גליון

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

ג'ון פאולס | העץ | תרגום: עידן לנדו | אסיה 2021 | 92 עמודים

בספר יש לא פעם סתירות, ובמידה מסוימת הוא נכתב מעמדה רומנטית. כך למשל הניגוד בין האדם לטבע; הניגוד בין האורגני והטבעי ללא־אורגני והמלאכותי; וההתנגדות למדע כמנוגד לחוויה "אותנטית".

העץ הוא מסה אישית וארוכה על עצים וטבע ובתוך כך על מקומו של הטבע באומנות ובמדע בעת החדשה. שם הספר מטעה, כי ג'ון פאולס לא רוצה לכתוב על העץ כפרט אלא על העצים כיצורים רבים הקשורים זה בזה, כהצפה חזותית, כקולקטיביות, כטבע. בריבוי היערי הזה הוא מנסה לערער על התשוקה האומנותית לייצוג הפרט ולהתמקדות בסיפור הפרטי. העין האנושית הטבעית, ולא האומנות, העין הסופגת ללא גבולות, ללא מסגרת וללא יכולת להפריד בין פרט לרקע היא המודל האסתטי בכתיבת הספר: "האבולוציה לא ייעדה את העצים לצמוח ביחידות. הם יצורים חברתיים הרבה יותר מאיתנו, וכדגימות מבודדות אינם במצבם הטבעי יותר משהאדם במצבו הטבעי כמלח נטוש על אי או כנזיר" (עמ' 29). תשוקה זו לריבוי היא גם קריאה לחריגה מן האינדיבידואל שאנחנו כלואים בתוכו; אולם – וכבר פאולס עצמו מצביע בספר על הפרדוקס הזה – מדיום המסירה בספר ופעולת הכתיבה עצמה קרועה בין ההתבוננות בטבע כפי שהוא ובין העין היחידה והאישית כל כך המוסרת את הדברים, את הטבע.

כמו האומנות הבוררת את הפרט מן הרקע, גם המדע, לפי פאולס, עסוק בפירוק ובניתוח; והכשל שלנו בעת החדשה טמון באופן שבו המחשבה המדעית הנחתה את ההתנסות הרגילה שלנו בעולם. "ההתנסות הרגילה, בשונה ממה שהמדע מלמד אותנו, מאגדת בתוכה אוסף מורכב של גורמים […] היא 'פראית' במלוא מובן המילה […] בלתי פילוסופית, לא רציונלית, בלתי ניתנת לאילוף או לחישוב" (עמ' 38). את היחס הזה לחוויה המצרפת מגשים פאולס במודוס המסירה הספרותי הזה – של ידע, תבונה, פרשנות ודעות המועברים דרך החוויה הכוללת, דרך הרישום ודרך הסיפור. עיצוב הספר וחיתוכי העץ המעטרים אותו משרים עליו אסתטיקה שהולמת מאוד את חוויית הקריאה הזו.

ההתבוננות הזו בטבע מבלבלת: הספר גם מתנגד למטאפוריות, אבל גם מעודד אותה. העצים הממשיים הם הנושא ממש, והם מבקשים להיות כאלו בלי להועיל לנו, זרים ונפרדים. אבל דווקא בגלל זה אפשר גם להאזין להם, ללמוד מהאחר המוחלט שקוֹל אין לו – מהצומח. זו צעידה איטית בתוך היערות, ובתוך הריחות הצמחיים העולים, הרטיבות, הטחב, השרכים – שהם, אגב, כל כך לא ישראליים; משכרים בריחותיהם ובזרותם כשירה דחוסה – צעידה המלווה בתובנות היסטוריות ואומנותיות. אֶת הצעידה מוביל קולו הסבלני אך המאוהב של פאולס, המסור לחלוטין להגנה על מי שלא יכול לדבר את עצמו.

בספר יש לא פעם סתירות, ובמידה מסוימת הוא נכתב מעמדה רומנטית. כך למשל הניגוד בין האדם לטבע; הניגוד בין האורגני והטבעי ללא־אורגני והמלאכותי; וההתנגדות למדע כמנוגד לחוויה "אותנטית". זהו קול מטיף שלפעמים יש בו הומור דק ומודעות עצמית, אך הוא גולש מדי פעם לגערות שמרניות. אולם, צריך לומר, הקול הנוזף לפרקים הוא גם שובה לב, משום שפאולס מגיש את עצמו ברגישות ובחוכמה, ולכן הוא מעורר הקשבה: רציתי לצעוד אחריו בטיול היערות הזה.

 

"הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית" (עמ' 54)

הניכור בין האדם ובין הטבע, אומר לנו פאולס, נעוץ בחוסר היכולת של האדם להבין את חוסר התועלת בטבע, את האדישות שלו כלפיו ואת חוסר התוחלת של הגדילה שלו – גדילה ללא תוכנית פעולה:

"ישנה צינה מסוימת, או שמא עליי לומר דממה, חלל ריק, בליבו של הקיום המשותף שנכפה עלינו עם כל המינים האחרים בכדור הארץ. ריצ'רד ג'פריס טבע לכך מונח: החוץ־אנושיות של כל מה שאיננו אדם… לא איתנו או נגדנו, אלא מחוץ ומעבר לנו, זר בתכלית. זה אולי יישמע פרדוקסלי, אבל לא נגבור על הניכור שלנו מן הטבע – הנעוץ בידע שלנו, בתאוות הבצע שלנו, ביוהרה שלנו – עד שלא נכיר בניכור הלא מודע שלו מאיתנו" (עמ' 42).

