ללילה קמחי
מהו דמיון? כל דבר שהוא פרי המצאה אנושית, כך לפחות מקובל לחשוב בחברה המערבית בימינו. אך הפסיכולוג והפילוסוף האמריקני ג׳יימס הילמן (1926–2011) מבקש לפרק את התפיסה הזאת ואת ההנחות הנלוות לה. הוא שואל: מי מדמיין? ועונה: לפי התפיסה הרווחת, ילדים עד גיל מסוים, וכל מי שהוא בעל נפש של אומן, כלומר, כל מי שיוצר בעולם, מי ש״ממציא״ דברים. לכן מקובל לחשוב שמבוגרים שאינם אומנים יכולים לדמיין, אבל הדמיונות שלהם מצומצמים למשל לתחום של פנטזיות מיניות, ולפי זה תוכן פורנוגרפי באינטרנט הוא מרחב מובהק של דמיון, וככזה יש להזהיר בני נוער מפניו שמא יתפתו להאמין שמה שהם רואים הוא ״המציאות״. לפי הילמן, גם נתונים ״אובייקטיביים״, המיוצגים בגרף המתאר את התפשטות וירוס הקורונה למשל, הם פעולה של דמיון. שלחנו את הדמיון שלנו לגלות, מסכם הילמן, ולכן אנו תופסות אותו כמצוי מחוצה לנו בגרפים ובפורנו. אבל מה אם במקום להגלות את כל המרחבים הדמיוניים האלה נאמץ אותם חזרה לליבנו? איזו תמורה תתחולל בחיינו כשנעשה זאת? לתשובות המהפנטות של הילמן לשאלות אלה ולקשר שלהן למחקר הספרות אדרש ברשימה זו.
בתור פסיכולוג שטיפל במשך עשרות שנים וניהל במשך עשור את המכון היונגיאני בציריך, הילמן כתב ספר בעל כותרת די מפתיעה: We’ve Had a Hundred of Years of Psycho Therapy and The World’s Getting Worse (1992, עם מייקל ונטורה), ורק משמו אפשר להסיק מהי דעתו על יכולות הריפוי של הטיפול הפסיכולוגי בחברה המערבית. הילמן היה מועמד לפרס פוליצר וספריו נמכרים ברחבי העולם, אך באופן לא מפתיע הוא נעדר מרוב רשימות הקריאה של קורסים לפסיכולוגיה, בשל התנגדותו לפרדיגמת התפתחות האני המקובלת במערב. הילמן התנגד לתפיסת הטיפול הפסיכולוגי כחותר אחר הווידוי החבוי מאחר ש״ההתגלות ניתנה לי כבר עם הקיום – היא אינה משימה. כל תנועה שאנו עושים, כל משפט שאנו מבטאים, הוא בבחינת וידוי של לבנו משום שהוא חושף את דימויינו. הלב נוכח בפנטזיות המוצגות בחיי, הוא אינו רק חבוי במעמקי.״ (עמ׳ 44–45). לפי הילמן, התנוחה שבה אני יושבת כעת וכותבת את המאמר – מנח הגוף המכווץ שלי, העורף הנוקשה וקצב הנשימה המהיר והשטחי שלי, בשילוב המילים עצמן שבהן אני בוחרת – כל אלה מגלים את מהות הקיום שלי לא פחות מאשר וידוי על רגשותיי בעקבות פרידה סוערת.
