אם אתם חולמים להוציא ספר, הגעתם למקום הנכון

חולמים לצאת אל האור? הגעתם הביתה!

הצטרפו לאלפי סופרים שכבר הגשימו חלום

זה הזמן להוציא את החלום שלכם לאור

אם תקלידו במנוע החיפוש "איך מוציאים ספר?", "רוצה להוציא ספר" וצירופים נוספים בעלי משמעות דומה, תגיעו לאתרי הוצאות לאור שמציעות הוצאת ספרים במימון המחברים, ושחלקן הן מן ההוצאות הפוריות בישראל בשנים האחרונות.

סקרתי את אתרי ההוצאות כדי לנסות לחשוף איך נתפס תהליך הוצאה לאור של ספר, מהי השפה השיווקית שמאפיינת אותו, מהו עולם הדימויים שמייצג אותו ומהם החלומות שנרקמים סביבו, כאן ועכשיו, במקום הזה ובנקודת הזמן הזו, ישראל 2022. האזכור – הרפטטיבי כמעט – של מוטיב הגשמת החלום שמופיע באתרים, מדגיש את העובדה שלהחלטה להוציא ספר נדרשת הצדקה, ושההצדקה הזאת היא רגשית גרידא.

במרחב קפיטליסטי שבו קניית ארטיק היא הבטחה לעונג צרוף, רכישת מכונית היא הגשמת גבריות אידיאלית וצריכה של יוגורט היא ערובה לחיים בריאים ומאושרים, גם הוצאת ספר – תהליך שכרוך בהשקעה כספית משמעותית – פונה לממד הרגשי של הלקוחות הפוטנציאליים.

אנשים שמגישים את כתב היד שלהם להוצאה הם בהכרח פגיעים. הם חושפים את הרצון שלהם, את מידת היצירתיות שלהם, ופעמים רבות גם חלקים מסיפור חייהם (בין אם בכתיבה אוטוביוגרפית ישירה ובין אם בבחירה בנושא שהוא חלק מההיסטוריה האישית שלהם). במסלול שבו הסופר מממן את הוצאת ספרו בעצמו – אין דחייה. ההוצאות מציעות לסופרים ולסופרות מעטפת מגוננת ובטוחה בה יוכלו להוציא לאור את ספרם, ומבקשות להדגיש את ההבדל שקיים בין הוצאת ספר באמצעותן לבין תהליך מקביל ששייך לכאורה לעולם קר ועסקי לחלוטין. אבל האמת היא שגם כאן מדובר ביחסים של נותן שירות ולקוח, ושגם אם ההבטחה להנאה מהתהליך מתממשת, זו הנאה שדורשת השקעה כספית.

הסופר החדש

וכך, התרחבות התופעה שבה סופרים וסופרות מוציאים את ספריהם במימון עצמי יוצרת גם סובייקט חדש שלא היה מוכר עד כה בזירת המו"לות: הסופר־הלקוח. במודל המסורתי, הוצאת הספרים והסופרים שעבדו איתה פעלו יחד אל מול לקוחות פוטנציאליים: הקהל הרחב שקונה ושקורא ספרים (שתי פעולות שלא חופפות בהכרח). במודל החדש, המערך השיווקי של ההוצאות החדשות כבר לא פועל מול הקוראים, ומכירת הספרים נעשית לא רלוונטית כמעט מבחינה כלכלית. הלקוח של ההוצאות החדשות הוא הכותב. המוצר הנמכר הוא כבר לא הספר המוגמר, אלא תהליך ההוצאה לאור; ערכו של הספר המודפס טמון בעובדה שהוא מסמל את שיאו של התהליך.

ומיהו אותו סופר־לקוח חדש? הדימוי של הלקוחות הוא של סופרים לכל דבר, דימוי שהולם את הייצוג התרבותי המוכר של דמות הסופר, שנגזרה מדמותו של היוצר הרומנטי; זה שהמוזה עוברת דרכו ושנגזר עליו לממש את הנשגב שהועבר אליו – כמעט בעל כורחו, ולעיתים תוך שהדבר מסב לו סבל או נזק. היוצר הרומנטי התייחס בטוטליות לתפקידו וליצירתו, אבל גם בלעדיה, חלק מהסופרים שמבקשים כיום להוציא לאור את ספרם עושים זאת מתוך תחושת נחיצות והכרח שלא נופלת מזו של היוצרים ההם.

