מרכז הכובד בשירת חוה פנחס־כהן: מילות פרידה
בבוקרו של היום השלישי אחרי לכתה של חוה פנחס־כהן קמתי מחלום. בחלומי אני יושב במרחב שדומה לחדר הגדול או למבואה בבית הספר לאמנויות המילה. לצידי יושבת נועה שקרג'י. אנו יושבים שמחים ומחויכים ליד שולחן בעל רגלי מתכת ופלטה שחורה (אשר אין במציאות בבית הספר). מולנו ניצבת חוה פנחס־כהן, אף היא מחויכת ושמחה. היא לבושה מכנסיים ארוכים לבנים וחולצה צבעונית קצרה וצוהלת. אנו נרגשים לקראתה ומזמינים אותה להצטרף לשולחננו. תם החלום או שמא נחתך באבחה, בדומה למציאות: היא הייתה אמורה לפתוח את שנת הלימודים בבית הספר לאמנויות המילה בשלושה מפגשים רצופים, אלא שהיא לא הספיקה לעשות זאת בחייה; אך בחלומי היא עשתה זאת. מותה הגיע באמצע הביצוע – סיום מתבקש כמעט לאישה מלאת חיים, דינמית, מסורה וחדורת תשוקה לספרות.
פנחס־כהן, משוררת, עורכת, סופרת, מרצה ויזמת שירה פרסמה 13 ספרי שירה (אין לי מקום מופיע כספר בפני עצמו באסופת כל שיריה, שביעית; 2008), ספר דיאלוגים עם ישראל אלירז (אסכולה של איש אחד; 2011) ועוד. היא ייסדה והייתה העורכת הראשית של כתב העת דימוי (1989–2007; 35 גיליונות). היה זה כתב עת בינתחומי ירושלמי שהופיעו בו שירה, פרוזה, תרגום, ביקורת, אומנות פלסטית, ביקורת קולנוע ומחקרים בפילוסופיה יהודית. כמו כן, ייסדה וניהלה אמנותית את כנס "כיסופים" (ראשי תיבות: כנס ירושלים לסופרים ולמשוררים יהודיים), שהתקיים חמש פעמים (2007, 2009, 2013, 2015, 2019), קיימה סדרת ראיונות ארוכים עם משוררים ברדיו מליץ, ועוד.
שירתה, היוזמות של דימוי ו"כיסופים" ומכלול מפעלותיה מציבים אותה בחזית השירה והספרות העכשווית. היא פרצה דרך לנשים יוצרות ויזמיות ולציבור היהודי דתי; עד לפנחס־כהן לא זכורות לי מייסדות ומנהלות אמנותיות עצמאיות של כנס ספרותי גדול שאיננו אקדמי, ולא תשתיות ספרותיות משמעותיות לשירה יהודית ישראלית. כלומר, היא פתחה שער לבאות ולבאים אחריה. לדוגמה, המשוררת הירושלמית בת דורה, גבריאלה אלישע, הקימה את כתב העת מרפסת (1990–1992) וצעירים מהמגזר הדתי הקימו את כתב העת משיב הרוח (1994).
פנחס־כהן, ילידת יפו, התגוררה בענתות וברחובות, אך רוב ימיה הבוגרים חיה בירושלים. אבקש להתמקד בקצרה בממד המקומי של פועלה כדי להמחיש ולהוקיר את החיוניות שלה כראשת קהילה ספרותית, שבה גדלתי ושבה אני שותף. בעידן שבו מרבית ממשוררי זמננו עסוקים בנטילת אחריות רשתית על ציר הזמן הפרטי שלהם, חשוב להעלות על נס מנהיגה הנוטלת אחריות קהילתית לוקאלית ומקדמת יוזמות, אשר במדינה קטנה הופכות לנחלת הכלל; ועוד, "כיסופים" והאנתולוגיות הרב־לשוניות שערכה מעידים אף על חזון ספרותי בינלאומי לקהילתה.
