הזה בהצגת דמויות האם והבת הוא הרכיב העיקרי שהופך את הקריאה בעל השעות השבורות לחוויה מרתקת בה במידה שהיא מכאיבה מבחינה רגשית. מהבחינה הזו, זו חווית קריאה דומה לזו שעולה מן הממוארים סוף טוב של מורן וורנשטיין ואביב משוגע של חנן ונרי אלומה, שיצאו גם הם בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". בשני הממוארים הללו סיפורם של מתמודדי הנפש מסופר ישירות מפיהם, ובכך הם מבצעים אקט דומה לזה שכהן מבצעת דרך שיבוץ קטעי היומן בספר. אבל, בניגוד לסוף טוב ולאביב משוגע, המיקוד כאן הוא בעמדה של כהן, או בעמדת האם המדוברת דרך כהן. באביב משוגע הסיפור מסופר לסירוגין מפיו של חנן עצמו ומפי האם, החווה את האבחנה שלו כבת משפחה, כפי שכהן חווה את מחלת אמה. שלושת הממוארים הללו יוצרים יחד פסיפס של קולות מתמודדי נפש, המחלץ אותם מן העמדה החברתית השולית ושם אותם במרכז.
משום כך, כמעט חבל שכהן אינה מנסה, ולכן גם אינה מצליחה, לחרוג לכדי אמירה חברתית או פוליטית לגבי היחס למתמודדי נפש. הדבר מפתיע למדי, לאור העובדה שהסוכנות של האם נגזלת ממנה בחסות האבחון במחלת הנפש, ושבהבלחות שבהן כהן מזכירה זאת נראה שהעובדה הזו מטרידה אותה מאוד. דיון במערכת שאפשרה זאת נראה כמו היבט אינטגרלי של פרויקט הענקת הקול שבמוקד הממואר. אף על פי כן, כהן דנה בכך רק בקטעים בודדים, המזכירים את תנאי התעסוקה של מתמודדי נפש, באשפוז ובסיוע הסוציאלי הניתן להם, וגם שם העיסוק שטחי למדי. מוחמצת כאן הזדמנות להשמיע גם את קול הביקורת של האם כלפי הממסד שפגע בה, ולא רק את העמדה שלה ביחסים בין אישיים.
בניגוד לכך, דווקא הזווית הפמיניסטית של הנרטיב מוארת באריכות, ובאופן אורגני ולא דידקטי. האם מוצגת כמי שמילאה עד התפרצות המחלה תפקידים נשיים קלאסיים, עברה מתפקיד בת מיד לתפקיד רעיה ולאחר מכן לאם. במובן זה, התפרצות המחלה לאחר הולדת הילד עשויה להיבחן גם כמרד בסדר החברתי. אחד האופנים שבו החריגות של האם באה לידי ביטוי הוא בכך שהגברים במושב רואים בה במובהק אובייקט מיני, יחס שהולך וגובר עם התפרצות המחלה. אפשר לראות ביחס הזה גם אמצעי למשטור ולמשמוע של החריגה, וביתר שאת של החריגה־החולה.
באופן טבעי, יחסי אימהות בנות שימשו כבסיס לממוארים רבים, ביניהם היקשרויות עזות (ויויאן גורניק), מוות קל מאוד (סימון דה בובואר), למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית (ג'נט וינטרסון), אם לציין מעטים מתוכם. עם זאת, ברוב הספרים הללו (מלבד זה של וינטרסון), העיסוק הוא במורכבות הפועמת כמו פצע דווקא מתחת ליחסי בת־אם נורמטיביים לכאורה. לעומתם, על השעות השבורות מנכיח את האבחנה הפסיכיאטרית של האם מן ההתחלה, ובכך מעמיד אותה כקו מפריד חד בין האם לבת, החוסם, על פניו, כל אפשרות להקבלה ביניהן, ואולי אפילו להבנה הדדית. עם זאת, נדמה שדווקא אותה פתולוגיה ממסכת את העובדה שלמעשה, במובנים רבים האם והבת אינן שונות כל כך זו מזו. על פניו, הבת מתפקדת והאם לא, הבת בעלת קריירה והאם אינה מצליחה למצוא עבודה, הבת חשבה שלעולם לא תהיה לאם ולבסוף הביאה ילדים לעולם בשנות השלושים לחייה, לעומת האם שילדה בסוף שנות העשרה שלה, הבת משכילה והאם לא זכתה לכך, הבת כותבת והאם אילמת. אבל מבט זהיר יותר חושף את ההקבלות ביניהן: את הכדור נוגד הדיכאון הזורם בדמה של הבת; את אותו מבט גברי מזנה הנח על שתיהן וקושר אותן; את נחשי הפתולוגיה המשפחתית שהבת מרחיקה מפני ילדיה כפי שאימה רוצצה את ראשו של נחש שאיים להכיש את בתה בילדותה; את האם הכותבת, הממלאת מחברות על גבי מחברות בספק יומן ספק טיוטת רומן ומקוננת על כך שלא הפכה למשוררת שהיא בתה – ומאידך, את הבת המעיינת במחברות הללו לאחר המוות ומתנודדת בין קריאה יומנית־ביוגרפית ובין קריאה אומנותית־ביקורתית, קוראת אותן כהיסטוריה משפחתית מכאיבה מצד אחד, אך גם משתוקקת לערוך את מילות אימה, כפי שהייתה עושה לטקסט ספרותי שהיה מגיע לידיה.
כך כותבת האם במחברותיה, שכהן מצטטת מתוכן: "מה שמצער ביותר הוא שמשפחתי כיום, כלומר ילדיי ואישי, רואים בי מקרה אב[וד]. הסטיגמה עליי מצידם תמיד תעמוד לי מנגד, בעוד שאנשים שבקושי מכירים אותי לא רואים בי את הסטיגמה."
לעיתים נדמה שהממואר כולו נכתב כמענה למשפט הזה, ומוכוון כדי לאפשר את אותה "ראייה מעבר לסטיגמה" של דמות האם. עבור הקורא, הסטיגמה של מתמודדת הנפש, שהאם כותבת עליה כאן, נחווית כרכיב בתוך מכלול אישיותי מורכב. המחלה נוכחת, אבל נוכחת יחד עם הנסיבות והגורל, יחד עם הניסיונות הנואשים והכושלים תדיר להיות "אדם מתפקד", אישה ואם, לרוצץ, פיגורטיבית ומילולית, את ראשי הנחשים הרובצים מתחת למיטותיהן של בנותיה.
במובן זה, המשפט של האם מדויק. הקוראים הזרים, הנמנים עם ה"אנשים שבקושי מכירים אותה", אכן לא רואים בה את הסטיגמה. אבל מי שמאפשרת ומכווינה את הראייה המורכבת ומלאת החמלה אינה אישה "שבקושי מכירה אותה". להיפך, היא דווקא זו שהאם מאשימה אותה בכך שהיא רואה בה מקרה אבוד. במובן הזה, פרויקט הגאולה של דמות האם והענקת הקול הוא גם פרויקט של התנגדות, של הצהרה: את טועה. איני רואה בך מקרה אבוד, אני רואה בך מעבר לסטיגמה.
