בשנים האחרונות הפכו הבידור והחדשות כרוכים זה בזה. בעוד החדשות משמשות כתוכנית בידור להמונים, עלילותיהם של הסרטים והסדרות מורכבות פעמים רבות מסיפורים שהופיעו לפני כן בכותרות. זמן התגובה ביניהם הולך ומתקצר. הספרות, מן הסתם, מגיבה לאט יותר ונוטה לשמור על מידה מסוימת של מרחק. לא כך הוא מגלה החולשות. ספרו החדש של ישי שריד נדמה כתגובה מהירה, ישירה, כמעט נטולת הסוואות, לסיפור חדשותי מהעת האחרונה. שריד קיבל השראה מהשערורייה הבינלאומית על חברת NSO הישראלית – שהמוצר המרכזי שלה, תוכנת הרוגלה "פגסוס", כיכב בשנה שעברה בשורה של תחקירים, בהם ב״ניו יורקר״ וב״ניו יורק טיימס״ – וטווה סביבה רומן שלם.
מגלה החולשות מתרחש על רקע ענף הרוגלה הישראלית – תחום שמתחפש לתעשיית הייטק לגיטימית אך למעשה משמש ככלי מלחמתי מסוכן עבור משטרים אפלים, ודרכו הם רודפים פעילי זכויות אדם, עיתונאים ומתנגדי משטר. הסיפור נפרש מנקודת מבטו של זיוי, בחור צעיר, מופנם מאוד והאקר גאון, שמתחיל לעבוד במשרד כזה יום למחרת שחרורו מהצבא. תוך כדי, הוא מתמודד עם קריסת התא המשפחתי, הכולל פרידה של הוריו ואחות פגועת נפש המתמודדת עם בעיית סמים ועם טראומה מינית מהעבר.
שריד אמנם מעניין אותי כסופר, אבל לא פחות מכך, כפרשן וכמתעד של החברה ושל הזמן.
כבר שנים שאני עוקבת אחר כתיבתו. מאז צאת ספרו הדיסטופי־משיחי "השלישי" (עם עובד, 2015) יש בי רצון לנסח את הדרך הייחודית שבה הוא מתמקם בהיסטוריה של הספרות העברית ושל הספרות הישראלית. את הצורה שבה הוא עושה שימוש בשפה העברית. את הדרך שבה הוא בוחר להאיר, לנבא, לשקף, להצביע, ומעבר לכל – לצפות, בנעשה בישראל. שריד הוא מעין גרסה מאוחרת, משונה ולא לגמרי סבירה, של "הצופה לבית ישראל", דהיינו של הסופר שלוקח על עצמו את המשימה הלאומית – בין אם רצינית או סטירית – לשקף את הרעות החולות של האומה ולטפח ולבנות את הסיפור הקולקטיבי של העם היהודי ושל מדינת ישראל. זהו תפקיד שלקחו על עצמם, בן השאר, מנדלי מוכר ספרים, ביאליק, ברנר, עגנון, אלתרמן, עמוס עוז ודוד גרוסמן.
ספריו של שריד מתפקדים כמסמכים פוליטיים־היסטוריים המתארים, בהקצנה, פתולוגיות שונות של החברה הישראלית. כך למשל "השלישי" מגולל את הפנטזיה הדיסטופית של הימין הקיצוני שבה ישראל שבה להיות ממלכה, בית המקדש מוקם בשלישית, וכל הערבים גורשו מישראל; "מפלצת הזיכרון" (עם עובד, 2017) מפרק את מנגנון הנצחת השואה ותעשיית הסיורים במחנות ההשמדה בפולין; "מנצחת" (עם עובד, 2020) בוחן כיצד הפסיכולוגים בצה״ל פועלים להשקטת מצפונם של החיילים על מנת להופכם לרוצחים מיומנים יותר. ככלל, שריד כותב ספרים שקשורים באקטואליה, בפוליטיקה, בכלכלה, בצבא. הוא רואה את תפקידו כסופר ככזה שקשור בחברה, בזמן ובמקום שבהם הוא חי. ככל שהולך ונעלם הדור האחרון של הצופים לבית ישראל, שריד דווקא שומר על פונקציית הסופר כמעין נביא שתפקידו להזהיר, להצביע לחשוף את הכשלים המוסריים של החברה, את הסכנות שהיא טומנת לעצמה ואת התהומות שאליה היא עשויה להדרדר.
