קרוב מדי
״החתונה״ – כמוסד וכרעיון – עומדים במרכז הרומן האחד עשר במספר של יוסי וקסמן, ואלוהים הרג את הכלה. הספר מתאר את חייהן של שלוש נשים ירושלמיות משלושה דורות שונים. שלוש הנשים מנהלות מאבק בלתי פוסק ברעיונות פטריארכליים, בתפיסות של דת, אמונה, מסורת ומגדר, ויוצאות נגד גורלן. הדמות הראשית, שאף פותחת את הרומן, היא אישה בת זמננו בשם פרידה־נעימה (המכונה ״פרד״) המסרבת להתחתן עם בת זוגה בחתונה קלאסית, חתונה של "שמלות כלה לבנות", ומעדיפה גינונים שמרניים ומסורתיים פחות. בלי לחשוף יותר מדי פרטים על העלילה, אירוע טרגי ימנע ממנה להתחתן. פרד פורשת את משנתה בדיאלוג עם אביה בתחילת הספר: ״החזקתי ת׳צמי, לא ייללתי, לגמתי קפה, תקעתי סברינה, הסתכלתי לאבא בעיניים, כמו רנטגן, לא ויתרתי, מהמוח שלי ישר למוח שלו, בלי קיצורי דרך, שתכף הוא הסמיק, הבין שאני לא אסכים, לגם מהקפה שלו, התחיל לגמגם לי על סבתא רבתא שלנו, גברת שושנה־רוזה לוי, הגמדה, שהייתה בעצמה רדיקלית חופשית […] לא ויתרה לאבא שלה […] לימדה את אבא שלה היקר מאיפה משתין הדגיג, התחתנה בסוף עם איזה טוואיל, סבא־רבא שלנו״ (עמ׳ 33).
תחילתו של הרומן ואלוהים הרג את הכלה מזכיר את פתיחת הנובלה "והכלה סגרה את הדלת" מאת רונית מטלון (2016). מרגי, הכלה המיועדת בספרה של מטלון, מסתגרת בחדרה רגע לפני החופה ומכריזה: ״לא מתחתנת לא מתחתנת לא מתחתנת״, וכך מניעה את כל העלילה, מוליכה אותה באמצעות עמידתה מול הסובבים אותה, ובעיקר מול אימה וסבתה. מטלון מערערת בפנינו סדר חברתי עתיק יומין. בדומה לה, וקסמן עומד על רגליו האחוריות נגד מוסד הנישואין ונגד רעיון המשפחה.
שאר הדמויות ברומן הן בנות למשפחה ירושלמית ותיקה. הגיבורה השנייה, התופסת את מרכז הכובד של הרומן, זו שמכתיבה את גורל המשפחה ואת אופיין של הנשים המשתייכות לה, היא הסבתא־רבתא של פרד, שושנה־רוזה. שושנה־רוזה מנסה להתחמק מהשידוך שלה, להפליג ללונדון, ושוקלת לבקר בנשיונל גלרי ואולי להתחתן עם מישהו אחר. היא מוצאת מקלט במיסיון נוצרי, ״המוסד לנשים יהודיות של החברה הלונדונית״. הגיבורה השלישית, סבתה של פרד נעימה־קרוליין, נאבקת בסרטן המתפשט במהרה בגופה ומחכה שילדיה הרווקים יתחתנו לפני מותה.
את סגנונו של הרומן אפשר לתאר כמעין אקסטרים־קלוז אפ ארוך ועצבני, הפועל כמו צילום רנטגן של נפשן של הדמויות. אלא שגם אנחנו, הקוראים, מצויים כל הזמן בתוך ההתרחשות. אנחנו מתעמקים בפרטי־הפרטים של חיבוטי הנפש שלהן, בסידורי החתונה של הדמות הראשית, אנחנו מבקרים בסלון ביתה הקטן של הסבתא־רבתא, ועדים לוויכוחים המהותיים של הסבתא וילדיה. בצילום תקריב כזה, בין אם צולם בעדשה רגילה ובין אם בעדשה דיגיטלית, הפריים תמיד רועד קלות, גם אם צולם ביד יציבה. הרי הקצב של הספר מסחרר, קופצני. התוצאה עשויה להיות מהפנטת ומכשפת.