פנחס־כהן מזוהה דורית ופואטית עם משוררות ירושלמיות בנות דורה, ילידות שנות החמישים כגון רבקה מרים וגבריאלה אלישע, אך גם עם הדור המבוגר יותר של ילידות שנות הארבעים, כגון אסתר אטינגר, יהודית מוסל אליעזרוב, חיה אסתר, חמוטל בר יוסף, מיכל גוברין, אמירה הס, חדוה הרכבי וברכה סרי. כולן משוררות רליגיוזיות, וחמש הראשונות מזוהות ספציפית עם פואטיקה יהודית ישראלית. שני דורות אלו של ילידות שנות הארבעים והחמישים עיצבו את פני השירה הירושלמית ותרמו רבות להתפתחות השירה היהודית העכשווית בכללותה.
ראוי לציין, שלצידן פועלים בירושלים משוררים גברים, בעיקר ילידי שנות החמישים, אשר לרובם פואטיקה המשוקעת במקורות יהודיים: צבי עצמון (יליד 1948), בני שבילי, יוסף עוזר, יוחאי אופנהיימר, מנחם לוברבוים, שמעון שלוש ועוד. מפה זו מציבה את השירה הנשית הירושלמית בחזית ואת פנחס־כהן כמנהיגה מקומית בעלת חזון, שהובילה את קהילתה בכל האמור לייסוד חלוצי של תשתיות ספרותיות איתנות; ובמפתיע פנחס־כהן הייתה הצעירה מכל המשוררות שאוזכרו.
הנהגה זו הסתמכה לא רק על יכולת יזמית, אלא אף על שירה משובחת. ואכן, הנהגה ותעוזה אלו ניכרות גם בפואטיקה פורצת דרך, שופעת ומשוכללת. לאור זאת, אנסה להציע כאן נוסח לשירה זו: פואטיקת כובד. היא מאופיינת בחוויה של קריאה מושהית או מאומצת עקב מעכבי קריאה: אניגמה, רמיזות לטקסטים פחות מוכרים, שפע של מוטיבים ואמצעים אמנותיים, שימוש בלעז ועוד. שורשי פואטיקה זו של פנחס־כהן מצויים בשירת הנבואה והפיוטים העבריים, כלומר במסורת, בעבר ולמעשה, בשירה של גברים. פנחס־כהן ניכסה בזאת (ובהזדמנויות אחרת) את שיח המקורות היהודיים הגברי כאקט של אמנציפציה נשית (ראו את מאמרי העוסק בפואטיקת כובד: "חוש הביקורת, פואטיקות דָחף ורָחף", מעלה 3, ספטמבר 2021).
שירתה של פנחס־כהן היא במשקל בינוני־כבד; כלומר, היא בעלת כובד, אך כפי שיודגם בהמשך, היא מעוצבת גם על ידי מרכיבים מאזנים ואף מנוגדים שמקלילים אותה. בעידן גילני של תרבות צעירים, תרבות פופולרית, תקשורת המונים ומהירות, המושג "כובד" הוא בעל סטיגמה שלילית, אלא אם הוא בהקשר פופולרי (תחרויות ספורט במשקל כבד או רוק כבד). באופן כללי כובד מסמן בימינו זקנה, תרבות עבר שחלף זמנה (לעיתים סוג של קרינג'), אינטלקטואליות מוגזמת, איטיות, עודף שומן, העדר קוּל וכדומה. לכן הבחירה לכתוב שירה עכשווית באחת מקטגוריות הכובד היא תנועה נגד אופנות אלו, אשר מתאימה למסריה החתרניים של שירת פנחס־כהן.
לכן מטרות פואטיקת הכובד הן, בין השאר, לזכות את המשוררת בהכרה מקובעי טעם מסורתיים (כמו האקדמיה) ובו־זמנית ליצור פואטיקת כבוד: שירה גבוהה של רוממות רוח, שפה ואמונה. זו תביעה רוחנית והצהרתית של משוררת הדורשת התייחסות רצינית לשירתה, וממילא לשירת נשים בכלל. ועוד, מעצם כך שהפואטיקה שלה משוקעת בשיח המקורות היהודיים, הדרישה היא אף לזכות בשוויון בשיח זה. כלומר, זו מחאה נגד הגישה הפטריארכלית הדכאנית (לפחות לפי הפרשנות העממית והשמרנית) של "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה" (תהלים, מ"ה, 14).