הרעיון של צופה, או של ״צפייה״, הוא גם אחת המטפורות המרכזיות המובילות את מגלה החולשות. זיוי, הפרוטגוניסט והמספר, עובד בחברת ריגול. הוא צופה ומאפשר את התצפית על חייהם הפרטיים של אנשים אחרים בלי ידיעתם. הוא מתקין את התוכנה על הטלפון שלהם ובעזרתה הוא רואה אותם, שומע אותם, קורא את ההתכתבויות שלהם, מאתר את מיקומם. אט־אט הוא חורג מתפקידו ומתחיל להרחיב את תחום התצפיות גם לאלו הקשורים בחייו הפרטיים. זה מתחיל באמתלה מצפונית ״ראוייה״ – לאתר את סוחר הסמים של אחותו, וממשיך לבחורה שבה הוא מאוהב ואפילו לחבר שהוא מבקר כדי לשמוע מה הוא אומר עליו רגע אחרי שהוא עוזב את החדר. מלבד זאת, זיוי הוא "צופה" גם מטבעו: הוא מתבודד ואינו לוקח חלק פעיל בחיים חברתיים; מאז ומעולם היה נוח לו להישאר בצד. ״זה תמיד היה ככה, התרגלתי לשבת בשקט ולהקשיב לאחרים״, הוא מספר, ״פעם בתיכון נסעתי במשך שלושה ימים באוטובוס בטיול שנתי ולא הוצאתי מילה מהפה.״ (עמ׳ 12)
שריד מזמין את הקוראים להתבונן ביחד עם זיוי. יכולותיו הרגשיות המוגבלות מובילות לכך שהוא לא תמיד מבין את מה שמתרחש סביבו (ובעזרתו), ועל כן נמצא בעמדה של ניתוק מוסרי. הקורא, לעומתו – מבין הכול. כאשר זיוי אינו בטוח מה קורה במרתפים המבודדים והחשוכים במדינה מזרח אירופית – הקורא יודע, מעבר לכל ספק, מה מתרחש בהם. ככל שזיוי עיוור יותר, כך הקורא ניחן בחוש ראייה עוד יותר מחודד ונהפך לצופה־מעורב, שמכורח היותו כזה מפעיל את כוח ההכרעה המוסרי שלו. כך, מכיוון שגיבור הספר אינו עושה זאת באופן פעיל, נאלץ הקורא פעם אחר פעם להכריע בין ״טוב״ ו״רע״. הדבר נכון גם לגבי זיוי עצמו, שהקורא אינו יודע תמיד היכן למקם אותו.
מגלה החולשות מציג עולם קומיקסי, שחור־לבן, שבו תפיסת המוסר של הדמויות היא דיכוטומית לגמרי, על סף האינפנטילית, כאילו אין אפשרות אלא להיות או גיבור או נבל. ״אנחנו לגמרי בצד של הטובים״, אומר בולקא, הבוס של זיוי, כדי להניח את דעתו (עמ׳ 52). בולקא שוכר את שירותיה של שופטת בדימוס כדי לשמש לחברה עלה תאנה מוסרי ולהכשיר את פעילותה. ״כולנו יודעים שבלי טכנולוגיה אי אפשר לנצח את האנשים הרעים של העולם״, היא אומרת. משוואת הרעים מול הטובים, עובדת היטב גם כאלגוריה לתפיסת המציאות בישראל ולשיח הרדוד, הילדותי וחסר התכלית, שבו עסוקים רבים מהאזרחים בחיפוש הוכחות להיותם הצד הטוב בסכסוך.
