איך כותבים נגד הספרות? איך כותבים קורבנותיה, אלה שרואים עצמם כמי שהשפה הוליכה אותם שולל, כפתה עצמה עליהם, ואנסָה אותם אל "מעשי השווא של הכתיבה", וכעת הם מלאים טינה ושאט נפש? ביצירתו יוצאת הדופן, כולנו החמישה: לא־רומאן, סמי ברדוגו מבקש להידחק בסדק הצר שבין החיים לבין הבדיון, ובוחן את אפשרותה של ספרות ה"מתנהלת בידי אנאלפביתים", ספרות המתקיימת "דווקא באמצעות הנבערים מדעת"; כזאת "שמופעה לא יהיה טקסטואלי" (עמ' 238), וסופה בהתחסלותה שלה עצמה.
מלחמת הגרילה הנואשת של הגיבור הכותב של ברדוגו נגד הספרות נעשית בלא חדווה. זוהי איננה מערכה הרואית, אלימה ומשולהבת, אלא ניסיון כפוף להינצל בכוחות דלים. באפיגרף הפותח את היצירה, הוא כותב (ככל שראוי להשתמש בפועל כת"ב בהקשר זה): "במלחמה העיקשת בין הסיפור לבין החיים, אני מנצח את שניהם. ניירות אלה, שאני מעתיק עכשיו בכתב־ידי, הם העדות לכך שטרם הובסתי". המערכה נגד החיים, מבחינתו של הגיבור של ברדוגו, הדובר כבר מהכותרת בשמם של חמשת האחים שעליהם הוא נמנה, החלה כבר מעצם השתייכותם למשפחת מהגרים מזרחית וענייה. "מיד עם הולדתנו כבלו אותנו באזיקים" (עמ' 171), הוא מציין על רקע תיאור חיי האביונוּת של המשפחה, הדרה בעיירה פריפריאלית זנוחה. האב והאם, שניהם עובדי ייצור במפעל, הם אנשים קשי־יום שמצליחים אך בקושי לפרנס ולהעניק קורת גג רעועה לילדיהם: דירת שלושה חדרים סחופה ודולפת, בה חמשת הילדים נדחקים בחדר שינה אחד – מי על מזרון ומי על שמיכות הפרושות על הרצפה – מכינים שיעורי בית על המרצפות הסדוקות ומשביעים את רעבם בלחם ומרגרינה.
פגם מולד וקטלני, "כשל תמוה ולא פתור" (עמ' 46) שניכר בכל אחד מה"אחאים", כפי שמכנה אותם הגיבור בעל הלשון הרזה, רזה במפגיע, מדגיש את אפייה הפריך של עובדת קיומם: "נולדנו אל ואקום נחרץ של זמן, בְּמקום שבקושי ניתן לתפוס בו משהו, ובהתאם גם את עצמנו־אנו לא היה אפשר לתפוס" (עמ' 13). ואכן, המטריאליות הנושכת של העוני, המוחשיוּת המבעיתה של "האימה והאיום", מובילים את הגיבור אל המלחמה הנוספת שעליה עומדת היצירה, ושיונקת מאותו השורש – המערכה נגד הכתיבה והספרות.