הפואטיקה הכבדה היא הדרך הספרותית שבה פנחס־כהן ביססה את מעמדה העוצמתי, החזק והמוביל של שירתה. כך היא ביקשה, כמו מנהיגה או נביאה, לשאת את משקלו של העולם, כמו אטלס שהחזיק את העולם על כתפיו. למעשה, היא טוענת שאין בנמצא גבר או צדיק שיחזיק את העולם ומכאן יש אופציה שזו המשוררת, אשר תישא בנטל: "וּבַת קוֹל יָצְאָה וְקָרְאָה בְּאָזְנַי/ אֵיפֹה הַצַּדִּיק שֶׁיַּחֲזִיק הָעוֹלָם בְּיָדָיו/ אֵיפֹה הַצַּדִּיק שֶׁיַּחֲזִיק אֶת הָאָרֶץ בְּיָדָיו/ אֵיפֹה הַצַּדִּיק שֶׁיַּחֲזִיק". (מתוך "היום בו הארץ החלה להקיא"; פנחס־כהן 2008: 94; רוב הדוגמאות במאמר הן משביעית, כל השירים עד כה [2008], אולם העקרונות הפואטיים של שירתה באסופה נוכחים גם ביתר ספריה).
כאמור, לבחירה בהתגברות על המשקל הכבד יש ממד נשי חתרני – הרי, אין במיתולוגיה אטלסית. ועוד, לאשה או למשוררת לא מייחסים בדרך כלל כובד ראש; אם כבר מייחסים לה קלות דעת. כובד ראש במובנו החיובי (לא הטרחני), מרמז לעומק – ועומק נוצר מכבדות, אלא שכאמור זהו אינו מרחב אסוציאטיבי נשי. המעמד של משקל כבד בספרות דומה למעמדו בענפי ספורט שונים, כגון איגרוף. האלוף במשקל כבד נחשב לחזק ביותר כלומר, לאלוף העולם. לדוגמה, יש הרואים במוחמד עלי, הראשון בהיסטוריה שזכה שלוש פעמים באליפות העולם במשקל כבד, המתאגרף הגדול בכל הזמנים. מן הסתם, אין כאן מקבילה נשית, אולם זה בדיוק העניין – בקטגוריית כוח זאת של שירתנו פנחס־כהן היא לוחמת מדרג ראשון.
וכך, לראשונה בשירה העברית, שירתה מעניקה לנשיות ייצוג מכובד של כבדות. לדוגמה, ארבע שורות מהמחזור "פנים בית. טבת": "רַק d.n.a חָכְמַת נָשִׁים / לְהַשְׁתִּיק דְּבָרִים בְּמַעֲשִׂים. / בְּבֵית הַשֶּׁחִי שֶׁלִּי מִסְתַּתֵּר שָׂדֶה / וּבַיִת וְחָצֵר בִּשְׁתֵּי רַגְלַיִם" (שם: 137). זאת אומרת, גוף האישה הוא חוכמה, אדמה, בית, ולכן היא מרכז הכובד של העולם. בשורות אלו מעוצבת זיקה חיובית בין חוכמה נשית לכובד: היא כוח קוסמי שאין קיום בלעדיו.