מור קדישזון, מייסדת ועורכת סדרת ״אנימה מונדי״ בהוצאת בבל, חוללה מהפכה בחיי כאשר תרגמה שתי הרצאות של הילמן מן השנים 1979 ו־1982 בספר ששמו מחשבת הלב ונשמת העולם (2021), ומכתב מתוך הספר שהוזכר קודם לכן, We’ve Had a Hundred of Years of Psycho Therapy and The World’s Getting Wors, בשם לחיות את החיים אחורנית (2022). קדישזון מרחיבה את האופקים של הקוראת הישראלית בהכניסה למדף הספרים ספרי מופת שמעמידים במרכזם את חקר היופי, וכורכים את הרגשי עם השכלתני ואת הגוף עם הנפש. בסדרה ראה אור גם ספרו של דרור בורשטיין עולם קטן, שמתאר את חייהם של החרקים. קודם לכן קדישזון תרגמה ספר שאומנם לא ראה אור בסדרה – בשם הפילוסופיה של החלל (2020) של גסטון בלשאר, והוסיפה לו הערות ואחרית דבר מאירות עיניים – אבל הוא מבחינתי מבשרה. הסדרה מבקשת להשיב לנו את נשמתנו דרך היופי, דרך תשומת הלב לתופעות, וכך לערער את שלטונו של ה״אני״ ושל ה״עצמי״ ובמקומו להעלות את שלטון הנשמה. באחת מהרצאותיו אמר הילמן כי כל מה שקשור לאומנויות ולספורט, תחום אסתטי ביותר לפי הילמן, יהיה הדבר הראשון שבית הספר יוותר עליו כאשר יחול קיצוץ בתקציב. הילמן שואל כמה תעלה שעה של אימון כדורסל באמצע היום בבית הספר? ועונה: כלום. וכמה יעלה להחזיק אסיר בכלא לשנה אחת? ועונה: הכול. אם כן, כאשר הנשמה שלנו מורעבת בשל היעדרותה של אסתטיקה מחיינו, אנו עלולים לעשות מעשים שיובילו אותנו לכלא, ולכן האסתטיקה מובילה אל האתיקה.
על פי הילמן, יופי הוא מרכז הקיום שלנו מאחר ש״הנשמה נולדת ביופי וניזונה מיופי, וזקוקה ליופי כדי לקיים את חייה״ (עמ' 52). מה שאנו מבקשות להשיב לעצמנו בהליכתנו לטיפול פסיכולוגי הוא שיקום תגובותינו האסתטיות, ולאו דווקא וידוי על אודות רגשותינו. היופי נמצא בתופעות כמו שהן, אם רק נסכים להתבונן בהן: ״כאשר הדברים חושפים את טבעם הסגולי, הם מפגינים את קרני הפז של אפרודיטה: הם קורנים כלפי חוץ, וככאלה הם אסתטיים״ (עמ' 59). כלומר, היופי אינו קישוט של התופעה אלא הוא התופעה עצמה, והוא מושך אותנו אל החיים עצמם. יתר על כן, היופי מופיע במה שגלוי ולא במה שחבוי, וזו הביקורת העיקרית של הילמן על פרויד ועל תיאוריית המעמקים שלו, שתרה אחר הנסתר. בהיבט הזה של תורתו הילמן מזכיר מאוד תיאוריות פוסט מודרניסטיות, ובייחוד את פרדריק ג׳יימסון ותיאוריית פני השטח שלו. אגב, הילמן כתב את שתי ההרצאות האלה כמה שנים לפני שג׳יימסון חיבר את חיבורו המפורסם על הפוסט מודרניזם, והדבר מעיד על הרגישות העצומה של הילמן לא רק למיתולוגיות ולכתבים אלכימיים עתיקים שבהם היה בקיא, אלא גם לדומיננטה הפוסט מודרניסטית בתקופתו, שג׳יימסון כה היטיב לתאר, שקוטלת את המעמקים ומבקשת להנכיח את פני השטח.