בשאלת המוסר, מתמקם שריד היטב בתפקיד הצופה לבית ישראל. אבל הוא בו בזמן מציג התנגדות אקטיבית, כמעט דווקאית, לאפשרות להיות מחובר למסורת. הוא נוקט בכמה אמצעים צורניים וסיפוריים שמרחיקים אותו מאלו שהוא כביכול ממשיך דרכם. כך למשל, הוא אינו מזכיר כלל שמות של מקומות. זיוי חי בעיר אך לא נאמר לנו איזו (גם אם אפשר להניח), הוא שותה את הקפה בבוקר לצד כיכר כלשהי, הוא משוטט ברחובות עלומי שם, וכן הלאה. הספרות הישראלית עשתה בעבר שימוש בציון שמות כמעין מעשה כיבוש ספרותי, כדרך לנכס את הטריטוריה ואת הנוף. אחד הטקסטים הבולטים שאיתם מתכתב שריד בספר זה הוא הסיפור הקצר "מול היערות" של א.ב. יהושע מ־1963. בסיפור ישנו שומר יערות (עוד סוג של צופה) שיושב כל היום מול יער של קק״ל, ובהמשך מתגלה שהוא מכסה על חורבותיו של כפר ערבי. שתילת העצים נחשבה תמיד ועודנה נחשבת פעולה ציונית, חיובית, של בניית הארץ. יהושע פירק את הרעיון הזה כאשר הוא גילה לקוראים את הזוועות שהאידיאולוגיה מנסה להסוות. במגלה החולשות האיש היחיד שזיוי יוצר איתו חיבור רגשי הוא שכנו הזקן, פעיל למען העצים ונגד חברות הנדל״ן (הרעות, כמובן), שמנסות לעקור אותם. בניית הארץ התגלגלה זה מכבר משתילת עצים לאינטרסים נדל״ניים וכלכליים דורסניים. אין אפילו ניסיון רופף להסתיר את הזוועה או לכסות על העוולות. הרחובות בספר אינם זוכים לשמות מוחשיים, אלא נותרים מסומנים על צג הטלפון. המקום הפיזי נעלם לטובת מקום טכנולוגי, פוסט־אידיאולוגי.
הדבר נכון גם לגבי השימוש (או אולי: חוסר השימוש) ששריד עושה בשפה ובצורה. הוא מסמן לנו שהוא מבין היטב את חשיבותה של שפה, למשל על ידי כך שזיוי מתאהב במתורגמנית הדוברת שפות רבות. אבל גם כאן הלשון העברית היא דבר מה שאבד עליו הכלח, שהוחלף זה מכבר בשפת הטכנות. הכתיבה של שריד היא ברובה פונקציונלית ונטולת פואטיקה, לעיתים היא אפילו אנטי־פואטית. בתוך הטקסט משובצים דימויים כה גרועים שאי אפשר אלא להניח שהם גרועים במתכוון: ״הקלדתי שורה ארוכה של סיסמאות שזכרתי בעל פה, כמו פסנתרן שיודע לנגן יצירה שלמה בלי תווים״ (עמ׳ 87); ״רכבתי על המערכת כמו על סוס פרוע״ (עמ׳ 138); ״זה נשך אותי כמו שיניים של חולדה ענקית״ (עמ׳ 179). אלו רק דוגמאות בודדות. ייתכן שזוהי דרכו של שריד למרוד באבותיו הספרותיים, הקנוניים, הצופים לבית ישראל שקדמו לו כמו עוז וגרוסמן, הנוטים להתרפק על השפה ולהגיש לקוראים יצירות שמתפקעות מרוב עונג לשוני. האנטי־פואטיקה שלו משרתת את הסטייה שהוא מבקש ליצור מהנרטיב הקולקטיבי. כדי ליצור אנטי־קנון ואנטי־נרטיב, יש לכתוב באנטי־שפה.
ואולי זהו קורבן ששריד מקריב על מזבח ההשפעה הציבורית. הלשון של סופרי העבר כבר אינה מושכת את קהל הקוראים של היום. על הסופר העכשווי לסמן לקהל שלו שהוא דובר את שפתו כדי להיקרא. הצופה לבית ישראל זקוק ל"בית ישראל", להמון שעליו אפשר להשפיע ושמולו אפשר להתנבא. שריד מאותת לאותו קהל בלתי פואטי שלקרוא את אחד מספריו (שכן הסגנון הלשוני הזה חוזר אצלו שוב ושוב), אינו שונה במיוחד מלצפות בסדרה או לצרוך חדשות. אך הוא אינו מאפשר להם להישאר בתמימותם. עד שיגיעו לעמוד האחרון הם ייחשפו למנגון ויכירו את כל העוולות. אולי הקורבן הפואטי של שריד, שמרחיק אותו מהספרות מהבחינה הצורנית – הוא שמאפשר לו את החיבור לספרות מהבחינה הרוחנית, המוסרית.