אך כיום ההוצאה לאור מתרחשת לפעמים גם מכיוון הפוך: ההוצאה לאור היא זו שמאפשרת את היצירה, ויש ביכולתה לברוא את מי שמוציא את הספר כסופר. אם בעבר סופרים כתבו, ערכו, כתבו, נדחו, פרסמו ושוב כתבו, היום ההוצאה לאור היא כבר כמעט חלק מתהליך הכתיבה עצמו. באתרים ממליצים במפורש לכתוב בידיעה שהספר יֵצא לאור וליצור איתם קשר עוד בשלב הכתיבה ההתחלתי.

במצב החדש הזה, הכותבים בכלל לא חייבים להיות מוכשרים בכתיבה. הם יכולים להיות אשת עסקים מצליחה, אבא שמבקש לשתף בתובנות שלו על הורות או מישהי שפשוט רוצה לפרסם ספר ילדים. הספרים הם בעצם רישום של המציאות כפי שתופסים אותה המחברים. כך הם מצליחים לנסח את המציאות ולהדהד אותה בחזרה אליהם, אבל הם לאו דווקא מרחיבים אותה בעזרת הדמיון, מאירים אותה באור אחר באמצעות השפה, או מפנים אליה ביקורת.

באתרי ההוצאות יש גם הצעה גלויה להיעזר בשירותיהם כדי לממש את הכתיבה: בין אם בעזרת סופר צללים שיכתוב את הרעיונות של הסופר או את הראיונות שנערכים איתו, בין אם בתהליך עריכה מסיבית ובין אם באמצעי עיבוד נוספים, שיאפשרו בסופו של דבר להגשים את החלום. ההצעה הזו מגלמת את אחד העקרונות החשובים בעולם המו"לות המתהווה: כל אחד יכול, כל אחת מעניינת, כולם ראויים להיות במרכז. במציאות שבה חוכמת ההמונים כובשת את דעת הקהל דרך הרשתות החברתיות, וכל יצירה נבחנת מנקודת מבט של דמוקרטיזציה עודפת, גם שוק הספרים נסחף במערבולת הזאת. התופעה הזו מתרחשת במקביל לאובדן האמון בשומרי הסף המסורתיים, כלומר בהוצאות שדחו ודוחות את רוב כתבי היד שמגיעים למערכות שלהן על רקע שיקולים מקצועיים ואומנותיים, אך גם על כאלו שמבוססים על חשיבה עסקית וחיפוש אחר רווחים.

בעולם המקביל של ההוצאות שמסתמכות על מימון של המחברים, כל מי שרוצה יכול, ולכאורה המחיר הכלכלי אינו שיקול. אך האם באמת מספיק להיות בעל רצון? או שלרצון הזה צריך להתלוות תקציב בגובה אלפי עד עשרות אלפי שקלים? האם לא נוצרת מערכת סינון מסוג חדש? נכון שהכישרון, ההון הסימבולי והקשרים מאבדים חלק מהרלוונטיות שלהם, אבל האם כולם יכולים להוציא את הספר שתמיד חלמו עליו, או שרק מי שיש ברשותו, או שמסוגל לגייס, סכום כסף נכבד, יכול לפרסם ספר פרי עטו? אלו שאלות רטוריות שהתשובה עליהן ברורה למדי. אבל למרות זאת, המסר החד־משמעי שעולה הוא המסר שמשתקף אלינו כמעט מכל מקום ובקשר לכל נושא: הכול עניין של רצון. כישרון, נסיבות חיים, מגבלות פנימיות או חיצוניות? אלו נתפסים כתירוצים. הרי מי שרוצה ועובד קשה יכול להצליח בכל דבר שירצה לעשות – גם לכתוב ספר. לכן אפילו הנסיבות החיצוניות האובייקטיביות ביותר – במקרה זה המימון – הן אף פעם לא סיבה לוותר על הגשמת החלום.

מסרים רבותיי, מסרים

אחת הדרכים הנפוצות לממן את הגשמת החלום היא העלאת קמפיין באתר לגיוס מימון המונים. בקמפיינים הללו בולטת ההתייחסות של הסופרים עצמם לכתיבת הספר – כאל מעין שליחות שנועדה להעביר מסר מכיוונים ומסוגים שונים: ספר שכתב אחד מהלוחמים שלחמו בקרב גבעת התחמושת מעיד על חשיבותו בניסוח הנרטיב הישראלי; בקמפיין להוצאת ספר בישול צמחוני אפשר למצוא את ההצהרה שיש בו לא רק מתכונים, אלא ערך מוסף; עמוד קמפיין להוצאת ספר שירה וניסוח תורות מעיד שהספר יכול להביא בשורה ועל ספר שעוסק במנהיגות כלכלית נכתב שזהו ספר הכרחי למנהלים השואפים לשיפור ומצוינות. קשה למצוא אפילו קמפיין אחד שאין בו קריאה להגשמת החלום, אבל במקביל, בלתי אפשרי כמעט למצוא כזה שלא מודגשת בו העובדה שלספר יש חשיבות של ממש, ושהגשמת החלום הזה יכולה להשפיע על הממשות. כלומר, חשיבות הספר היא לא רק כיצירה ספרותית־אמנותית, אלא כנשא של המסר שהמחבר מבקש להעביר. לכן, ההוצאה לאור של הספר נועדה בעיקר להאיר את המסר ולאו דווקא את הספר עצמו.