בסגנון כתיבה כזה מרוויחים את הפרטים הקטנים. הנה, אנחנו נמצאים באחת משערות הנחיר הימני של הדמויות, וחשים במליחותן של הדמעות. הרעיון שמאחורי בחירה סגנונית שכזו הוא לטלטל אותנו, לגרום לנו אי־נוחות מסוימת, לתאר לנו הוויה שאולי עבר זמנה ודורשת עדכון תוכנה: ״להבין שחיית את החיים הלא נכונים, זה כמו קללה, סבתא רבתא שלי, אין אפס, מה חשבת לעצמך, הרי ככה גם חיה אימא ליבי שלי, הגננת שחלמה להיות ציירת, אבל לא העזה למרוד באבא״ (עמ׳ 65). וקסמן רוצה שנרגיש כל הזמן את הקרביים של הדמויות, אבל משימה כזאת לא יכולה להצליח לאורך זמן, נדרשים עבורה מרחבי נשימה ומרחק.
בחירה סגנונית כזו גם מחייבת אותנו לצאת מהתקריב. קשה מאוד להישאר כה קרובים לאורך זמן, וכדי שנחוש חוסר נעימות ובעיקר חמלה כלפי הדמויות עלינו להתרחק מהן, אם בזמן ואם במקום, ולעכל את מה שקראנו. וקסמן שולף אותנו לפעמים מהסצנה בזום אאוט חד, אך עושה זאת מעט מדי פעמים: ״ובכן, התמונה: ירושלים, 1947 בקירוב, בסטודיו של הצלם הידוע […] אבא שלמה־סלומון ואימא שושנה־רוזה עומדים מאחור, לפני וילון מצויר, סנטימנטלי, איזה נוף אירופי דהוי של טירה מרוחקת ושיח שושנים״ (עמ׳ 232). חווית הקריאה בטקסט משעשעת, מעציבה או מכעיסה, מסחררת ועצבנית (במובן החיובי). כמאמר הקלישאה, ״זה ספר שלא יכולתי להניח מהיד״, אבל בבסיסו עומד מהלך עמוק ופוליטי יותר, והוא אינו ספר בידורי גרידא.
התקריב לרוב מנתק אותנו מהקשרים של זמן ומקום. נכון, אי־אפשר לפספס שהעלילה נמתחת מירושלים שלפני קום המדינה ועד ימינו, נקודות הזמן ידועות לנו, אך אין זה מספיק. מוטב היה אילו וקסמן היה מאפשר לנו "לאכלס" את הזמן והמקום דרך הרחבה של הידע שלנו על הזמנים והמקומות שבהם מתרחש הרומן; אין בספר כמעט תיאורי מקום להוציא שמות של רחובות, ומעט מאוד תיאורי זמן קונקרטיים. אין רגע שבו וקסמן מתאר לנו, אם בקיצור ואם בהרחבה, את ההתרחשויות סביב הדמויות. אין ברומן שמש ואין גשם; מתואר כי הייתה מגפה אבל לא מה קרה בה, ושהייתה עלייה אבל לא מה גרם לה. כקוראים אנחנו יכולים רק לדמיין ולהשלים זאת בעצמנו.
רחוק מדי
יוסי וקסמן מנסה לחתור נגד הקומדיה הרומנטית, שבבסיסה מעמידה בפנינו תנאים המאפשרים הגשמה של איחוד הטרוסקסואלי. עלילת הרומן נעה סביב האפשרות היחידה הזאת, אם במתח ואם בקלילות. קומדיות רומנטיות קלאסיות מסתיימות בחתונה, קומדיות רומנטיות מתקדמות יותר מסתיימות במפח נפש או במימוש אחר, אבל החתונה מסמלת את נקודת הסוף, את המימוש העצמי המושלם. אם נחזור רגע לנובלה של מטלון, בסופה מרגי מבקשת סליחה ומקרבת אותנו למימוש המיוחל. אצל וקסמן זה פחות ברור; לדמויות שלו יש עניין לא פתור עם החתונה, הן מסרבות לקבל את הרעיון של איחוד בתור מובן מאליו, בין אם בירושלים של שנות השלושים במאה הקודמת ובין אם בירושלים של שנות העשרים במאה הנוכחית. הן מחפשות להתנער מגזירות גורל ובודקות רעיונות רדיקליים בניסיון להגיע למימוש עצמי. אף אחת מהן לא תלך מספיק רחוק לממש את הרעיונות הללו.