אפילו הארוס והמיניות בשירתה של פנחס־כהן כבדים, כמו למשל בשירי הקינה הכואבים לבן זוגה בשירי אורפאה. לדוגמה, שני בתי הפתיחה וקופלט הסיום של "חצי תאוותי": "כַּמָּה רָצִינוּ אֶת חֲצִי תַּאֲוָתֵנוּ/ לְקַיֵּם כְּמוֹ שֶׁרָאִינוּ/ תַּאֲוָתֵנוּ מְתֻקֶּנֶת עַל פִּי הַדִּין וְעַל פִּי הַחֲלוֹם// לֹא יָדַעְנוּ אָז לִשְׁקֹל כַּמּוּת, לְמַשֵּׁשׁ וְלוֹמַר: זֶה הַדָּבָר הַזֶּה/ עַיִן תַּחַת עַיִן/ יֵצֶר תַּחַת יֵצֶר/ יָרֵךְ תַּחַת יָרֵךְ[…] זוֹ רַק יָדִי שֶׁנּוֹתְרָה/ מְעֶבְרָהּ הָאַחֵר שֶׁל דֶּלֶת כְּבֵדָה" (שם: 203). תיאור התשוקה הנשית מלווה באופן יוצא דופן, מקורי וכבד, בשדה סמנטי משפטי ("תַּאֲוָתֵנוּ מְתֻקֶּנֶת עַל פִּי הַדִּין") ובשקילה כמותית של יצרים. השילובים בין ארוס לטנטוס, תאווה מלאה לחצי תאווה, הערבוב בין יצירה (דיו) למוות (דם), ממוקדים בעיקר באובדן – בדלת הכבדה, שהיא מטאפורה למחיצה בין חיים למוות. סינתזות מודרניסטיות אלו מאירות בדרך אמיצה וחדשנית, הייחודית לפנחס־כהן, זיקה עמוקה, קיומית ורלוונטית בין ארוס לכבדות.
הדיאלוג של פנחס־כהן עם מקורות יהודיים נדון במאמרים רבים, וכאן רק אציין אותו כמאפיין דומיננטי ביצירה של הכובד; הכובד כאן משמש עוגן ספרותי, לשוני ותרבותי, הנוטע את שירתה בהקשרים לאומיים ומסורתיים עמוקים ומגוונים. ההתמודדות במשקל כבד בזירת הספרות היהודית טומנת בחובה גם שאיפה סמויה, והיא התקבלות על ידי אנשי המחקר בתחומים אלו, אשר יעניקו לשירתה מעמד גבוה וחשיבות תרבותית. ראו לציין שבצד שיח המקורות היהודיים, קיימים דיאלוגים עם מקורות נוצריים רבים (למשל, ראו שם: 25, 85, 107, 139, 145, 166, 168, 215, 239, 249, 252, 259, 284, 379, 421), מעט מוסלמיים (שם: 317, 320) וגם פגאניים (שם: 98).
אבקש להתייחס לשני מוטיבים צורניים הנובעים משיח המקורות ומעצבים שגרה בעלת נימה רצינית, כלומר כבדה: המרחב והזמן לא אחת מתוארים בהקשרים מקודשים ודתיים כמו למשל, ירושלים ("קוֹל הַפַּעֲמוֹן בַּמִּנְזָר הַיְרוּשַׁלְמִי"; שם: 421) ושבת ("מָחָר שַׁבָּת שִׁירָה וְהֶחְלַטְתִּי לָלֶכֶת וּלְדַבֵּר/ עִם הַכֹּלְיָכוֹל"; שם, 179); והשימוש בלשון נשגבת ומרוממת. אמנם, לשון שירתה נעה לעיתים במתח בין גבוה לנמוך, בין מליצה לשפת דיבור, אולם למרות מתח זה לבסוף לשונה קרובה יותר לנשגב; עם זאת, יש בשירתה נגיעות או משחקי לשון אשר מקלילים את השפה ("הַכֹּל חַיָּבִין בִּרְאִי-יָהּ"; שם: 78).
מוטיב נוסף של פואטיקת הכובד הוא מילים שהוראתן הישירה או המשתמעת היא כבדות. לדוגמה, המילה "כבד" חוזרת על עצמה פעמים רבות (למשל, שם: עמ' 49, 65, 80, 113, 218). דוגמה נוספת היא מילים שהוראתן מכילה מסה גדולה או שהן בעלות נוכחות כבדה. המובילות שבהן: בית, אדמה (או ארץ), אבן, מוות, חומר, משקל גוף והיריון (שתי האחרונות למשל, שם: 90, 105, 112, 128).