בתחילת דרכו מנסה הגיבור למצוא מחסה תחת שלטון "רפובליקת הספרים העבריים". הוא לומד ב"מבנה הלימודים הגמלוני" בהר הצופים, מתחיל לכתוב ולפרסם, ואף זוכה להכרה מסוימת מצד הממסד הספרותי: "בתקופה ההיא עוד חשבתי שאצליח מתישהו גם לחיות ברווחה תחת שלטונה. קיוויתי שאבנה בעזרתה את עתידי, ואקים לי בית ומקום בקרב אנשי העם והמדינה שלי" (עמ' 14). ואולם מפגש מכונן עם סופר מפורסם, אירוע שהגיבור חוזר אליו שוב ושוב, ממחיש לו את המכשלה היסודית שטמונה בספרות ובממסד הספרותי. הסופר הידוע, "פטריוט של השפה העברית" המטיף לנטילת לפיד הספרות ולנשיאה בנטל הכתיבה על ידי הדור הצעיר, משיא לו עצת אחיתופל, "הצעת הלְחכות", ולא לכתוב עוד את הדברים הדחופים שאותם הוא רוצה לכתוב; עצה שנאמרה "מתוך אטימות של אוּמן שאינו יודע לראות אותי ולהבין שכבר רציתי לסיים אחת ולתמיד עם הדברים החשובים שצריך לכתוב, ואחר כך כבר לא לכתוב" (עמ' 161). והנה, ביצירה שנפרשת לפנינו בצורתה הגמלונית והמסוכסכת, הגיבור "חושף את מראית פניה של הספרות" (עמ' 307), כותב מתוכה בה בעת שהוא כותב נגדה: הגיבור מתעקש לראות בעצמו כמעתיק ולא ככותב; חלקי הספר הם שמונים ותשעה "ניירות" ממוספרים ולא פרקים; והלשון שלו דבקה באידיוסינקרטיות תימהונית ובתיאורים שרירותיים המתנגדים לעברית הישראלית השגורה.
בנקודה הזו מתגלה גם הממד האתני־תרבותי של ההתנגדות לספרות. הגיבור של ברדוגו, בן למשפחה מזרחית הרחוקה שנות אור מהצנטרום התרבותי של ישראל, מכיר בכך שהוא ושכמותו נמנים על מי ש"אינם זכאים להיכתב" (עמ' 48), ולא כל שכן למשוך בעט. באופן פרדוקסלי, הוא מבקש לכתוב ולדבר בשמם, בשם אלה הנמנים על "רוב בני הארץ [שאין בעולמם] לא ספר ולא תמונה, הם אינם מכירים בקיומם, או הם אפילו משליכים אותם מעליהם" (עמ' 57). זו איננה יציאה נגד הממסד נוסח "תיאוריית ישראל השנייה", אלא הפניית עורף בסיסית ממש למושכלות היסוד שעליהם הוא עומד. הגיבור מקפיד להזכיר, בשמו ובשם בני ביתו, שהוא איננו מאשים את המדינה, ש"לא לקחה אותם בחשבון" והובילה אותם לחיות "מהיד אל הפה" (עמ' 56). תחת זאת, הוא מקונן על האיוולת שהובילה אותו להתכחש אל "מורשת הארץ והגזע שאני משויך אליהם" (עמ' 43), ולבכר את התרבות המערבית – על אפייה השכלתני, החילוני, הכופר והמופקר – על זו השמרנית־מסורתית של כור מחצבתו. זוהי למעשה אותה הבחירה, אותו החטא הקדמון, שהובילה אותו לכתוב.
האופציה המזרחית שמציעים הגיבור של ברדוגו ואחיו איננה מבקשת, כאמור, להתקבל ולהשתלב במרקם החברתי של מדינת הלאום ונכסיה הרוחניים – בדגש על התרבות והספרות – וזאת בשונה מהדור העוקב ש"נסחף אחר הלך הרוח המקומי, שדורש מהם להיות עצמאיים והישגיים מהר ככל האפשר, כך שהצלחתם האישית תהיה בעיניהם הצלחת המדינה הטופחת על שכמם" (עמ' 91). אין זה מקרה ששמו של האח החמישי, שהיעדרותו מניעה את עלילת הספר, הוא אברהם. אפשר שההקרבה של אברהם, אותו "השעיר לעזאזל שניקה וטיהר" את הארבעה (עמ' 80), ונקרא על שם אבי האמונה המונותאיסטית – ולא על שמו של יצחק, שעקידתו מסמלת את הברית עם האל היחידי – מבטאת את הרצון להישאר בג'אהליה המדברית שבטרם הציוויליזציה המערבית והאופן שבו עיצבה את יחסה לכתב ולכתיבה. זוהי בחירה ש"מהמרת על אלוהים" (עמ' 144), דבקה ב"ציווי הנפשי" (עמ' 20) של קשר הדם ושל הקולקטיב והמסורת, מפתחת אישיות המתרכזת "בגוף ולא באגו" (עמ' 57), ומישירה מבט אל האתגרים הממשיים של הקיום מתוך הכרה במוחשיותו הבלתי ניתנת לערעור של הגורל.