וקסמן משתמש בראליזם מלוכלך לספר את סיפורו: בשפה רזה, קופצנית, מהירה ועצבנית, בהילוך מהיר, טרנסי וטריפי במובנים מסוימים: ״קול ששון וקול שמחה, קול כלה וקול כלה. הרי הגיע הזמן, אחותי היקרה. זו שנת 1929, אנחנו לא חיות בימי התורה. כבר המציאו את תנור האפייה החשמלי״ (עמ׳ 173). הראליזם המלוכלך מציג לנו לרוב דמויות רגילות ופשוטות, שלכאורה מנותקות מהסובב אותן. כמו אחיו החורגים, הראליזם וההיפר־ראליזם, מהותו היא להציב בפנינו מראה חברתית ולעורר חמלה כלפי הדמויות המתוארות לפנינו. וקסמן, מצידו, אינו ממריד אותנו מוסרית ורגשית נוכח החיים והבחירות של הדמויות, ועל כן, חרף העובדה שאני קרוב מאוד אליהן, לרגע לא חשתי צורך להשתתף בעלילה, ובקושי חשתי חמלה כלפיהן. כתוצאה מכך נעדרו מהקריאה שלי תחושות של קתרזיס ונחמה. בסיכומו של דבר, מונח לפנינו מקבץ של פריימים תזזיתיים וקומיים, ולרוב הם הותירו אותי מביט בתמונה מקיפה אך ריקה.
מצאתי בספר ניסיון מעניין אחר – היציאה נגד אפוסים משפחתיים בספרות הישראלית. יש שתי דוגמאות המתארות אפוס משפחתי ירושלמי באופן ריאליסטי־קלאסי, אך כזה שגם נוגע מאד בצדדים האפלים של החיים. הדוגמא הראשונה, ספרו של דב קמחי "בית חפץ" (1951), מגוללת את סיפורן של שלוש משפחות יהודיות בתחילת המאה העשרים, וגיבורותיו הן נשים שמנסות לקבוע לעצמן את גורלן. הספר השני הוא ספרה של רות אלמוג "שורשי אוויר" (1987), המגולל את סיפורה של משפחה לאורך מאה שנה וסובב סביב דמות של אישה ויחסיה עם בני משפחתה. בניגוד לספרים אלה, וקסמן לא מציב בפנינו את המראה הביקורתית כלפי החיים. הרומן האפי של וקסמן משיל מעליו, במודע ובאירוניה קלה, את הפאתוס. זאת יאמר לזכותו.
וקסמן, בניגוד לדמויות שלו, ובניגוד לכותרת ספרו, לא הצליח להרוג את הקומדיה הרומנטית, את הראליזם המלוכלך או את האפוסים המשפחתיים. אני משער שהוא ניסה, ומכאן תחושת החינניות העולה מקריאת ספרו, אבל אין זה מספיק, ובטח שלא ברומן שלפנינו. אם להישען לרגע על כותרתו של הספר, ואלוהים הרג את הכלה, אפשר לומר שסופר הוא סוג של אלוהים, הוא בורא עולם, סגנון, הוא כל יודע, הוא רב־עוצמה, מחולל פלאים וניסים, ומכה בסנוורים ובעונשים. וכמו שכולנו כבר יודעים, אלוהים טועה לפעמים. אילו וקסמן היה משתמש פחות בקלוז־אפים לאורך הרומן ומתקרב יותר למאפיינים של הז׳אנרים העומדים לנגד עיניו, היה לפנינו ספר מרשים ביותר.
