גליון

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

ג'ובאני בוקאצ'ו | בשבח דנטה | תרגם והוסיף אחרית דבר: אריאל רטהאוז | כרמל, 2020 | 102 עמודים

מאת:

המחווה של בשבח דנטה נפתחת ונסגרת בחלום. בוקאצ'ו מזהה את עצם חייו של דנטה ככלכלה של חזיונות מעבר לכל קושי ואסון אפשרי שדנטה חווה (גלות, עוני, ביזוי בידי עיר ההולדת, הזדקקות תמידית לחסדי פטרונים), וממסגר את הביוגרפיה שהוא כותב על המשורר בחלום.

למה הקל הוא הקשה?

אולי כי רוב הזמן אנחנו לא "קלים" ולא פשוטים. אלא שלעיתים ישנם אנשים המעוררים בנו את היכולת להיות בעלי תום, לא מפוצלים, להאמין במה שפינו מדבר. גם אם מחוות תודה בין משוררים היא מורכבת, הרי בתשתיתה היא מחווה עמוקה של הלל ושבח. את מברכת, ובעודך מברכת את יודעת שאת מסוגלת לכך כי השגת בעמל ובמלוא הכוונה את מחוות התודה.

פעם שמעתי איש ספרות ידוע מדבר באירוניה על אודות התיאור של לאה גולדברג את עצמה בעודה מושיטה צרור סיגליות לאלזה לסקר־שילר בבית הקפה "זיכל" שבירושלים. איש הספרות לא האמין שגולדברג חשה בושה ואשמה לנוכח המשוררת הנערצת עליה. אבל ככה זה. פגישה עם משורר היא דין וחשבון נוקב על שאלת התום והטוהר. על שאלת הרצינות וההתמסרות. מי שלא מבין זאת יכול לשמוע היתממות או איזה טריק רטורי. ולא כך הוא. כאשר ג'ובאני בוקאצ'ו, מחבר דקאמרון, מתאר בפתח ספרו בשבח דנטה את תשוקתו להעניק למשורר הנערץ עליו, דנטה אליגיירי, את הכבוד שפירנצה מנעה ממחבר הקומדיה בהגלותה אותו בחייו ובהתעלמות ממושכת לאחר מותו, הוא מהסס לגבי יכולתו; ובתפילה שעימה הוא חותם את פתח הדבר הוא מבקש מהאל – או אולי מהמוזה – לעזור "עתה ו[ל]הדריך את שכלי ואת ידי הרפה". "ידי הרפה" – איזו היסטוריה מרתקת יש לאיבוד טונוס השרירים הזה. איך אפשר למדוד את הכוח הנחוץ למול כוח אם לא קודם כול ברפיון, בוויתור, באומדן החסר, בכובד של אפיים־ארצה, בהיסחפות אל הלא־שֵׁם; אחרת בשביל מה בכלל לטרוח – הנסיגה מול מה שראוי לנכחו לסגת וכך לשער, או יותר נכון לחוות את אפשרות מרחב התנועה וההתרוממות. הומרוס יודע זאת כשהוא אומד את מיעוט כוחו, לפחות עשירית מכוח המוזות, בניסיונו לזמן אותן בפעם השנייה, והפעם אל מה שדומה לפרוזה, אל קטלוג הספינות, אל המלאכה הבלתי נסבלת של לשיר את הידוע, כאשר הוא פונה ואומר להן "וגם אם היו לי עשר לשונות ועשרה פיות, / גם קול לא נשבר ולב מארד אלו היו לי – / לולא אתן, מוזות…" (איליאדה, 2.489-490 בתרגום אהרן שבתאי). או הסיודוס, שבתנועת קול הפוכה שומע מהמוזות על הר ההליקון שאלמלא הן איננו אלא בטנים נפוחות מהלכות.

