המוטו שפותח את מרחוק, ספר השירה החמישי של המשוררת סיוון הר־שפי , לקוח מפסוק ב' בפרק ל"א שבירמיהו: "מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי / וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ / עַל־כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד". (עמ' 5). הפסוק הנפלא הזה, שמנכיח נבואה, אהבה וחסד עוד לפני השיר הראשון, הוא חלק מחטיבה של חמישה פסוקים שפותחים את הפרק בירמיהו. פסוק ל"א הוא הפסוק היחיד בחטיבת הפסוקים שאין בו ביטוי ישיר לְארץ. למשל, בפסוק א' מופיע המושג "חֵן בַּמִּדְבָּר", בפסוק ד' מופיעה הנבואה "עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים, בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן" ובפסוק ה' מופיעים הנוצרים ב"הַר אֶפְרָיִם". אבל מכאן והלאה, הטופוגרפיה, הגיאוגרפיה, הגאולוגיה, התנ"ך וההיסטוריה, ירכיבו "ארציוּת" שתלך ותהווה חלק משמעותי, נרחב, שלם ויפה בספר של הר־שפי, ובה אבקש להתבונן ברשימה זו.
יש משהו בשירה עברית טופוגרפית שמהדהד תנ"ך, שמהדהד נבואה. הרים, גבעות, נחלים וגאיות משמשים כלי משחק ביד הא־לוהים בנבואות ובשירת התנ"ך. הר־שפי כבר העידה יפה על עצמה בשיר "קולאז'", בספרה "שמש שקהלת לא ידע" "קַוֵי הָהָר זוֹרמִים אֶל תּוֹךְ / כַּפּוֹת יָדַי הַפְּתוּחוֹת" (הקיבוץ המאוחד, 2014, עמ' 57). קווי המתאר ממש בדמות המשוררת. ובמרחוק, הטופוגרפיה מצטרפת אל ההיסטוריה ומייצרת התבוננות במושג "מקום".
כבר בשיר הראשון, "מעמד", המשוררת יורדת לבית העלמין כנרת לקבל תורה מרחל, מנעמי ומרות־אלישבע: "יָרַדְתִּי לְקַבֵּל תּוֹרַת / אֶרֶצְיִשְׂרָאֵל / בְּבֵית הֶעָלְמִין כִּנֶּרֶת" (עמ' 8). השימוש של המשוררת במינוח "ירדתי" בהקשר זה הוא מעניין, אל מול ה"עלייה" לקברי צדיקים. אציע שהירידה היא ירידה טופוגרפית, "נופית". מהגולן, מהגליל או משדרת ההר המרכזי לבקעת הכנרת, לבקעת גינוסר. האופציה הטופוגרפית מדגישה את מקומה של הכנרת ואף מייצרת איזו קרבה לחוויית הנסיעה של המשוררת.
בשיר "אעברה־נא" (עמ' 9), המשוררת מעניקה הוראות למסע של ממש בארץ, מסע שיש בו ארגז כלים של התבוננויות. בתחילה, "עֲבֹר בָּאָרֶץ כְּהֶדְיוֹט", לאחר מכן "עֲבֹר בָּהּ כְּנִמְלָט בִּמְחִלָּה", ואז כמו מלך ולבסוף כמו מת.
הר נבו מופיע בספר בשלושה שירים. פעמיים בשם "הַר הָעֲבָרִים" (עמ' 10, עמ' 89) ופעם בשם "נבו", (עמ' 76). בשיר "כיצחק וכמשה", בעמוד 10, הר־שפי מאנישה את הארץ ("גְּבוּלוֹתַיִךְ כְּדָפְנוֹת רַחְמֵך"), ובוחרת בשם "עברים". עברים, מלשון עבר הירדן, הוא מחוץ לארץ המובטחת, מחוץ ל"גּבוּלוֹתַיִךְ". משה עולה להר נבו, רואה ולא נכנס. הוא נמצא קילומטרים בודדים מיריחו, מבית הערבה ומירושלים, וכבר המשוררת מכנה אותו אמריקה: "בְּאָמֶרִיקָה שֶׁל הַנְּשָׁמָה". משה נשאר בחוץ, לגמרי.