האסתטיציזם שהילמן דוגל בו אינו עיסוק אליטיסטי מנותק שנועד להעשיר הון סמלי וכלכלי של מעמד מסוים, אלא הוא התנגדות נחרצת לכללי ולחד־גוני, שמתקיימים במחשבה שלנו עוד לפני שהם מתקיימים ברחוב, ושאחד מן הביטויים האדריכליים שלהם הוא במגדלים הזהים הנבנים בקצב מסחרר בשנים האחרונות בישראל. באחד מן הראיונות שנתן הסביר הילמן שכאשר אדם נפגש עם המטפל שלו, עליו לדעת שפתרון בעיותיו אינו נעוץ אך ורק בקשר הסבוך שלו עם זוגתו לדוגמה, אלא בדרך עצמה, שהוא עבר בדרכו אל המטפל כאשר נהג ברכב שלו בכביש הראשי ומשאיות עקפו אותו מכל עבר. כאשר אותו אדם ידבר על רגשי הנחיתות המיניים שלו, אליבא דהילמן, על המטפל ועל המטופל יהיה להבין שאלו נובעים מהאסתטיקה הקלוקלת של הכבישים המהירים ושל המשאיות האימתניות. ולכן היופי שלנו זקוק לזעם, ומכאן שאיננו זועמים בהכרח על מה שאימא ואבא שלנו עשו לנו בגיל חמש, אלא על העדר האסתטיקה בחיינו, בלי לדעת שזו הסיבה לזעם שלנו. והזעם הזה הוא אהבה, הוא מעיד על החיה בתוכנו שמשמרת את התשוקה בכל כוחה, וכל המידות הטובות שלנו – יושרה, אצילות, אדיבות, מידתיות – מגיעות מהחלק החייתי שבליבנו לפיו. העולם ההילמני הוא עולם שבו אנו מתפעלים מן היופי ולא מבקשים לרתום אותו לתועלתנו, עולם של חקירת התופעות עצמן כפי שמוצגות ביצירה, בלי לרתום אותן ישירות לאידיאולוגיה מסוימת. בעולם כזה נוכל לראות כי החלומות שלנו, והיצירות הספרותיות עצמן, הם קודם כל חוויה של יופי, עוצמה, יצירתיות ואהבה, וכי איננו יכולים לחיות בלעדיהם מאחר שאיננו יכולים לחיות ללא נשמה.
אך מהי אותה מילה מסתורית, נשמה? באחרית הדבר הנפלאה לספר קדישזון מצביעה על משמעויותיה השונות של המילה נשמה בכתביו: ״הנשמה מבטאת את מסתורין החיים האנושיים, היא מה שהופך כל אדם לסיפור חייו, על מוזרויותיו, על ייחודיותו […] היא מה שמאפשר משמעות; היא קשורה לגורל, למוות, לייעוד, לקריאה שלנו ללכת בנתיבים שבהם אנו פוסעים, היא ׳הדימוי שבלב׳, כלומר היא בגדר דימוי ראשוני, הקודם למאורעות חיינו. למעשה, מאורעות חיינו הם השתקפות של אותו דימוי שהננו״ (עמ' 140–141).
אם כן, מטרתו של הילמן היא לחולל התמרה בחיינו דרך העברת המין האנושי מן השלב החבוי אל השלב הגלוי, מן המדע אל המיתוס, ומן העצמי אל הנשמה. הוא מבקש מאיתנו לנטוש את האמונה הרווחת, בעקבות פרויד, על אודות ישויות שנדמות לנו אמיתיות לחלוטין כמו ״אגו״ ו״עצמי״, ומכאן גם את האמונה שאנו מקור הבעיות של עצמנו, בעודנו מתעלמים מן העולם שמחוץ ל״עצמי״.
האשליות שליבנו מייצר הן אמיתיות כמו האמיתות שלו, אם לחזור לשאלת הדמיון שעימה פתחנו. ובמובן הזה היצירה החתול במגפיים אינה אמיתית פחות מספר היסטורי על השלטון של לואי ה־14 בצרפת או על השלטון הממשי של לואי ה־14. הכוזב והאמיתי שבדמיונות קשורים אפוא זה לזה בזיקה הדדית ומפרים זה את זה בחיים של כולנו. כאשר הלב שלנו אוהב הוא משקר כדי להמציא עוד ועוד את אהבתו – ומה רע בכך, שואל הילמן? הלב שלנו הרי רעב ליופי שנגלה לנו דרך העולם החושי שלנו. אם כן, איננו זקוקים לאנליזה פסיכולוגית כדי לשקם את ליבנו, אלא לתגובה אסתטית על העולם, מאחר שנשמת היחיד כרוכה בנשמת העולם ולהיפך.