השיר הראשון מהמחזור היפה "כובדו של הריק" מדגים את השימוש הישיר במילה "כבד" באופן מניפסטי: "אֱלֹהַי, אֶת כָּל כָּבְדּוֹ שֶׁל הָרִיק/ הִטַּלְתָּ עַל כְּתֵפַי. כָּל כָּבְדּוֹ שֶׁל הָרִיק/ מְכוֹפֵף גַּבִּי/ וּמוֹשֵׁךְ צַוָּארִי/ לְנַשֵּׁק אַחֲרֶיךָ." (שם: 218). שיר זה הוא תמצית הפואטיקה של פנחס־כהן. הוא מתאר באופן אוקסימורוני כיצד האני נאנקת תחת כובדו של הריק. הריק הרגשי יוצר תחושת כבדות, אך הוא בו זמנית קל, כי הוא חסר מסה – הוא כלום; והאירוניה היא שהריק הוא מטען חורג שלא ניתן לשאתו. עם זאת, בכובד זה טמון מטען ארוטי סמוי, שאחריו נוהה הדוברת. מצוקת הריק כופה ("מְכוֹפֵף גַּבִּי") על האני למצוא פתרון למצוקתה באמצעות איחוד ארוטי ומיסטי עם האל ("לְנַשֵּׁק אַחֲרֶיךָ").
שיר ננופואטי זה מכיל מוטיב מרכזי בשירת פנחס־כהן, והוא תנועה בין תיאורי מועקה וייסורים לבין כמיהה לשחרור, לטרנספורמציה אלכימית של החומר לרוח. בהקשר זה הכובד הוא ביטוי של קליפה (אגו) וארציות. השיר מתאר הכרה רוחנית בכך שאנו חיים בעולם של חומר, והחומר כבד, אך הנשמה מבקשת קלות כדי לעלות מעלה. לכן השיר מעוצב בהתאמה דרך שימוש במרכיב מעכב קריאה, שעוצר את זרימת הקריאה ומשקף גם באמצעות הצורני את הקושי להיגאל. מדובר בסיום "לְנַשֵּׁק אַחֲרֶיךָ", אשר איננו מובן מידית מבחינה תחבירית. העיכוב מבקש מהקורא להעמיק בטקסט: האם יש כאן גם פרודיה עצמית על חיפוש דרך? שמא יש כאן רמיזות למשמעויות אחרות, כגון לרדוף אחריך או לנשק באחוריך, אשר באות חשבון עם מבחניו של האל? כלומר, לצד הפואטיקה הכבדה, מסתתרת אופציה פרשנית סמויה, אירונית ופרובוקטיבית, אשר יוצרת מתח ניגודים מורכב.
לבסוף, הכובד הוא גם ביטוי לשפע ולריבוי קרנבלי: "וַעֲנָפָיו הַצְּעִירִים נִכְפָּפִים מִכֹּבֶד הַשֶּׁפַע" ("רישום", 65). מוטיב השפע בא לידי ביטוי בשירתה, בכל שכבות הקיום: בריבוי דמויות, חפצים, מרחבים, זמנים, שפות, מקורות ועוד. הריבוי הוא מאפיין של פואטיקת הקרנבל. כלומר, הוא נדבך בעיצוב פואטיקת חגיגה, אשר מעניקה לפואטיקה הכבדה שכבה סמיכה, לרוב סמויה, של נועם, הנאה, עונג ואפילו צהלה או במילים אחרות – קלילות המאזנת את משקלם ודחיסותם של הריבוי והשפע.
