קריאה היא אירוע אינדיבידואלי. המפגש בין קורא לספר הוא התרחשות חד־פעמית שבה נפגשים הטקסט והקורא כולו: סך הרעיונות, הפחדים והמחשבות של האוחז בספר – הרוקדים עם היצירה. סוג המחול משתנה: במקרים נהדרים – הקורא והטקסט מבצעים טנגו סינכרוני; במקרים מורכבים – מדובר בסטפס; לעיתים, הקורא חווה, לרוב ללא ידיעתו, איזה מין דחף לאוטונומיה ופורץ באימפרוביזציה. כך קורה לא פעם שהמלצה מחבר – "כדאי לך, זה הטקסט ששינה את חיי" – מתגלה כאכזבה; מתברר שכל אחד מכם חווה ריקוד שונה. וישנם מקרים אחרים, שבהם חוויית הקריאה דומה יותר להתנגשות חזיתית: הספר והקורא מתאגרפים; לא ברור מי מחטיף למי.
במקרה של הספר איך לשנות את דעתך – מה מחקר הפסיכדלים החדש מלמד אותנו על אודות תודעה, מוות, התמכרות, דיכאון וטרנסצנדנטיות התכוננתי לקרב עוד לפני שהצצתי בעמוד הראשון. הספר מאת מייקל פולן הוא חקירה עיתונאית הכוללת גם ניסויים עצמיים של המחבר בכמה חומרים פסיכדליים שאותם הוא מגדיר כחומרים המייצרים שינויי תודעה רדיקליים. הטקסט נע בין הציר ההיסטורי לבין הציר האישי: פולן מגולל את מערכת היחסים בין האדם המערבי לחומרים הללו, וצולל לחוויות האישיות שלו שביצע לצורך המחקר (בין היתר בהתנסות בפטריות המכילות פסילוסיבין ובאל־אס־די).
ספר שמתיימר לשנות את דעתי נתפס בעיניי כדבר מציק, שכן דעתי בנושא היא דבר מוצק: החומרים המדוברים עוררו בי התנגדות מאז ומעולם, וכל ניסיון לשכנע אותי בערכם – בעיקר על ידי חבריי החובבים – נתקל בחומת דעתי הבצורה.
באותו שבוע שבו שמעתי לראשונה על ספרו של מייקל פולן, חברה טובה רצתה לעשות פטריות, אצלי, ליד הבית. היא הגיעה אלינו לצפון, ואחרי יומיים של התנקות והתנתקות – יצאה עם חברתה אל היער. החלטתי שעדיף שלא אהיה בסביבה כשהן חוות אירוע כה משמעותי עבורן וכה מעורר אנטגוניזם עבורי, ולכן נסעתי לירושלים. בבוקר שלמחרת נתקלתי בריאיון עם הסופר – עיתונאי מהולל ופרופ' לעיתונאות. בכנות, בספקנות ובאנטי־משיחיות מובהקת בנוגע לנושא הנידון, עשה המרואיין את מה שלא הצליחו קודמיו: הוא גרם לי לצעוד צעד קטן קדימה. אומנם עדיין לא הורדתי את כפפות האגרוף, אבל בערב התקשרתי ל"אדרבא". "תגיד, יש לכם את הספר על הסמים?" "איך לשנות את דעתך?" השיב המוכר המתורגל. בשעה שחברותיי היו בשלב דעיכת החומר, קראתי את הפרק "דלת חדשה".
מייקל פולן החל להתעניין בפסיכדלים בגיל שבו לרבים כבר יש נכדים. הפרופסור בן ה־66, שספריו האחרונים עסקו בתעשיית המזון העולמית, בחר הפעם לצלול אל נבכי המחקר המתחדש. פולן לא היה עסוק בסמים מעולם. למעשה, המחבר משתף בכך שבצעירותו קיבל במתנה צנצנת פטריות פסילוסיבין. חוץ מכמה התנסויות שלא הולידו מסקנות מרחיקות לכת, הצנצנת מצאה את עצמה ממתינה באחורי המזווה שלו, עד שנזרקה. "היום הייתי נותן הרבה עבור צנצנת מלאה בפטריות־קסם", הוא משתף (עמ' 25). את הדרך להצהרה הזאת – מבחור צעיר שזרק צנצנת פטריות־קסם לפח לחוקר שהיה "נותן הרבה" עבורן – הוא מגולל בספר.
הטקסט נע על ציר עבר־הווה־עתיד השלובים זה בזה: שלושת הפרקים הראשונים מתמקדים בתולדות מחקר הפסיכדלים של הגל הראשון (עד סוף שנות ה־60) ובהיסטוריה של השימוש בחומרים משני־תודעה; הפרק הרביעי עוסק בחוויותיו של המחבר, ושני הפרקים הנוספים נוגעים בעיקרם במחקר המתחדש. כשפולן משוחח עם דמויות מפתח מעולם הפסיכדליה, כמו רולנד גריפיתס ופול סטאמטס, נוצר מעין מפגש בין הציר האישי ובין הציר ההיסטורי־מחקרי. פולן מתייחס ברצינות גמורה לאנשים מבוגרים, מדענים, שאומרים משפטים כמו "זה היה רגע דרמטי – אולי הרגע החשוב ביותר בהיסטוריה של היקום" (עמ' 57) על החוויה הפסיכדלית שחוו.
