ראשית, וידוי קטן: לצערי אני מכירה את השירה הערבית המפוארת והעתיקה (שאף השפיעה רבות על שירתנו בתור הזהב), וגם את זו החדשה, באופן מצומצם, דרך תרגומים שמתפרסמים לפרקים בכתבי העת ובמדורי הספרות. הפגישות הנדירות הללו הביאו אותי לא אחת לידי מחשבה על יכולתה של שירה זו להביע רגש בצורה בלתי אמצעית וציורית להפליא. צוהר חשוב לשירה העיראקית המודרנית נפתח ב־2019 בגליון ה־17 של כתב העת "ננופואטיקה", שהוקדש לשירה זו. בספר הקטן אך רב הכמות והאיכות מיוצגים 31 משוררים ומשוררות עיראקיים (בתוספת מבואות וביוגרפיות קצרות שלהם). ובאנתולוגיה זו זכה למקום של כבוד אחד החשובים והמרכזיים שבמשוררים הללו, סלאח פאיק.
והינה ראה אור הספר דבר לא יצילני מן הבדידות שכולל מבחר משירתו הענפה של המשורר פאיק בתרגומו של עידן בריר. אי אפשר לנתק את פאיק מהביוגרפיה שלו כשקוראים את שיריו המתעדים בישירות רבה תחנות רבות בחייו. לקורות חייו של פאיק יש מרכיבים ייחודיים ויוצאי דופן, אך גם כאלה המשותפים לרוב רובם של המשוררים העיראקיים המודרניים; למשל העובדה שהערבית לרוב אינה שפת אימם אלא רובם רכשו אותה בשלב מאוחר יחסית. כתוצאה מכך "אצל כל המשוררים בחבורה בתוך הערבית הִדהדו שפות אם אחרות, השפות המקומיות של הקהילות שמהן באו" (עמ' 189), אומר פאיק לבריר בריאיון החותם את הספר, ומוסיף: "כאשר אדם משתמש בשפה שאיננה השפה שלו, שפת האם שלו תמיד פורצת החוצה" (שם).
סלאח פאיק עצמו נולד ב־1945 לאב שדיבר טורקמנית ולאם כורדית בעיר כירכוכ בצפון עיראק, עיר שעוד נשוב אליה. את הערבית החל ללמוד בגיל עשר, תוך קושי רב, לפי עדותו.
אֲנִי מִכִּרְכּוּכּ,
נוֹלַדְתִּי וְחָיִיתִי בָּהּ
בְּמֶשֶׁךְ יוֹתֵר מֵעֶשְׂרִים שָׁנָה. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ הֵיכָן הִיא כָּעֵת.
אָמְרוּ לִי שֶׁבָּרְחָה אוֹ נֶחְטְפָה לְגָלַקְסְיָה אַחֶרֶת
שֶׁטֶּרֶם הִתְגַּלְּתָה. אֲבָל
כְּשֶׁהָיִיתִי בָּהּ, רָאִיתִי בְּלֵילוֹת הַקַּיִץ,
מִגַּג בֵּיתִי, לַהֲבוֹת־אֵשׁ בָּאֹפֶק.
(עמ' 7)
לא לחינם הייתה כירכוכ המקום שבו התאחדו טובי המשוררים (במקורם מוסלמים, שיעים וסונים, נוצרים, אשורים וגם יהודים). זו הייתה עיר בעלת גיוון אתני, תרבותי, גיאוגרפי ודתי עשיר, ועל רקע זה צמחה חבורת כירכוכ שפעלה יחד ואף ניסחה מניפסט שחרור מהחרוז ומהמשקל; חבורה שינקה והושפעה מבליל השפות והתרבויות. המשוררות והמשוררים של חבורת כירכוכ היו ברובם קומוניסטים, משוחררים מדת, ולחלקם נהייה מוצהרת אחר התרבות המערבית, ערכיה, ובעיקר הספרות והאומנות שלה.
משוררי חבורת כרכוכ נאנקו תחת המשטרים הדכאניים בעיראק; למשל משטרו של סאדאם חוסיין, בעטיו נאלצו לגלות מביתם ומארצם. לכן הגלות היא נושא מרכזי בשירתם, ובייחוד בשירתו של פאיק, אשר עזב את עיראק במחצית שנות השבעים, גלה ללונדון וחי בה כעשור, עבר לפיליפינים לעשרים שנים נוספות, ושב לאנגליה, שבה הוא חי עד היום. כירכוכ לעולם תהיה ביתו של המשורר, אף על פי שגלה ממנה ואין הוא יכול עוד לשוב אליה; אך בשירתו היא נושא מרכזי, ועימה הוא מנהל דו־שיח מתמשך.
אָבִיב הִגִּיעַ לְכִּרְכּוּכּ
יְמֵי נַרְקִיס, אוֹרֵחַ פּוֹרֵחַ בַּשָּׂדוֹת.
וַאֲנִי, הַנּוֹסֵעַ הַמַּתְמִיד לְשָׁם,
אֵינִי מַגִּיעַ לְעוֹלָם.