לדוגמה, מופיעים בשירתה מוטיבים רבים של משקה (תה, חלב, יין) ומזון. למשל, שורות אלו: "לֹא עָמַדְתִּי בַּפִּתּוּי וְנָעַצְתִּי שִׁנַּיִם בִּסְגֹל בְּשָׂרָה/ שֶׁל תְּאֵנָה וּבִלְשׁוֹנִי אָסַפְתִּי וְהִפְנַמְתִּי הָעֵדֶן הַמָּתוֹק/ אָמַר לִי חִילוּ חִילוּ תְּאֵנֵי הַבָּלָדִי" (שם: 273). החושניות המשוחררת של שורות אלו, הדיאלוג האקסטטי בערבית עם המוכר וחגיגת הבשרים (באופן מטאפורי), גדושה כובד נעים ומתוק שאינו אלא קלות של שמחת חיים.
בשירתה יש ביטוי רב ליסודות האדמה והמים – היסודות הכבדים מבין ארבעת היסודות. יסוד האדמה, למשל, בא לידי ביטוי בתיאורים של הבית הפיזי, בנייה, אדריכלות, מקומות ונופים ממשיים (למשל שמות רחובות) ועוד. ביטוי ייחודי של יסוד האדמה הוא מוטיב כדי החרס, שהוא חלק משיח המקורות ומביע את הגעגוע לתרבויות עתיקות אקזוטיות. לדוגמה, "אִשָּׁה אַחַת וְנֵר שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ/ וְאִשָּׁה אַחַת יוֹשֶׁבֶת וְגַבָּהּ יָדִית הַכַּד/ בִּכְתֵפָהּ הַשְּׂמָאלִית נֶקֶב/ וּמִשָּׁם יוֹצְאִים נוֹזְלִים/ פְּעָמִים חָלָב/ פְּעָמִים דָּם/ וּפְעָמִים יַיִן לְשַׁכֵּךְ טַעֲמָם/ שֶׁל הַשְּׁנַיִם" (שם: עמ' 124; ראו עוד שם: 28, 81, 184, 227).
ביטוי נוסף של שפע קרנבלי הוא ריבוי השפות המזכיר תרבויות עבר, זהויות ומסורות משפחתיות, לאומיות ואוניברסליות, שחלקן כמעט ועברו מן העולם: לדינו (שם: 100, 135, 148, 150, 191, 195); ארמית (שם: 177); לטינית (שם: 362, 373); ערבית (שם: 273, 360); אנגלית (שם: 373, 415); בולגרית (פנחס־כהן, אחי, הצימאון, 2012: 29, 62); צרפתית (שם: 64). הדיגלוסיה היא בין השאר פרויקט שימור של מכמני עבר לשוניים.
בשולי דבריי על מוטיב הכובד אציין שלשמחתי זכיתי לקיים דיאלוג קצר עם פנחס־כהן עוד בחייה על עיקרי פרשנותי, זאת כבר ב־2013, במסגרת אירוע שעסק בשירתה ובשירתי; זה היה מפגש בסדרת אירועים של "מקום לשירה", אשר היא עצמה יזמה וערכה. פנחס־כהן זכתה ב"מקום לשירה" לכינוי חפ"כּ (ראשי תיבות של שמה), אשר מהדהד את החפ"ק הצה"לי (חוליית פיקוד קדמית) – ובצדק. כאמור, היה בה ובשירתה אלמנט אוונגרדי של עמידה לפני המחנה, עמידה של משוררת המסורה בכל ליבה לספרות ולקהילתה; ומכאן אף מצער חסרונה לנוכח מיעוטם של משוררות ומשוררים המוכנים להוביל את המחנה במעשים, ולא רק בפוסטים. שירת פנחס־כהן ניצבת כיום כאנטיתזה לפופואטיקה חובבנית, אופורטוניסטית־אופנתית, דלת הקשרים היסטוריים, תרבותיים ולשוניים, הצומחת בקלות על העצים, כמו שטרי כסף חדשים. מכאן, מנקודת מבט פואטית־היסטורית, פנחס־כהן הציבה מדף ורף מפוארים עכשוויים בארון הספרים היהודי והעברי, של שירה הבוקעת ממעמקים ונכנסת למעמקים – שירה שנוצרה כדי להדהד ולהישאר.
