אחת השאיפות הגדולות של מנהיגי הציונות הייתה להצמיח בארץ ישראל דור של צברים חסונים ושזופים היודעים לעבוד את האדמה. דמות הצבר המחוספס ביקשה להחליף את ייצוג דמות היהודי החיוור, החולני והנרפּה, הרכון על ספרי הקודש בגלות. לשמש הים־תיכונית יוּעד תפקיד חשוב בהבראת האומה ובהפיכתם של העולים מאנשי ספר לפועלים. שום דבר לא יסתיר את השמש, ספרו הרביעי של ארז שוייצר שראה אור לאחרונה, הוא סיפור אלגורי המרמז על ויכוח אפשרי סמוי עם השאיפה הנאיבית הזו, מתוך מבט מפוכח ולאחר שעברו עשרות שנים מראשית ההתיישבות החלוצית האידיאולוגית. כבר בכותרת ספרו מודגש ההיפוך – שום דבר לא יסתיר את השמש – משום שהשמש המזרח־תיכונית המסנוורת, המלובנת, אינה מבריאה – אלא פוצעת.
הרומן מתאר תעלומת פשע עלומה שאותה ביצע דיוויד, מהגר אמריקני שעלה לישראל והשתקע בה. אמנון ועדנה, בני זוג ישראלים מיושב ובורגני, שכרו את שירותיו של דיוויד כעובד משק בית, אך ככל שנוקף הזמן מתברר שלמעשה שכרו אותו השניים כדי לבצע שליחות חשובה יותר – להחזיר לחיק המשפחה את בנותיהם הבוגרות. בני הזוג קיוו שהמראה הנאה של דיוויד וסגולת הזרות והתלישות שלו יוכלו להחזיר הביתה את שתי בנותיהם האובדות: תמר, שהתחרדה בעקבות בן זוגה, וכעת לאחר שבעלה עזב, היא כורעת לבדה תחת עול גידול הילדים בשכונת בתי ראנד בירושלים; ומאיה, שהרחיקה עד לקהילת פריקים מרוחקת בפירנאים כדי לנסות ולשכוח את טראומת השירות הצבאי שלה ביחידת מודיעין סודית.
דיוויד, שאינו בקיא ברזי התרבות המקומית, מנסה לתפור את קרעי משפחת מעסיקיו תמורת סכומי כסף נדיבים שהוא מקבל מהם, אך בדרך הורס באופן בלתי הפיך את ביתו שלו, את חייהם של אנה אשתו ושני ילדיהם. דיוויד מורחק ממשפחתו וביתו נהרס לעד. רעיון הבית שנחרב משמש בתפקיד כפול ברומן: גם כמטפורה להרס הבית הפרטי וגם כמטפורה לאכזבה מרעיון הבית הלאומי. השאיפה ליצור בישראל חברה ערכית ובריאה נכשלת והסיאוב חוגג. החברה בישראל מתוארת כחברה במשבר. המשפחה “המאמצת״ של דיוויד מתגלה כמשפחה בעלת אמצעים וכאוחזת בידע מדעי וטכנולוגי מתקדם, אך דלה בשיפוט מוסרי. בעיוורונה הרגשי היא מנצלת באופן ציני את דיוויד, והוא מסתבך בגללה ונגרר לבצע פשע אלים. מתוך תא הכלא החשוך השמש נעשית עבורו מושא נסתר.
שלא כמו בספרות מתח שבה חידת פענוח הפשע עומדת במרכז העלילה, ברומן שלפנינו לא ברור מהו הפשע שביצע דיוויד עד תומו, וכמה אפשרויות המוצעות כעילות למאסר נותרות פתוחות ומהדהדות את היתכנותן. שוב ושוב דניאל שואל את חברו דיוויד איך הגיע לבית הכלא (“איך הגעת לכאן, דייוויד? איך הגעת לכאן?״), ובכל פעם דיוויד משיב לו תשובה אחרת שיכולה להיות הסיבה לשלילת חירותו (שם, עמ׳ 202-199).
חוסר ההכרעה הופך את סוד פענוח הפשע לחשוב פחות, ומבליט את הפשע כהידרדרות מוסרית ידועה מראש שדיוויד הזר נגרר לעשות לאחר שנוצל בידי אמנון ואשתו עדנה – שהיא חוקרת מוח ושינוי תודעתי, וככל הנראה עשתה שימוש טיפולי מניפולטיבי כדי להפוך את דיוויד לחייל מוצלח בשירותיה – אך לא פחות מכך מציב שאלה נוקבת: מי פה הפושע האמיתי?
בפתח הרומן דניאל (חברו לתא בבית הסוהר) מסביר לדיוויד שאפשר ללכוד את קרני השמש באופן מלאכותי, בשימוש בנייר אלומיניום: “שמש? השמש כאן בוערת בתוך פיסה של נייר אלומיניום. אם מתבוננים לתוכה, אפשר להתעוור״ (עמ׳ 6).