(עמ' 82)
הוא נוסע מתמיד לעיר מולדתו, אך בעצם הוא נוסע מתמיד מגלות אל גלות, ולא מגיע לעולם לעיר מולדתו הבלתי נשכחת.
הָעִיר הַזֹּאת כְּבָר אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת אוֹתִי לֹא כְּחָבֵר,
לֹא כְּפָלִיט, וְאַף לֹא כְּעוֹבֵר אֹרַח.
הִיא הָיְתָה פַּעַם עִירִי. נַחְתִּי בִּצְלָלֶיהָ
וְלֹא אַחַת הִבַּטְתִּי עַל נְשָׁמוֹת צָפוֹת בַּנָּהָר
וְעַל אֲחֵרוֹת, טְרוּדוֹת בְּלַחְשׁוּשִׁים פְּזוּרִים בֵּין אֲבָנִים.
כָּעֵת אֲנִי נָח בִּתְהוֹם מִלּוֹתַי
לְחֶלְקָן דָּבְקוּ אַצּוֹת וְלַאֲחֵרוֹת עֲנָנִים עוֹמְדִים,
אַךְ זוֹ הַתְּהוֹם שֶׁלִּי. אֵין לִי אַחֶרֶת.
(ע' 14)
אך בתוך המרכיבים המשותפים לחבורת כירכוכ, כמו גם חריגותם על רקע הזרם המרכזי של השירה הערבית, יש כמה שהם ייחודיים ואופייניים לפאיק. ראשית, השפע העצום של כתיבתו: פאיק פִּרסם כארבעים ספרים, ובשנים האחרונות הוא מפרסם שירים חדשים וישנים בפייסבוק. אפשר להבחין בשפיעתה של כתיבתו הבלתי נפסקת, המתמידה, הזורמת, המתעדת, היומנית אולי, אפילו בקובץ הזה. המבחר שלפנינו הוא עשיר, אך מתוקף היותו מבחר של משורר בעל גוף עבודות עצום, הוא מתרכז, כדברי בריר, בכמה מן התמות המרכזיות האופייניות לפאיק: הגלות, זיכרונות העבר, החברים והקרובים ומקומות נדודיו של המשורר. וישנו גם עיסוק רב בשירה עצמה; בהיותו משורר טוטאלי שהשירה ממלאת את כל ישותו וחייו.
מאפיין נוסף המייחד את סלאח פאיק הוא נטייתו לסוריאליזם. השירים – מהם קצרים ומהם ארוכים ופרוזאיים – מצטיינים בדימויים מקוריים ובתיאורים דמיוניים ומשעשעים: "אין לי חיים בלא דמיונותי" (עמ' 15). הוא מאכלס את שיריו ביצורים שונים ומשונים ובסיטואציות החורגות מהמציאות, אשר פורשות לעיני הקורא את כנפי דמיונו בדימויים, מצבים ודמויות שונות: חלקן ידועות מתחומי תרבות וחברה שונים, כמו קרל מרקס שמבשל לו ארוחה או רסקולניקוב שבורח מתוך החטא ועונשו, וחלקן פשוטי עם, מִשולי החברה, כמו פושטי יד ושודדי ים. וגם חיות רבות, גדולות וקטנות, מתארחות בשירים: "הזמנתי חיות שחלפו בחיי / לחזור ולשוטט בקרעי שיר חדשים שכתבתי" (עמ' 127). הוא מדבר עם קירות "ושומע קיר קורא שיר" (עמ' 179), והוא גם פוגש את סלאח פאיק כדמות בשירים. אך רוב הדמויות, כולל הוא עצמו, סופן להיעלם כמו בחלום, ולמצוא את עצמן חיות וקמות לתחייה רק בשירים. אלה שירים חסרי מנוח, סיפוריים – תמיד תהיה בהם התרחשות – ובהם עלילה המורכבת מקטעי מציאות, כמו מקום מסוים שבו הוא שוהה או גולה, מקום ממנו הוא מפליג וממחיז דמויות ופעולות דמיוניות. הוא עצמו מופיע כדמות המרכזית בשירים, הכול קורה לו, לגופו, לנפשו ולחייו. מעבר לנושאים המרכזיים – הגלות, הנדודים והגעגועים לעירו – נדמה שגם הפואטיקה שלו "גולה" מנושא לנושא בכוח הדמיון. הפואטיקה היא תמונת מראה לנושא המרכזי, באינטנסיביות ובתנועה המתמדת שלה. לפעמים אין קשר בין התרחשות אחת לשנייה. כך למשל בשיר הארוך "בעוד יומיים אשוב לעירי" (עמ' 63-62) שבו בכל בית קורה משהו מופלא אחר – רק הדמיון המתעצם מפליג מבית לבית עם מטוס מתרסק שהוא בתוכו, אך קם לתחייה עם כבשים מעופפות ועם "אפגנים מעשנים חשיש" ועוד תמונות מוזרות – אך כותרת השיר, וגם השורה המסיימת אותו: "בעוד יומיים אשוב לעירי", היא באופן שובר לב הדמיונית מכולם.