אבל אט־אט המוזות עצמן נהפכו אף הן לשושלות של משוררים, והכוח, הרפיון או התעוזה נמדדים כעת לא רק מול כוח אלוהי, אלא מול משוררים שכתיבתם מופנמת כמופתית, והעמידה מולם מכריעה ליד הכותבת. ובוקאצ'ו במחווה למשורר הנערץ עליו, בשבח דנטה, עושה מה שדנטה עצמו – באופנים אחרים, מרחיקי לכת יותר – העניק למשורר שלו, לווירגיליוס, כאשר כתב את התופת בהשראת ירידת הגיבור של זה, אייניאס, לַשאול, יותר מאלף שנים קודם לכן. גיבור הקומדיה, בן דמותו של דנטה (כפי שמרסל, המספר של בעקבות הזמן האבוד, הוא בן דמותו של מרסל פרוסט), מכנה את וירגיליוס בפתח הגיהינום "המחבר שלי" – ה־author שלי; author במובן המשורר שלי, אבל גם במובן הסמכות שממנה אני שואב את כוחי. וכאשר דנטה יזנח את וירגיליוס טרם הכניסה לגן העדן, האהבה שנצברה לווירגילוס במשך שני שליש מהמסע (גיהינום ופורגטוריום) תלוּוה בשברון לב שדמותה של ביאטריצ'ה רק תדגיש. רק דנטה אוהב את ביאטריצ'ה במרומי עדן; אנחנו, הקוראים והקוראות, אוהבים את וירגיליוס שחזר לשאול. לפנים לא יכולתי לסלוח לדנטה על המחווה הזו שנראתה אלימה בעיניי, שלא לומר מטורפת, ששום תיאולוגיה לא יכלה להצדיק: על פי האמונה הנוצרית מי שנולד לפני בואו של ישו לא יכול להיגאל מכיוון שלא הכיר את האמונה הנכונה. אבל עם השנים אני מבינה משהו נוסף: משהו שנדמה לי שבוקאצ'ו כותב בפתח הדבר שלו לבשבח דנטה.

בתארו את תוכנית הספר בוקאצ'ו כותב שבסופו של החיבור בשבח דנטה הוא מתעתד "[ל]סקור את מכלול יצירותיו [של דנטה], שבזכותן כה פיאר את שמו בעיני הדורות הבאים עד שכתיבתי אולי תאפיל עליו יותר משתוסיף לו זוהַר, אם כי אין זו כוונתי ואין זה רצוני" (שם, עמ' 13). אין הכוונה שכתיבתו של בוקאצ'ו תהיה כה נפלאה עד שתאפיל על זוהרו של דנטה, או שהיא תהיה שגויה ובמקום להבהיר את חייו ויצירתו תעמעם אותם, או – כפי שנדמה לי – העמעום הזה עשוי לנבוע מהצבת אהבתו של המשורר למשורר במרכז, ואז הנושא אינו המשורר אלא אהבתו אותו; מחווה שבלשוננו היום היינו מכנים אותה "נרקיסיסטית". אבל בוקאצ'ו אינו חוטא בה. נראה שהדבר מטרידו גם אם הוא מכנה אותו בלשון אחרת: חשוב לו, והוא יתנצל על כך, לומר ככל יכולתו את האמת על דנטה האיש, והוא יתאר את רגזנותו, למשל, בכל הנוגע לעניינים פוליטיים. אהבתו היתרה של דנטה (המשורר, לא עולה הרגל) לא מכרסמת בווירגיליוס על ידי כך שהוא בוגד בו טרם הכניסה לגן עדן, אלא מותירה אותו מובהק ושלם, דחוי וזוהר בדמיוננו. היום אני מבינה זאת.