רעיון העברת המסר מעצים עוד יותר את ההתמקדות – שאפשר היה למצוא לה רמזים בניסוחים שבאתרי ההוצאות – במי שמגשים את החלום, במי שמעביר את המסר, ובמילים אחרות – במחבר. זה לא מפתיע שבמציאות של תחילת העשור השני של המאה ה־21 אנשים נמשכים למשהו שמאפשר להם להיראות ולהתפרסם, ובכל זאת נראה שבהוצאת ספר יש משהו חמקמק יותר מאשר בנִראות שמציעות, למשל, הרשתות החברתיות. כי ספר מודפס קיים כבר מאות שנים ואת הארשת האינטלקטואלית שלו אי אפשר להסיר, בלי קשר לתוכנו. ייתכן אם כך שהוצאת ספר היא הדרך של אלו המעוניינים להיראות, אך מעוניינים לעשות זאת תחת חסות של תוכן בעל משמעות (בין אם קיימת ושרירה ובין אם מדומיינת).

אך בקמפיינים בולט צורך נוסף של המחברים, שקיים אולי אצל כולנו: לנסח את עצמנו, את מאורעות חיינו, המחשבות, האמונות והדעות שלנו בתוך מבנה נרטיבי. כי החיים והטלטלות שהם מזמנים הם לאו דווקא סיפור קוהרנטי ומאורגן, ולפיכך יש צורך לערוך ולברוא אותם ככזה – למשל כטקסט כרוך בספר.

הקורא המממן

אבל אם אנשים רוצים לנסח את הסיפור שלהם ולהוציא אותו לעולם מתוך רצון כן להשמיע קול, האם יש מי ששומע או שרוצה לשמוע? בשאלה הזו טמונה אולי תשובה, חלקית לפחות, לשאלה מה עומד מאחורי הרצון להשקיע דווקא בהוצאת ספר מודפס. לצד העובדה שטקסט כתוב בתוך ספר כרוך הוא עדיין האפשרות הזמינה ביותר לניסוח סיפור, הוצאת ספר מאפשרת השמעת קול בלי תלות בנמען. אדם יכול לנסח את סיפור חייו, להציג את משנתו בנושא שחשוב לליבו, להעלות על הכתב את רצונותיו ועוד. השאלה אם מישהו יקרא את הספר ואיזה הד יהיה לו הופכת רלוונטית פחות.

לכן, בהמשך להגדרת הסופר־הלקוח, יש צורך לחפש ניסוח מתאים גם לעמדה החדשה שהקוראים נמצאים בה. כיוון שהקוראים הם כבר לא רק צרכני תרבות במובן האינטלקטואלי או הרגשי, ואפילו לא צרכנים במובן הצרכני הקפיטליסטי הבסיסי, הם המממנים שמאחורי הקלעים, המשקיעים, אלו שמאפשרים להניע את תהליך הוצאת הספר מבחינה כלכלית. כלומר, בתפקידם החדש הקוראים אפילו לא נדרשים בהכרח לקרוא את הספר, אלא רק להשקיע בפרויקט, ובכך לאפשר את הוצאתו לאור.

כל המשתתפים במערך ההוצאה לאור זזים ומשנים את מקומם, ובמיצוב החדש שלהם כמעט אין להם תלות בדעה או במחשבה של האחר. הקשבה ודיאלוג הם פרקטיקות שנראות לפעמים כאילו נלקחו מתקופות אחרות. אבל גם בתקופה הנוכחית יש לאנשים מה להגיד, והספרים מאפשרים את זה, גם אם אין מי שישמע, יהנהן או יגיב באייקון של אגודל מורם. הקול הושמע, והספר, שמוצב עכשיו על המדף, הוא ההוכחה לכך.