רוב האזכורים לארץ בספר נעים בין ההר לבין העמקים והמדבר. בשיר "לידה שקטה" אנחנו מתמקדים בהר, בשומרון. הר־שפי כותבת על הָדִיל, בחורה ערבייה שהפילה בחודש השני להריונה בגלל אבנים ש"יִדּוּ רַחְמָנִים בְּנֵי רַחְמָנִים / לְיַד שְׁכֶם" (עמ' 27). הר־שפי בוחרת לציין דווקא את הקִרבה לשכם אף שהאירוע קרה כנראה קרוב יותר לנתניה. היא הייתה יכולה לכתוב "בכבישי השומרון" או "ליד טולכרם" וכדומה. הבחירה דווקא בשכם מהדהדת את ההיסטוריה התנ"כית של העיר ואת מעשה שמעון ולוי.
נַדְרים משכם, נישאר על ההר, על דרך האבות, ונגיע ל"לוּז", הלוא היא בית א־ל, שם חלם יעקב את חלום הסולם. כאן הר־שפי כותבת על מושג ה"מקום", שיש לו משמעות רבה בפרשיית סולם יעקב: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם […] וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה […] וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵ־ל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (בראשית כ"ח). הר־שפי בוחנת את הקשר האינטימי בין אדם ובין מקומו: "כָּל מָקוֹם שֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת, אֲנִי פּוֹגַעַת / בַּמָּקוֹם. אַף הוּא מֵצִיץ בִּי וְנִפְגָּע. / אִם פָּגַעְתָּ בַּמָּקוֹם, לִין בּוֹ. אַל תְּמַהֵר לַעֲבֹר." ומהאינטימי הוא עוברת אל הנשגב, אל הקב"ה, שמכונה "מקום", ומסיימת את השיר בבקשה: "מִמְּקוֹמְךָ תּוֹפִיעַ". (עמ' 87). וכמו שאמרו חכמינו במדרש: “וַיִּפְגַע בַּמָּקוֹם, רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַמֵּי אָמַר מִפְּנֵי מָה מְכַנִּין שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקוֹרְאִין אוֹתוֹ מָקוֹם, שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין עוֹלָמוֹ מְקוֹמוֹ" (בראשית רבה, פרשייה ס"ח). ביטוי מפרשיית סולם יעקב מופיע קודם לכן, בשיר "קומץ" (עמ' 22–23), שם אנחנו מטיילים סביב פורעי חוק במאה שערים הירושלמית ובנגב, וחוזרים אל שדרת ההר המרכזי כאשר נוער הגבעות לוקחים "מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם" (עמ' 22). גם פה נראה שהמקום חשוב עד היסודות הגיאולוגים שלו, עד לאבן הסוררת השייכת מהותית למקום.
בכמה מקומות בספר, המשוררת כותבת בגלוי ובמפורש על אותה "ארציוּת", שלה מופעים היסטוריים, טופוגרפיים וגיאולוגים שונים. בשיר "שניים אוחזים" הר־שפי מדגישה פן פוליטי: "לָהֶם הַוָּאדִיּוֹת וְלָנוּ הֶהָרִים / לָהֶם הַחַמְרָה וְלָנוּ הַדֶּשֶׁא / לָהֶם הַזֵּיתִים וְלָנוּ הַבְּרוֹשִׁים / לָהֶם הָאֶבֶן וְלָנוּ הַזְכוּכִית / לָהֶם נֶגֶר עִּלּי לָנוּ נֶגֶר תַּחְתִּי / לָהֶם הָעֲנָנִים וְלָנוּ הַתְּכֵלֶת / לָהֶם הַגֶּשֶׁם וְלָנוּ הָרוּחַ / לָנוּ הָרוּחַ." (עמ' 24).
פעם נוספת היא בשיר הנפלא והארוך "שלג, אפשרות השכתוב". השיר מחולק לשמונה חלקים, שממוספרים מא' ועד ח'. אביא שני קטעים ממנו:
א
שֶׁלֶג יוֹרֵד בְּשָׁוֶה
עַל הַיִּשּׁוּב תְּקוֹעַ וְעַל הַכְּפָר תוּקוּעַ.
ה
אִם תֹּאחַז בַּשֶּׁלֶג, יִמַּס.
אִם תֹּאחַז בַּשֶּׁלֶג, יִמַּס.