בוקאצ'ו נולד ב־1313, כשדנטה היה בן 48, ומזה שלוש־עשרה שנים בגלות. הוא לא הכיר את דנטה, אך הוא הכיר חלק מבני משפחתו, כמו את בתו של דנטה, הנזירה ביאטריצ'ה, וכן קרוב משפחה של ביאטריצ'ה פורטינרי, אהובתו של דנטה, זו שפגש כשהיו בערך בני תשע, פגישה שהייתה עבורו התגלות שלא דהתה. אין ספק שהיותו פחות או יותר בן זמנו של דנטה, בן אותה עיר, מרקע דומה, והיכרותו עם קרובים וידידים של המשורר, הכשירו את בוקאצ'ו להיות הביוגרף הראשון של דנטה. אך אין זו ביוגרפיה רגילה. זוהי ביוגרפיה של משורר על משורר בתקופה שבה האמינו בחזיונות, כמו גם בהתגלויות – והבנתו של בוקאצ'ו את חייו של דנטה, את הופעתו בעולם ואת כתיבתו, היא הכרה לא מהוססת בכך שהמשורר (שהעיר סילקה מקרבה) הוא מתת אלוהי המציין את שיבת המוזות "המגורשות מאיטליה". לחשוב על משורר כעל סולל דרך, סולל דרך למוזות אל תוך ההיסטוריה – זוהי הרפתקה ראויה. אך כדי שהיא תתחיל או תימשך משורר מקבל על עצמו לאהוב משורר אחר: לכתוב עליו, ללמד אותו, להלל אותו מבלי שאהבתו העצמית תאפיל על אהבתו למשורר.

המחווה של בשבח דנטה נפתחת ונסגרת בחלום. בוקאצ'ו מזהה את עצם חייו של דנטה ככלכלה של חזיונות מעבר לכל קושי ואסון אפשרי שדנטה חווה (גלות, עוני, ביזוי בידי עיר ההולדת, הזדקקות תמידית לחסדי פטרונים), וממסגר את הביוגרפיה שהוא כותב על המשורר בחלום. חלום שאימו של דנטה חלמה בהיותה בהיריון, ובחלומה היא יולדת בן שנהפך לטווס. בפתח בשבח דנטה בוקאצ'ו מסתפק במדרש שמו של דנטה ובהבנה של הולדת הבן הטווס כסימן לשיבת השירה המתה לחיים, אך בחתימת הספר בוקאצ'ו מפרש בדקדקנות את החלום המפורסם, ויש בפרשנות חלומות של תקופה אחרת משלנו לעורר תמיהה ופליאה ולעיתים קוצר רוח. שִמעו את בוקאצ'ו בסוף בשבח דנטה בניסיונו לתהות על דנטה כטווס בחלום האם: "קולו של הטווס הוא בעל צליל איום ונורא… מי מקים זעקה נוראה משלו, כאשר הוא מגנה בתוכחה מרה כלענה את חטאיהם של רבים שעודם חיים בימיו, וכשהוא מעניש את חטאי בני הדורות שחלפו… לכן, בכל הנוגע לצד זה של פועלו אפשר לומר שקולו איום ונורא באמת" (עמ' 76). הפרשנות האלגורית המשמשת את בוקאצ'ו בקריאה של חלום האם מלווה בקוצר נשימה. אנחנו על סיפו של עולם סגור שעומד להיפרץ. ובוקאצ'ו כמעט ואומר זאת כאשר אומר "אני יודע היטב שהפירוש שהצעתי לחלום אימו של משוררנו שטחי ביותר". שוב רפיון היד הכותבת. לפעמים היד הזו מרגישה את מותה של ספרות אחת ואת בואה של ספרות אחרת, ואת הצורך באסטרטגיות פרשניות אחרות, שכן הספרות האחרת, החדשה, יש בה מהכוח המפכח ביחס להווה המשכר והממכר. ואת זה בוקאצ'ו יודע בוודאות ביחס לדנטה. שזו שירה אחרת, שירה ששרה בלשון היום־יום האיטלקית את מאורעות העולם הבא, המקביל, עולם שעד עתה לא נמצאה לו שפת היום־יום ולא נמצאה לו הארכיטקטורה האדירה – ממעמקי האדמה הקפואים של הרוע שהוא סכלוּת ואוטומטיזציה, ועד גן העדן הנפתח לשושנה האלוהית, העמוקה בממדי האור והתבונה מעומקו הקפוא של הגיהינום. הקומדיה של דנטה, שבוקאצ'ו הוא הראשון שכינה אותה "אלוהית" בבשבח דנטה, שם שידבק בה מאוחר יותר, מהווה מקור לפליאה עבורו לא פחות משהיא עבורנו. יצירות של משורר יכולות להצביע לזמן עתיד, לבקש להן בעתיד קוראים וקוראות. אך הן חייבות גם קוראים בני זמנן ובני הזמן שאחרי זמנם – בתוך ההיסטוריה של הקריאה נצברת שיחה על קריאה, קני המידה של הזמנים, פוטנציאל ההשבה של עניינים גנוזים, כמו גם גבבה שיש לסלק על מנת לאפשר ליצירות לנוע לעברנו לא פחות משאנו נעים לעברן. הקריאה בבשבח דנטה מפגישה אותנו, בין השאר, הן עם עיוורונותיו של בוקאצ׳ו (למשל הגינוי החריף שבוקאצ'ו מגנה את הנישואין, שיותר משהוא מעיד על נישואי דנטה ללא ספק שופך אור על בוקאצ'ו) והן עם העיוורונות שמאפיינים את תקופתנו, למשל הבוז לפרטיות והנטייה לטריוויאליזציה של קומפוזיציות מלאות מחשבה והשראה על ידי פרימה חסרת היגיון אל הפרט הביוגרפי. ואולי זו הסיבה שבוקאצ'ו ממסגר את הביוגרפיה של דנטה בחלום – כמו גם מרצף את הספר בחלומות וחזיונות נוספים – מחווה של כבוד כלפי מה שאין למשמע שוב אל הצפוי והנודע.