הרומן בנוי כמבנה רב־קולי המגולל את סיפורו של דיוויד ושל דמויות שוליים נוספות שסטו או הוסטו מהשביל המוכר של הישראליות המיינסטרימית. הענקת הקול לדמויות תלושות שמעמדן החברתי נמוך (כמו שחר, בתו של דניאל) בגוף ראשון דווקא, ומנגד הבחירה להדמים את קולה של האליטה התרבותית בגילומה של אמנון ועדנה, מצליחות לערער את מעמדה של ההגמוניה החברתית ולשמוט את הקרקע תחת עליונותה. המבנה הפוליפוני אוּמץ בעבר על־ידי א.ב. יהושע ברבים מספריו (הבולטים שבהם המאהב וגירושים מאוחרים) ועל־ידי יהושע קנז, ונראה שגם ברומן הזה הוא משרת נאמנה את אמירתו של שוייצר.
אלא שאליה וקוץ בה. שוייצר אינו מממש את מלוא הפוטנציאל הטמון במבנה מסוג זה. הוא אינו משתמש באופן מובחן בסגנון הדיבור של כל אחת מהדמויות. אין די הבדל בין שפתו של דיוויד האמריקני במוצאו, מי שעברית אינה שפת אימו, לבין דמויות אחרות ברומן, ישראליוֹת ודוברות עברית מלידה; אף על פי שיש ללא ספק משמעות לנחיתות הלשונית הזו, ומציאת שפה פרטית המתאימה לכל דמות הייתה מהדקת את הרומן כולו. כך למשל, דיוויד משתמש בעברית במשלב גבוה שיש לה רמיזות ארס־פואטיות חזקות כשהוא מתדיין עם חברו לתא על משמעות הסיפורים. “׳סיפורים הם טריטוריה מפורזת,׳ אני אומר לו, ‘הם אזור ספר. הם שטח הפקר בין מי שאנחנו למי שהיינו רוצים להיות. עסקאות חליפין מתרחשות של על קו הגבול. הסחורה היא כל מה שאנחנו, שרשרת ארוכה של כישלון ואכזבה ומעשים מפוקפקים. אם מספרים אותם באומץ, מקבלים בתמורה אי הרשעה׳״ (שם, עמ׳ 58). לא סביר שעולה חדש מאמריקה, פועל ניקיון במקצועו, ישתמש בשפה מהוקצעת כל כך, ונראה שהעורך הספרותי נדחף יתר על המידה לדבר בקולה של הדמות המספרת, ועל כך חבל.
שום דבר לא יסתיר את השמש מסכם באופן אירוני חריף את הישראליות במאה העשרים ואחת; שום דבר לא יוכל להסתיר את השמש הים־תיכונית, המלובנת, הקופחת פה כמעט שישה חודשים מדי שנה. שהרי כמו שכתבה המשוררת תרצה אתר, בארץ יש רק שתי עונות: “כאן בעיר הזאת / ישנן רק שתי עונות / קיץ, קיץ, קיץ וקיץ / חם יותר או חם פחות / אבל תמיד זה קיץ״ (מערבה מכאן, מבחר, הקיבוץ המאוחד, 2021, עמ׳ 9 ).
איש לא ניצל מאור השמש המסנוור והמסחרר בישראל. לא האליטה האינטלקטואלית המתנשאת, לא החוזרים בתשובה בשיכוניהם הצפופים ובעבודת השם הנכנעת שלהם ולא המהגרים שנתלשים ממולדתם ומחפשים אחיזה בארץ הקודש; ובמובן הזה, למרות כל פערי המעמדות והשוּנות, כולם שווים בפני גורל מסנוור אחד שאינו חס על איש.
הנחמה היחידה המפציעה ברומן טמונה במעשה החסד של האומנות. דניאל האסיר, שלאחר שנים מחדש את הקשר עם שחר בתו הבוגרת שנשלחה לאימוץ בילדותה, מספר לה את קורות חייהם המשותפים כשהיא באה לבקר אותו בכלא. מסיפורי הזיכרונות הללו שחר כותבת שירים. חבריו האסירים מסייעים לדניאל לאגד את השירים לספר כרוך ומודפס. הריפוי הפרטי מהחולי נעשה בזכות היכולת להתמודד עם פצעי החיים בכתיבה – להתרפא מהטראומה באמצעות הפיכתה לאומנות. הנס מתרחש כשמישהו מבחין בשירים ומוצא בהם משמעות. כי למרות הקדרות האופפת את מטפורת השמש המכזיבה המצילה על הרומן, הוא בכל זאת מסתיים בספר, ועל כן בשחר העולה: “פתחתי את הסרט בזהירות ושלפתי מתוכה ספר. שקלתי אותו שוב בידי. ליטפתי אותו, העברתי את אצבעותיי על הלב שעל הכריכה. קראתי בקול את הכותרת: ‘דברים שסיפר לי אבא.׳ ‘אתה חושב שהיא תשמח?׳ דניאל שאל, ‘אתה חושב ששחר תשמח?׳ ‘היא תשמח׳, אמרתי, ‘אני בטוח. היום לא יהיה אדם שמח יותר ממנה בעולם.׳ אור הבוקר בצבץ מבעד לצוהר, חיוור, אבל היה בו די. השמש עלתה. פתחתי את הספר על ברכיי והתחלתי לקרוא״ (שם, עמ׳ 213).