הילמן מבקש מאיתנו לחתור לחיים של יופי ואהבה שנלחמים בהדחקתה של אנימה מונדי. לשם כך עלינו לחולל שינוי רדיקלי בהשקפת העולם שלנו: להעמיד את הנשמה לפני השכל, את הדימוי לפני הרגש, את הייחודי לפני המכלול, את האסתטיקה לפני התפיסה, את הדברים לפני המשמעויות, את ה״מה״ וה״מי״ לפני ה״למה״. כשנעשה זאת ייצאו החוצה הרגשות שלנו שהיו כלואים בליבנו והם יתפרצו אל העולם.
לכן גם התשובה לחשיבותם של מדעי הרוח אינה צריכה להיות בנחיצותם של עובדי היי טק ש״חושבים מחוץ לקופסה״, מאחר שאנו בלאו הכי מדמיינות כל הזמן מעצם היותנו בנות אדם. הדמיונות של כולנו מולידים ארכיטיפים המגולמים בדמויות שאנו פוגשים בספרות, כפי שכותבת קדישזון: ״הארכיטיפים אינם רעיונות מופשטים, כי אם דמויות, הם בבחינת ׳מטאפורות־שורש׳ העוטות לבוש אישי, מאופיין תמיד, דמותי, […] עולם הדמות הוא העולם שבו אירועים שזורים זה בזה דרך משמעות. זהו המקום שבו חיים הסיפורים, שאיננו ממציאים, כי אם חושפים. והדרך שלנו לתפוס אותו הוא דרך הדמיון״ (עמ' 134). מטרת הטיפול לפי הילמן אליבא דקדישזון אינה לעשות אנליזה למטופל, אלא לחבר אותו לנשמתו ואל נשמת העולם. הם היינו הך, דרך הדמויות ודרך הסיפורים, שהרי כולנו מספרי סיפורים והסיפורים המיתיים קיימים בנו ומנחים את חיינו ואת אישיותנו. ובכותבי סיפורים מיתיים כוונתי לסיפורים הדתיים, לסיפורים המיתולוגיים ולסיפורי המעשיות, מה שמכונה בשם פולקלור. חובתנו ללמוד אותם ולהתוודע אליהם בצורה אינטימית, מאחר שאם לא נעשה זאת נדון את עצמנו לחיות אותם בצורה קונקרטית, לא פיגורטיבית ולא רפלקסיבית, ועל כן גם פונדמנטליסטית.
במכתב למייקל ונטורה, ״לחיות את החיים אחורנית״, הילמן מדבר בשבח הדימוי: ״המשמעות היא שהביוגרפיה שלנו היא משנית או מקרית, והדימוי שבלב הוא ראשוני ומהותי. אם הביוגרפיה שלנו היא מקרית ואינה הגורם המכריע, הדברים שקורים לנו במהלך חיינו (מה שאנו מכנים ׳התפתחות׳) הם הגשמות שונות של הדימוי, ביטויים שונים שלו, ואינם הסיבות למי שאנחנו. אינני תוצר של קורות חיי – של הורי, של ילדותי, של התפתחותי. אלו מראות שבהן אני עשוי לזכות לרגעים בהצצה אל הדימוי שלי״ (עמ' 9). המילים האלה נשמעות לי כל כך רדיקליות, שלא התפלאתי כשקדישזון סיפרה ליובל אביבי ולמיה סלע שלא ישנה במשך שבועיים לאחר שהתוודעה להילמן לראשונה. אנו מגלות דרכן שהדימוי שלנו משתקף בביוגרפיה שלנו. חשבו כמה עול המילים האלה מורידות מאיתנו וכמה אפשרויות הן פותחות בפנינו! עלינו לחפש את הדימוי שלנו אם הוא עדיין לא ידוע לנו, כל פעולה אחרת שאנו עושות ברגע זה מיותרת. אפשר גם לראות את הסבל שחווינו בתוך נסיבות חיינו שהביאו אותנו עד הלום כהגשמה של הדימוי שלנו, כשיקוף שלו.