כשהקורא מגיע – לאחר שלושה פרקים מסיביים של היסטוריה, מסמכים, מחקרים וראיונות – לפרק העוסק בתיאור החוויה הפסיכדלית הראשונה של המחבר, הוא כבר משוכנע במסירותו העיתונאית של פולן; אין פה עוד מסע שכנוע, אפילו לא כתב הגנה נטול־שיפוטיות. הכותב טווה שביל של סקירה ועובדות המוביל לדלת המיינד הפרטית שלו; מרחב אינטימי, פואטי ומרתק לקריאה. "אני לא רוצה להתקמצן כל כך ברגשות שלי", אומר פולן למי שליווה אותו במהלך הטריפ; "כל הזמן שבזבזתי בדאגה לגבי הלב שלי. מה לגבי כל הלבבות האחרים בחיים שלי?" (עמ' 264). איך לשנות את דעתך לא מתיימר לפואטיות, זה פשוט קורה לו. הרגישות של פולן מוטבעת בתוך ראיית העולם שלו ומשמשת כמצפן במרחבים שקל להיאבד בהם.
אחרי הפרק הזה המחבר פונה לשתי זוויות נוספות בתחום: מדעי המוח וטיפול בעזרת פסיכדלים. כשפולן מראיין מכורים ואנשים על סף מוות, עולה מהקריאה כי עולם הפסיכיאטריה אכן ייתרם רבות אם יאמץ שיטות טיפול בחומרים פסיכדליים. למעשה, נעשה כמעט ברור ששימוש מבוקר יכול לשפר ולהיטיב גם את חייהם של אנשים בריאים. אומנם אלה לא מסקנות חדשניות, אך הן נטוות ונפרסות על פני יצירה מתוּקפת ומעמיקה. אלו מסקנות שנבנות על מדרגות הקריאה ונקנות בזיעת קוראים – לא עוד דוקו־חוויות ולא "מחקר" של הסנגוריה הראשית לפסיכדלים – איך לשנות את דעתך היא יצירה מבוססת ומודעת לעצמה, שקשה להתווכח איתה.
פולן כותב כמי שאינו יודע מיהו האוחז בספר, ומקנה לקורא שלו לקסיקון שעשוי להיות שימושי גם למי שאינו חלק מקהילת הצרכנים. בסוף היצירה מצורף מילון מונחים הכולל פירוט על ארגונים כמו "המועצה לתרגולים רוחניים" ו"מכון אסלן", הסברים על שאלונים כמו "שאלון החוויה המיסטית" ותרכובות פסיכדליות דוגמת DMT. הודות לכך, גם קוראים שמיודדים עם הפסיכדליה יכולים להיתרם רבות מהסדר המרשים שפולן מבצע בעולם שעשוי להיראות כאוטי. עם הקריאה גיליתי עד כמה לא הייתי לבדי במחנה ההתנגדות. פולן מתייחס רבות להשתקת המחקר הענף שנערך במאה הקודמת, עד לסוף שנות ה־60, ומעלה תהיות: כמה עוד היינו יודעים על התודעה האנושית לו הגל הראשון של מחקר הפסיכדלים לא היה נקבר? לפתע השאלה הזאת הטרידה את מנוחתי, את מנוחתה של מי שלא רצתה שישנו את דעתה.
ההצלחה של איך לשנות את דעתך היא תוצר של מכלול מקיף – ההיסטוריה, היומן והמדע ארוזים היטב יחד. אך יחד עם כל אחד מהניצחונות הללו, הספר לא עוצר להתרברב. היצירה מונה שלל סיבות לטעויות הרווחות ביחס לפסיכדלים, אך נכתבת באפס זלזול בטועים. פולן גם לא מטיף; הוא סומך על הקורא שלו, שלא יתבלבל. קוראיו צריכים להיות בגיל המתאים כדי להבין את ההבדל בין מדריך למשתמש לבין סקירה ותחקיר. הוא לא שולח נערות תמימות לחורשות ציוריות, מצוידות בפטריות־קסם, אך הוא מספר באופן שקול על הטיפול המרהיב שייטיב חיי רבים אם פסיכדליה הייתה נהפכת למעין מרפאה לגיטימית. אף־אוזן־גרון לכאבי אוזניים, דיקור לאלרגיה, פטריות לדיכאון, או – להרחבת הדעת? למרחב חדש? ל"מעבר"? הייתכן שגם לחוויות אלה יש מקום ב"מרפאה"?
יש ספרים שהם נגיסות בתפוח, יש ספרים שמשכיחים את עובדת היותו של התפוח קיים, ויש ספרים שלא מתכתבים עם תפוחים. במקרה הזה, נגסתי בתפוח. "תהא הנשמה פתוחה תמיד" (אמילי דיקנסון) מזכיר המוטו שבתחילת הספר. איך לשנות את דעתך הוא תזכורת לאי־הידיעה, ובמקביל – מהווה שיא של כתיבה מפכחת; פרי עץ־הדעת – תהא אשר תהא הדעת.