מי שדנטה יקר לליבה תשמח שמחה גדולה בספרו של בוקאצ'ו, המשמש כמקור לא אכזב לידיעות שלנו על דנטה, כמו גם לפולמוסים אקדמיים סביב שאלות נכונוּת הפרטים שמוסר בוקאצ'ו והאופן שבו הוא מספר את מה שמספר וכן הלאה. אך נדמה לי שכל מי שמתעניין ביחסים בין כותבים, בחיי הספרות, בחשיבות של מסירה של כוחות היצירה בזמן, ימצא עניין בספר הצנום הזה.

אריאל רטהאוז תרגם את בוקאצו' לעברית חגיגית וגמישה, שתענוג לקרוא אותה. אחרית הדבר שלו מאירת עיניים, ומיטיבה למקם את בשבח דנטה בתקופתו כמו גם בזיקה לזמננו, ואולי יהיו קוראים שיהנו יותר מהספר דווקא אם יהפכו את אחרית הדבר לכניסה אליו. כך או כך לא כדאי להחמיץ את המסה היפה של רטהאוז. אבל עכשיו לְמה שבאמת עמד לנגד עיניי – וזוהי אמירת תודה.

 

למה הקל הוא הקשה?

כי לפעמים צריך לחכות לבהירות באמצען של הנסיבות. לרגע שבו, למשל, אנלוגיה מאפשרת לתת קול בציבור:

דנטה, מפלגה של איש אחד, של מרי ויופי שמשרטטים עד היום אופק שלעברו ניתן לנוע; ישראל כרמל, הוצאה של איש אחד, אביר, אוהב משוגע של ספרות, שמעמיד במשך שנים רבות ספרייה שהיא מימוש של מרי ויופי וקריאה לעתיד באמצעו של הווה שיכור.

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

מאת:

המחווה של בשבח דנטה נפתחת ונסגרת בחלום. בוקאצ'ו מזהה את עצם חייו של דנטה ככלכלה של חזיונות מעבר לכל קושי ואסון אפשרי שדנטה חווה (גלות, עוני, ביזוי בידי עיר ההולדת, הזדקקות תמידית לחסדי פטרונים), וממסגר את הביוגרפיה שהוא כותב על המשורר בחלום.

עוד במעלה...

הסבון בכה מאוד

וירדו? וירדו אמיתי?

דבר המערכת – מעלה 3

למה לאה?

איך תודעה נולדת מחדש

חוש הביקורת

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

בשבח הארוס

התרסקות או הארה

הזר והפרפר, המדען והסופר

נקב־הצצה

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

קנה־נשימה

גלות מזהרת

הזהו אדם?

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה