למה שקורא עברי היפותטי יתעניין בתרגומים לשירת חיבוטי הנפש של ג'ורג' הרברט, כומר ונואם יליד המאה ה־16? מעבר להזדמנות להתוודע לשירה שכלתנית, משחקית ורוחנית מהזרם המטפיזי, שרק פיסה קטנה ממנה תורגמה עד כה לעברית, המתרגם עדו ניצן מצליח לעשות בספר המזבח שני דברים מהותיים – הוא בונה בעברית חלק מהמבנים השיריים המורכבים של ג'ורג' הרברט, ועושה זאת תוך פריטה על מיתר פנימי, שאליו אולי כיוון המאמין המיוסר.
הרברט – שנולד בעיירה מונטגומרי, ויילס, ב־1593 – הגיע ממשפחת אצולה. אימו הייתה מיודדת עם המשורר ג'ון דאן, מייסד זרם המשוררים המטפיזיים. הוא רכש השכלה בטריניטי קולג', אחד הקולג'ים של קיימברידג', השתלם ברטוריקה וכיהן במשרות ציבוריות בזמן שלטונו של המלך ג'יימס. לאחר מות המלך הפך הרברט לכומר אנגליקני בכפר ממערב ללונדון, ובתקופה זו כתב את רוב שיריו. חודשים ספורים לפני מותו בגיל 40 ממחלת השחפת הורה הרברט לשלוח לחברו ניקולאס פראר אוסף של מאה ושבעים שירים שקובצו תחת השם המקדש (The Temple).
בנסיבות אחרות קובץ השירים לא היה יוצא לאור, אלא משמש לצורכי הסקה בליל חורף בריטי צונן במשכנו של פראר, חברו של הרברט מימיו בקיימברידג'. במכתב שצירף לספר ביקש כך: "אם יוכל [פראר – נ.נ.] לחשוב שאפשר שתהיה בו תועלת לאיזו נפש אומללה ודחויה, יפרסמו, ואם לאו, שישרוף אותו, שכן אני וספרי פחותים מן הקט שבחסדי אלוהים." (ציטוט מאחרית הדבר מאת עמינדב דיקמן, עמ' 68). פראר פרסם את המקדש חודשים ספורים אחרי מותו של הרברט ב־1633. בזמן קצר צבר הספר פופולריות יוצאת דופן ומאז צאתו השפיע על שרשרת ארוכה של כותבים.
ייחודו של הרברט הוא בהיותו משורר מטפיזי, בן אסכולת דאן, שעוסק באופן בלעדי בחוויה הדתית. הוא כתב ביוונית, בלטינית ובאנגלית והתמקד ביחסים בין האדם לאל ובמאבקים הפנימיים של האדם המאמין. שיריו עוסקים בגוונים רבים של החוויה הדתית – מתסכול וייאוש עד הכלה ואהבה.
מבחינה סגנונית נע הרברט בין מבנים שונים – שירי צורה, שבהם יוצר הסידור המרחבי של הטקסט צורה שקשורה לתוכן, כמו "המזבח" (עמ' 11), שירי "חרוז הד", שבהם הטור הזוגי חוזר כהד על צליליו האחרונים של הטור האי־זוגי, דוגמת "עדן" (עמ' 36), שירים בעל אורך טור משתנה, דוגמת "יוהרה" (עמ' 29), המדמה דינמיקה של דיבור, ועוד. הקו המחבר בין הצורות השיריות הרבות הוא שימוש בשפה ישירה ופשוטה במטרה לקרב את הקורא.
בספר המזבח קיבץ ניצן עשרים ותשעה תרגומים לשירי הרברט, בעיקר מהספר המקדש. מספר השירים המתורגמים עשוי להישמע צנוע, אך למעשה זה האוסף הנרחב ביותר של תרגומי הרברט לעברית. ניצן מונה בנספח את כל שירי הרברט שתורגמו לעברית ופורסמו לפני פרסום המזבח – מעשי ידיהם של ראובן אבינעם, אריה זקס, שמעון זנדבנק, צור ארליך ועמינדב דיקמן (שגם ערך את הספר). לתשעה שירים שתורגמו בעבר מציע ניצן תרגום משלו. חלק מהשירים כוללים הפניות לנספח הערות בסוף הספר, לצורך הרחבת היריעה. הערות אלו עוסקות למשל במסורות הכתיבה שאליהן משתייכים השירים, במראי מקום מתוך כתבי הקודש שמשובצים או נרמזים בהם ובהכרעות שביצע ניצן בתהליך התרגום. ניצן מצליח לפנות באמצעות ההערות למספר קהלים שונים: הוא מספק לקורא מן השורה כלי פרשני אפשרי בלי לפגוע ברצף הקריאה ומנהל דיאלוג עם חוקרי תרגום ועם קהילת מתרגמי השירה.
בשיר הראשון בספר, "המזבח" (עמ' 11), שנתן לספר את שמו, יוצרים טורי השיר, שלהם אורך משתנה, צורת מזבח. בכך ממשיך הרברט מסורת של קישור בין צורת השיר לתוכנו שהייתה רווחת בשירה היוונית (ומכונה היום אידאוגרפיה או שירה קונקרטית). הרברט הולך בדרכם של משוררים דוגמת דוסיאדס, וסטינוס ובסנטינוס, שכתבו שיר בצורת מזבח, ומציע מזבח משלו – לאלוהי הנוצרים.
בחלקו העליון של המזבח של הרברט, כמו גם בחלקו התחתון, טורים ארוכים ורחבים: "אֵלִי, מִזְבֵּחַ מְנֻפָּץ אָקִים, / עָשׂוּי מִדֶּמַע וּמִלֵּב נָקִי" ובמרכזו טורים קצרים ודקיקים: " הַלֵּב לְבַד / הוּא סֶלַע עַד, / אֲשֶׁר פִּתְּחָה / רַק עָצְמָתְךָ." ניצן שומר בקנאות הן על הצורה, הן על החריזה והן על המשקל. לאתגר תרגום זה נענה גם צור ארליך (בספר נוסח עברי, 2021), כשבחר לקרב את השיר לאלוהי העברים ברצף הטורים הקצרים: "לֵב לְבַדּוֹ / הוּא אֶבֶן זוֹ / שֶׁרַק יָד יָהּ / בָּהּ נְטוּיָה." (עמ' 44 בנוסח עברי).
כבר בשיר זה באה לידי ביטוי העמדה התרגומית של ניצן, עמדה המשתקפת לאורכו ולרוחבו של הספר, ולפיה אין לשוות לשירי אמונה ודבקוּת אופי אוניברסלי או יהודי במטרה לקרוץ לקורא בשפת היעד. ניצן אינו מטשטש את נוצריותם של השירים ואינו מנסה לגייר אותם. דוגמאות מובהקות אף יותר לשימור אופיים של השירים מוצאים בשיר כמו "האיגרת אל הקולוסים ג, 3" (עמ' 37), שנכתב בהשראת כתבי פאולוס, בשיר "מנעול הכנסייה ומַפתחו" (עמ' 14) שבו דמו של הצלוב מדומה למפתח בית התפילה הנעול, ובשיר בשם "חדוות האהבה" (עמ' 39) שנוקב בשם המפורש – ישו הנוצרי.
תרגום השיר "גן־עדן" (עמ' 23) הוא אחד ההישגים המשמעותיים ביותר בספר. בשיר זה משווה האדם לעץ בגנו של אלוהים, שגוזם ומטפח את רוחו. בכל בית בשיר יש שלושה טורים. הטור הראשון בכל בית מסתיים במילה שראשה מקופד בהדרגה בכל טור עוקב. כך למשל בבית השלישי: " גְּדֵרְךָ מָגֵן מִפְּנֵי פַּחְדוּת. / הֱיֵה אַכְזָר, נְהַג חַדּוּת; / חַלְּצֵנִי נָא מֵעֹמֶק דּוּת.", ובמקור – " Inclose me still for fear I START. / Be to me rather sharp and TART,/ Then let me want thy hand and ART." ניצן יוצר בהצלחה תהליך זהה שמושתת על העברית. מעבר למטפורה המרכזית ולמשחקי הגיזום הצפין הרברט מסר נוסף בשיר זה. המסר, שניצן אף נדרש אליו בהערותיו – “I grow Christ’s frend” (כך האיות במקור) – מתגלה אם מחברים את החרוזים ומקלפים את המיותר לפי הוראות סמויות בטורי השיר. אני נוטה להאמין שניצן ויתר על יצירת מקבילה לכתב חידה זה, או שעדיין לא עלה בידיו לפענח את החידה בעברית.
את יכולתו בשחזור מסר מוצפן מפגין ניצן בשיר "האיגרת אל הקולוסים ג, 3" (עמ' 37). השיר, שמבוסס על פסוק מ"האיגרת אל הקולוסים", נכתב על פי מסורת מימי הביניים ששימשה להצפנת משפטים ופסוקים בשירים. אם מחברים מילה המוצפנת בכל טור מקבלים את המשפט – "כָּל הַחַיִּים תָּמִיד צָפוּן רַק לִבּוֹ, בְּעוֹד שֶׁהוּא לִי אוֹצָר"; ובמקור – “My life is hid in him, that is my treasure”. ברקע המשפט הזה עומד פסוק ג, 3 באיגרת – "חַיֵּיכֶם צְפוּנִים עִם הַמָּשִׁיחַ בֵּאלֹהִים".
בתרגום השיר "עדן" (עמ' 36) מנסה ניצן ליצור מקבילה עברית לכפל משמעות מיתולוגי ואטיולוגי. זהו "שיר הד" בהשראת הנימפה היוונית Echo, שקוללה מפי הרה אשת זאוס להשיב בהד לדברי אחרים. לשם הנימפה, שהוא מקור המילה "הד" ביוונית ובאנגלית, יש שני מופעים בשיר. את המופע הראשון מתרגם ניצן כ"הד" ומשהה את אזכור שמה המפורש של הנימפה: "אַתְּ הֵד, אִשָּׁה, כָּל אִישׁ יֵדַע הַלֹּא", לעומת המקור – “Thou Echo, thou art mortall, all men know”. שמה מתגלה לקורא רק במופע השני – "עָלִים בְּרוּכִים, אָז אֶקוֹ קְדֻשַּׁתְכֶם?" כנגד “Are holy leaves the Echo then of blisse?”. לכאורה, "הד" ו"אקו" אמורים להתמזג כעת בראש הקורא העברי, אבל בפועל המרחק בין המופעים מקשה על איחודם לישות אחת, לפחות בקריאה הראשונה. קושי נוסף נובע מכך שהתעתיק "אקו" אינו התעתיק היחיד המקובל לשם הנימפה בעברית. קוראים רבים עשויים להכיר דווקא את התעתיק "אכו", כפי שהוא מופיע למשל בספר מיתולוגיה מאת ע. המילטון (בתרגום אלה אמיתן).
ניצן מפליא לתרגם גם צורות שיר טיפוסיות יותר לתקופה, דוגמת סונטה: "אֵלִי, אַיֵּה הַלַּהַט הַנּוֹשָׁן, / בּוֹ בִּשְׂרֵפָה, מָצְאוּ קְדוֹשִׁים מִיתָה? / הַאִם הַשִּׁיר לוֹבֵשׁ מַדֵּי־שׁוֹשָׁן / שֶׁל וֶנוּס? וְהַאִם הוּא מְשָׁרְתָהּ?", טורים מתוך הראשונה ב"צמד סונטות" (עמ' 45). בכך אולי טמון סודו של הספר, ואולי של מתרגמו: ניצן בחר לצעוד כמתרגם על קרקע בתולית כמעט לגמרי, במקום להציע לקורא העברי תרגום נוסף ל"סונטה 130", והוא מגייס לצורך המסע שפה עשירה, מוח חד ואוזן מוזיקלית. תרגומיו מגיעים לשיא הרגש בשירים שהם יותר מזמורים מחידות, למשל "הקריאה" (עמ' 49). כך לדוגמה, מתוך הבית השלישי: "בּוֹאוּ, עֹנֶג, אַהַב, לֵב: / עֹנֶג, נֶצַח לֹא יִגְוַע; / אַהַב, נֶצַח לֹא יִבְלֶה; / לֵב, עוֹלֵץ בְּאַהֲבָה." שיר זה, בדומה לשירים נוספים מאת הרברט, הולחן והוא פופולרי גם כיום. אל תאמינו לי, חפשו אותו באנגלית ביוטיוב.
את השירים כתב אמנם כומר אנגליקני שהקדיש אותם לאלוהי הנוצרים, אבל התרגום לעברית חושף את הערך האוניברסלי שטמון בשירה שעוסקת ביחסים בין האדם לבין המופלא ממנו, גם בלי לקרב אף שיר לעולמו הרוחני של הקורא המיועד. קורא חילוני עשוי להזדהות עם קטנותו ואפסותו של האדם ועם החיפוש אחר בית ומשמעות, יהודי דתי – אולי גם עם תלאות הדרך של המבקש להאמין, החפץ בקרבת האל. באחרית הדבר כתב העורך עמינדב דיקמן, שהלך לעולמו בחודש יוני: "ספר זה הוא פרי עבודתו הראשון של מתרגם צעיר, שיש לקוות בכל לב שלא יוותר כפטר־עט, שלא יהיה לו המשך. // אני, מצדי, ממתין בסקרנות לעבודותיו הבאות." (עמ' 72). אני יכול רק להצטרף לתקווה זו.