המשימה שלנו בחיים היא לדאוג שמה שקורה בהם יהיה בתואם עם הדימוי שלנו: ״להיות מודרך על ידי הגניוס שלך (או הדיימון או המלאך)״ (עמ' 12), כאשר ״המגרעות והתסכולים שפוקדים אותנו הם דרכו לשמור עלינו נאמנים לדימוי הייחודי שלנו. אין שום דרך להימלט מכך״ (עמ' 23). הדיכאון שלנו אינו נובע בהכרח ממינון כימי לא מדויק במוחנו אלא כי איננו נותנות לדמיון שלנו להדריך אותנו, מן הניסיון שלנו להדוף אותו כדי שנתאים את עצמנו ״לחיים האמיתיים״, אבל מה הם החיים האמיתיים אם לא ביטוי של הדמיון? תפיסת ״החיים האמיתיים״ – לדוגמה, להרוויח כסף מ״מקצועות אמיתיים״ ועל כן לוותר על החלומות האומנותיים שלנו – היא תפיסה מדומיינת, גם אם מדובר בדמיון שגור ומקובל עד אשר הוא נתפס כ״מציאות״.
וכיצד דבריו של הילמן יכולים להנחות קריאת ספרות? אדגים זאת באמצעות ציטוט מתוך הסיפור ״מרקש״ של אליס מונרו, שמתאר את תודעתה של הגיבורה הקשישה שנזכרת במראה שראתה כמה רגעים קודם לכן, של נכדתה מתנה אוהבים עם שכנה הנשוי: ״תחת עפעפיה הופיעו מיד שתי הדמויות השלובות זו בזו, ממשיות ובוהקות, כמו ציורי הגיר שהייתה מציירת על הלוח – מפתיעה את עצמה – באירועים מיוחדים. […] דרוש כוח, וכן משהו דמוי הכרת תודה, אם את מתכוונת להפוך למציצנית בשלהי חייך״. (משהו שרציתי לספר לך, עמ׳ 183). הרגע הארצי הזה – שתי דמויות משולבות זו בזו ודמות שלישית שצופה בהן ללא ידיעתן, מותמר לרגע רוחני – האישה המבוגרת, שנמצאת על סף המוות, חווה הארה לראשונה בחייה, רגע מסתורי של כוח ״דמוי הכרת תודה״. הכוח הזה כבר התפרץ במינון נמוך יותר בחייה בעבר, כאשר בהיותה מורה ציירה על הלוח ציורים שהפתיעו אותה, ואילו עתה, ברגעי ההצצה אל נכדתה ומאהבה הוא פורץ במלוא עוזו. הדימויים של מונרו חושפים את הקסם של השתקפותם של החיים האנושיים ביצירת האומנות, אנו זוכות להביט בנשמתנו דרך דימויים.
הקריאה בספרות לפי הילמן כרוכה בקשב דתי ללא אישי, והיא מאפשרת ללב להגיב בדרך שמזכירה שתפילה נוכח הופעת דימוייו. כשאני קוראת בסיפוריה של מונרו ומתבוננת בדימויים שחשף הדמיון שלה אני מתבוננת בנשמתי ובנשמת העולם. ברגעים האלה של קריאת ספרות אני מתעוררת אל העולם, אני מאוהבת בו. ובמובן הזה הספרות, הטיפול הפסיכולוגי והמחקר ספרותי אינם נפרדים זה מזה, מאחר שהמטרה של כולם למשוך אותנו ליופיו של העולם, לשלהב אותנו בתשוקה הבוערת שלנו ליופי, ולעזור לנו ליצור דמיונות מיטיבים יותר מן הדמיונות הרווחים בתקופתנו. ברגעים מקודשים אלה אנחנו מוכנסים לעמק יצירת הנשמה באמצעות היופי הנחשף דרך הדמיון. אנחנו ניצלים.