מכאן נובעת גם העמדה האפלטונית של הגיבור, שדוחה את הספרות כחיקוי חיוור ומסוכן של החיים. יש "לחשוב על החיים ורק אחרי זה על הספרות, כי החיים קודמים לה ומדויקים יותר מכל מילה שנכתבת", אומר הגיבור בערב ספרותי שבו הוא משתתף כמי שכפאו שד, ובעיקר בשל התמורה הכספית שהובטחה לו (עמ' 190). הכתיבה, כפי שמתחוור לגיבורנו, היא "גוף בלי חמצן", "אגוצנטרית, הקיימת אך ורק בעולמה־שלה" (עמ' 200). בצעירותו, היא סחפה אותו להשקיע את משאביו כולם בעולם הדמיוני של הבדיון, נהייה אל האסתטי שמתלכדת עם ההומוסקסואליוּת העקרה שלו, ואולם כעת הוא מצר על בחירתו הנואלת שמבכרת את המדומיין על הממשי, את המקושט על היצרני – ומתכחשת בתוך כך למורשת המשפחתית שלו. כך, בשובו מעוד אחד מהאירועים הספרותיים המענים שהשתתף בהם, הוא מתאר את שיחי הקיקיון הנשקפים מצדי הדרך, ומדמה אותם לַעברית: "שניהם היו לי בִּן-לילה ואבדו לי בִּן־לילה, ורק הרסיסים המזהירים שעטפו את מפעל המלט התיזו ניצוצות-ניצוצות של תקווה עבורי" (עמ' 176). הספרות לעולם לא תשתווה ל"תעצומות של מקרה החיים שלנו" הוא מסיק (עמ' 212), אלא תמיד תהתל, תרמה, ותסיח את הדעת מהחוויות ומהמכאובים המוחשיים. "הסיפורים של הספרות", הוא אומר בדימוי מבעית, "הם כמו השואה לַניצולים שלא יכולים לבקר באתרי ההנצחה" (עמ' 88) – זרים לחיים שהיא מבקשת לתאר, המנוצלים בידיה גסות הלבב.
באקספרימנט הספרותי המהפנט של ברדוגו, "אימפריית המציאות היומיומית" מכניעה את "רפובליקת הספרים העבריים", את האמנות והתרבות. ביד קפדנית ומאומנת, הוא מניח את יסודותיו של מבנה בלתי אפשרי, שמבקש לתת קול לחסרי הקול מבלי לקבל את מערכת החוקים ויחסי הכוח בין הנשמעים למושתקים. המהלך הזה של ברדוגו מצליח לנסח עמדה מזרחית מקורית, שאמנם פועלת בתוך הסדר ההגמוני, הנכתב, אבל עושה זאת מתוך הכרה בכך שסירס אותה לנצח, ושאין לה מקום בו אלא בתור אופוזיציה יסודית – אנאלפביתית בין כותבים. בעשותו כן, ברדוגו מצליח להאיר נקודת מבט שלרוב איננה מקבלת ביטוי הוגן, מורכב ומשכנע באמנות בכלל ובספרות היפה בפרט, ודוחק בנו, קהל הקוראים, הכותבים, המבקרים והחוקרים – אזרחיה של "רפובליקת הספרים העבריים" – לבחון את טיב היחסים בין שני המשטרים.