שדבקה בו קדושה

בספר כמדיום יש מתח בלתי פוסק בין הממשות הפיזית שלו כאובייקט לבין המשמעויות הסמליות שהוא נושא בתוכו. עדות עתיקה יותר ממהפכת הדפוס עצמה לכך נמצא ביהדות, במנהג הגניזה. כאן ההתייחסות לספר היא כאל אובייקט, אבל לא כשהוא ממלא את ייעודו המקורי בתור נושא טקסט, אלא דווקא בנקודת הזמן שבה אי אפשר להשתמש בו עוד. האם אפשר פשוט להשליך ספר תורה או ספר קודש אחר? התשובה החד־משמעית היא לא, מתוך מחשבה שבחפץ עצמו דבקה הקדושה שמיוצגת בטקסט. כיוון שאנחנו רגילים להנחה הזו, נשמע לנו הגיוני לנשק סידור שנפל על האדמה או לקבור בבית קברות יהודי ספר תנ"ך קרוע. אך כדאי לחזור אחורה ולהתעכב רגע על התפיסה שבבסיס המנהגים הללו: הספר, שהוא חפץ עשוי נייר ודיו, ספח אל תוכו חלק מן הקדושה שמיוצגת במילים שכתובות בו.

לכן, אין פלא שהתפיסה של הספר כאובייקט ממשי אך בו בזמן כחפץ שנושא משמעויות סמליות ואפילו קדוּשה נפוצה כל כך בעולם המערבי. זוהי הנחת יסוד שנעוצה עמוק בשורשי התרבויות שהתפתחו לאור עקרונות הדתות המונותאיסטיות. בהמשך ישיר לכך, אין זה מפליא שספר הוא הגשמה של חלום. הוא מאפשר לאנשים להחזיק אובייקט שמייצג את תחושת הערך העצמי שלהם, שנושא את המסר שהם מבקשים להעביר, שמציף את הנושא המושתק שמעסיק אותם, או שתוחם – קודם כול במילים ובהמשך גם בדפים ממוספרים ובתוך כריכה – את סיפור חייהם או של חיי היקרים להם.

ספרים נעשים במובנים מסוימים מעין אנדרטאות. בדומה לאנדרטה שיש לה מקום במרחב הציבורי, גם הספר הוא משהו שיש לו נוכחות ברמה החומרית־הממשית. הוא תופס נפח פיזי על מדף הספרים, ומנכיח רעיון או זיכרון מעצם הצבתו שם. ראיה לתפקיד שממלאים ספרים כמפעלי הנצחה היא מגמת העלייה במספר ספרי הביוגרפיות והאוטוביוגרפיות שיוצאים בישראל בשנים האחרונות, עליה דווח גם בדו"ח האחרון של הספרייה הלאומית. אומנם, ספרי זיכרון אישיים וקבוצתיים יוצאים בארץ ביוזמות פרטיות או קהילתיות כבר עשרות שנים, אך עכשיו נראה שהמגמה הזאת מתרחבת וכבר לא מדובר רק בהנצחת גיבורי מלחמות או אישים ציבוריים, אלא גם בספרי מתכונים או ספרי ילדים. הספר נהפך למעין אנדרטה, לא רק במובן הישיר של הנצחה, אלא גם בכל פעם שמישהו בוחר בו – ובהילה התרבותית שמקיפה אותו – לשאת משהו מתוכו, להיות החפץ שיגשים את חלומו.

האם הרצון של אנשים לכתוב, להדפיס ולכרוך את חייהם, את חיי קרוביהם ואת המסרים שלהם לתוך אובייקט ממשי, יישאר, או שנוכח המודעות האקולוגית יהיה קשה לתרץ את המשך הדפסת הספרים באמתלה רומנטית? ייתכן שאנשים שקוראים ומוציאים ספרים כיום הם פשוט דור המדבר, שעדיין לא התרגל לצרוך את התוכן שלו וגם להפקיד את התוכן שבו על גבי מסכים, ושזה רק עניין של זמן עד שהספר המודפס ייעלם מן העולם לטובת התחליפים הדיגיטליים. אך ייתכן גם שהמגמה תימשך ושאלפי ספרים חדשים יודפסו בישראל מדי שנה.

כך או כך, גם מספידי הספר וגם אוהביו חייבים להודות שיש פה משהו מוזר. איך ייתכן שחפץ שמעורר התרגשות ומפעיל את החושים רק בתיווך של דמיון ויצירתיות, עדיין שומר על מעמדו? אין עוררין על העובדה שזהו אובייקט מיושן ומגושם. אבל אולי זוהי גם הסיבה לנוכחות שלו. אולי הוא מייצג געגועים לעולם שיש בו סֵדֶר וסְדָר, משמעות ארוזה בתוך קרטון, ובתוכו סיפור שיש בו התחלה, אמצע וגם סוף.