בשיר בפרוזה "מכירים אותי כאן ויודעים שאני מעיראק" מתקיים מעין מניפסט שבו הוא מצהיר על היותו עיראקי גאה:
וְאַף עַל פִּי כֵן, אֲנִי עִירָאקִי, וְאֶשָּׁאֵר כָּזֶה עַד נְשִׁימָתִי הָאַחֲרוֹנָה,
אַךְ אֲנִי נֶגֶד כָּל הַדָּתוֹת וְהָעֵדוֹת וְנֶגֶד כָּל הִשְׁתַּיְּכוּת לְאֻמִּית
וְאִידֵיאוֹלוֹגִית; נֶגֶד כָּל הַהִתְרַבְרְבוּת הַמַּעֲרָבִית בַּדֵמוֹקְרַטְיָה
וּבַמּוֹדֶרְנָה […]
אֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֲנִי עִירָאקִי, אַף עַל פִּי שֶׁאֶת רֹב חַיַּי חָיִיתִי מִחוּץ לִגְבוּלוֹתֶיהָ,
לֹא הָיִיתִי מְאֻשָּׁר בֶּאֱמֶת וְלֹא יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת גַּם לוּ שַׁבְתִּי אֵלֶיהָ […]
לַמְּדִינָה שֶׁהֵבִיאָה לָעוֹלָם אֶת הַכְּתִיבָה וְהַסְּפָרִים, אֶת הַשִּׁירָה,
אֶת בִּנְיַן הֶעָרִים וְהַשֵּׁרוּתִים הַנִּתָּנִים בָּהֶן, אֶת הָאַהֲבָה וְהַזִּמְרָה,
אֶת הַזִּיגוּרָטִים, הַמְּצוּדוֹת וְעוֹד כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה.
מְאוֹת סְפָרִים, מַחֲזוֹת וְאוֹפֶּרוֹת נִכְתְּבוּ
עַל גִּלְגָּמֶּשׁ וְעַל הַשִּׁירָה הַשּׁוּמֵרִית בְּשָׂפוֹת אֵירוֹפִּיּוֹת […]
(עמ' 79-78)
חשוב לו להדגיש את ההווה שלו , הזמן בו נכתבים שיריו, חופשיים ממשקל וחרוז וסגנון כבעבר, אך הם חלק ממסורת מפוארת של השירה והתרבות הבבלית והשומרית. ומסורת זו השפיעה גם על התרבות המערבית שהוא נמנה עם שוחריה.
המבחר אינו ערוך בסדר כרונולוגי: על פי רוב אין לשירים כותרת או תאריך, אלא קיים רצף ספונטני על פי תוכן השיר ונושאו; שיר רודף אחר שיר בנושא מסוים, מתקופות ומקומות שונים, כמו הבית, הגלות והשירה; המילים כמרחב הכרחי של בית וגלות.
תרגומו של עידן בריר מצטיין בבהירות וברהיטות, ונראה שהוא שומר על השירה ועל המוזיקה הפנימית של השירים, שחשיבותן בתרגום עולה על ההקפדה על המילים במקור. בין כך ובין כך אין לקוראת כמוני דרך לבדוק את השירים ואת מידת דיוקם ונאמנותם למקור, אך השירים קולחים כאילו נכתבו בעברית, ולי הם הסבו הנאה מרובה ולא שאלתי את עצמי את שאלת הנאמנות למקור.
מעבר לכך, יש חשיבות רבה לתרגום של שירה ערבית מודרנית, מה גם שירת משוררים שחייהם ספוגי מאבקים, גלות ואובדן המוכרים היטב גם לנו. זה מזכיר לי את מה שהִרבה לצטט המשורר חיים גורי בשם האינטלקטואל המצרי חוסיין פאוזי, שאמר לו שלוּ המודיעין הישראלי היה קורא את השירה המצרית אחרי התבוסה ב־ 1967, הוא היה חוזה את מלחמת יום כיפור. כי "כל קצין מודיעין טוב חייב לקרוא שירה" (ריאיון ב"גלובס" 23.03.2007). אך לא רק קציני מודיעין – הספר הזה יפגיש כל שוחר שירה עם מציאות ודמיון שאולי ירחיבו ויעמיקו את מבטו על העולם הערבי היום ועל השירה הנכתבת בימים אלה ממש, ואולי דרכה נוכל לסלול מסילות לפיוס עם שכננו ולהבין יותר את תרבותם ואת סדר יומם.
שם הספר דבר לא יצילני מן הבדידות (כשם השיר החותם את הקובץ) נראה במבט ראשון כאנטיתזה לשירים הקולחים ומלאי החיים שסלאח פאיק כותב, למרות הגורל הקשה שפקד אותו בגלות, בנדודים ובריחוק מחבריו ומשפחתו. מתברר שבסיכומו של דבר כל זה אינו מציל אותו מהבדידות הקיומית – אפילו לא השירים שהם העוגן החשוב בחייו ומרחב הנשימה שלו. הקובץ היפה – ולא אחת משעשע ומעלה צחוק – מסתיים באקורד מטעמה של קהלת: שהרי הכול הבל ואין חדש תחת השמש – אפילו היא זורחת ושוקעת במקומות שונים ורחוקים על פני הגלובוס.