הַשֶּׁלֶג מְבַטֵּל אֶת רֵיחַ
סִמּוּן הַטֶּרִיטוֹרְיָה.
הַשֶּׁלֶג לוֹחֵשׁ בִּירִידָתוֹ:
לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָה
(עמ' 31 ועמ' 33)
מעבר למתח שבין היישוב תקוע היהודי ליישוב תוקוע הערבי, שכמו קופא בשלג, יש בשיר ממד נופי פשוט נפלא. ביטול "ריח סימון הטריטוריה" אינו רק בין הכפר הערבי ליישוב היהודי, אלא גם בין הר למדבר. היישוב תקוע והכפר תוקוע שוכנים על ספר מדבר יהודה, בין שיא הגובה וירוק העד של גוש עציון, לצבע המדברי של מדבר יהודה. ופתאום שלג, פתאום לה' הארץ ומלואה.
המשוררת כותבת על הטופוגרפיה ומרשה לעצמה לשחק בה, ברצונה מיישרת הרים וברצונה מנכיחה קושי דווקא במישור. בשיר "מלח", שאנו יורדים בו לים המלח, המשוררת מנכיחה קושי במישור: "אַחֲרֵי סְדוֹם וַעֲמֹרָה / גַּם הֲלִיכָה פְּשׁוּטָה בַּמִּישׁוֹר – / קִיר טִפּוּס." (עמ' 17). ולעומת זאת בשיר "שלם" המשוררת מתארת את הטופוגרפיה של ירושלים ומיישרת את עליותיה ומורדותיה של עיר הקודש: "בְּשָׁעָה שֶׁהִיא מְיֻשֶּׁבֶת בּדַעֲתָהּ, יְרוּשָׁלַיִם / אֲפַרְפָּרָה בְּאֹפֶן נָעִים / וְכָל הָעֲלִיּוֹת וְהַמּוֹרָדוֹת הַחַדִּים, כְִּמִישׁוֹר." (עמ' 44).
בשיר הווידויי והאינטימי "חלקי" אנו נעים בין המרחב ההררי למישור החוף הדרומי, לרצועת עזה. איני יודע אם הוא נכתב לפני הטבח של שמחת תורה ופרוץ המלחמה. בין אם נכתב לפני וכין אם נכתב אחרי, הוא מעורר מחשבה וחשבון נפש. הר־שפי משייכת אופי לטופוגרפיה, להיסטוריה: "לֹא הֶעֱלֵיתִי אֶת עַזָּה / עַל רֹאשׁ שִׂמְחוֹתַי, / בַּפְּסָגוֹת הֵיטַבְתִּי לִשְׁכֹּחַ / יוֹרְדֵי גַּיְא וּמִדְבֳּר" (עמ' 49).
הר־שפי, שהזמינה אותנו בתחילת הספר ללכת בארץ כהדיוט ואז ללכת בה כמלך, מממשת בעצמה את מצוותה. הפה שהזמין הוא הפה שכתב. התבוננותה בקפלי ההרים, בפער שבין ההר למישור, היא במקרים מסוימים התבוננות הדיוט, ובמקרים אחרים התבוננות מלך. המבט יורד לְכנרת, מקבל תורה בענווה, מתבונן קמאית בשלג, בהר, במדבר. וגם מעלה סכסוכים פוליטיים, מיישר את ירושלים והופך את מישור ים המלח להר. "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה." (ישעיהו, מ', ד').
ובין ההר למדבר, בין תקוע לעזה, בין שכם לבית א־ל, ובין הר נבו לירושלים, העיר המשמעותית שלא נכללת בסגל המשחק של הר־שפי היא תל אביב, שלא מוצאת את עצמה בתוך הארוס וההיסטוריה של המרחב הטופוגרפי בספר. היא מופיעה רק בעמוד הקרדיטים ובכריכה האחורית: "הוצאת הקיבוץ המאוחד, קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, תל אביב". וכמו שכתבה יונה וולך: "תֵּל אָבִיב הִיא עִיר שְׁטוּחָה / קַל לָלֶכֶת בַּמִּדְרָכָה / וְגַם אֶפְשָׁר לְהַחְלִיק בִּסְקֶטִים" ("יונה וולך – השירים שמחוץ לספרים", הקיבוץ המאוחד והבה לאור, 2023, עמ' 156).
כמה יפה שכריכת הספר כולה שמיים.