אי התועלת הזו של הטבע מתנגדת לקיום האנושי החותר לתת לו שמות, לבעול אותו, לשייך אותו לאדם. זוהי פעולת האדם הראשון והיא גם פעולת המדע הוויקטוריאני המסווג והמשיים: "לתת שמות לדברים זה תמיד, במובלע, גם לסווג אותם ולכן לקבץ אותם, לנסות להשיג בעלות עליהם" (עמ' 32). הדממה של היער היא מה שפאולס מנסה לדברר בספר הזה – להניח את העצים כמו שהם ולספר על הקיום העצמאי והפראי שלהם. עם זאת, זו בדיוק הסתירה של הקריאה בספר הזה, שנעה בין הקונקרטיות האדישה והלא נגישה של העצים שאי אפשר לפרש אותם ובין תשוקת הקריאה הפרשנית. הקריאה המטאפורית היא בדיוק השימוש בטבע, ההאנשה, ההשלכה על האדם. גם בקטע שציטטתי כאן אי אפשר שלא לחשוב על עצמנו, וקשה לא לחשוב על יחסי הבעלות שאנחנו מקיימים עם סביבתנו בכל המובנים: האם אפשר לאהוב משהו או מישהו בלי תכלית? בלי שהוא שלנו? האם עצם היותו בעולם יכולה לגרום לנו אושר בלי שנשלח יד וניקח אותו? האם רק יחסי בעלות מסבים לנו אושר?

ובתוך כל זה מצויה הדרמה מול האב האוהב את הטבע המבוית ואת עצי הפרי המטופחים והגזומים שלו, לנוכח הבן המניח לטבע לפרוח פרא. האב רוחש עוינות לטבע כמו כל "יהודי טוב" ופונה לפילוסופיה סדורה וגזומה, ואילו הבן "שומר מרחק מתער ההיגיון" (עמ' 20) ומבקש את אי־הסדר הטבעי; האב משתוקק לעצי פרי מניבים והדיבר האחד־עשר שלו הוא "גזום את העצים כולם" (עמ' 22), ואילו הבן רוכש חווה זנוחה בעלת שטח רחב ובלתי ניתן לשליטה. הדרמה אל מול האב היא מרידה דקה ולא זועמת, היא שוני ההולך וגדל בעצם ההיות בעולם. וזו דרמה שיש בה גם קנאה, שכן רב יוסי בר חוני שטבע את המשפט "בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו" לא דייק: והאב שכתב ספר "מיושן ונוקשה" אי־אז מתקנא בהצלחת בנו הסופר, והרגע הזה מתואר באופן מכמיר לב ומונח בפשטות בין המסע הבוטני: "ידעתי שאף מוציא לאור לא ישחית עליו ולו דקה […]. שאלתי אותו אם ירצה שאנסה לסדר לו הדפסה פרטית, אבל הוא חמד את מזלו הטוב של בנו, הכרה ציבורית והצלחה, והיה עליי לומר בפניו את האמת האכזרית" (עמ' 15).

בניגוד לתשוקה האנושית והאומנותית לטבע מאולף ולגנים גזומים, או בלשונו של פאולס לטבע "המוכנע על ברכיו", פאולס מבקש לרשום טבע אחר, וזו בהחלט הכתיבה העצית הזו – רשימה ספרותית שנעה בין התבוננות, תובנות על מדע וטבע וקריאות ופרשנות של יצירות אחרות. אולם, טוען פאולס, ייתכן שבדיוק כפי שהספר הזה מגיע אלינו באיחור מה, גם השינוי שלנו יהיה מאוחר מדי:

דורנו שלנו, האחרון במילניום, הוא למעשה הראשון שגילה מעין עניין כללי ובינלאומי בטבע; ואינני סבור שראוי לנו לטפוח לעצמנו על השכם בשל כך. בהחלט ייתכן שהעתיד יחרוץ את משפטו, כי היו לנו גם המודעות המדעית וגם הארגון הפוליטי לפעל הרבה יותר מוקדם מכפי שפעלנו (עמ' 63).

אנחנו נמצאים ברגעים קריטיים של מפנה אנתרופולוגי ואפיסטמי, של שינויים אקוטיים ביחס של האדם לטבע ובמחשבה שלו על עצמו ועל קיומו בעולם. העץ נכתב ב־1979; אלינו הוא מגיע עכשיו בתרגומו היפה כל כך של עידן לנדו. לכן, במידה מסוימת הוא גם רגע ראשון של הולדת המחשבה הירוקה, אבל הוא גם עכשווי מאוד – כי עכשיו מגיע הזמן שלו. עם זאת, צריך לומר, הספר נכתב בראשית המחשבה הסביבתית, ונראה כי הוא מודע מאוד להרס, אך עוד לא מודע לסכנות שמשבר האקלים יביא עימו. הסכנה מבחינתו היא בעיקר התודעה הקרועה והרחוקה מהטבע, ולא אסונות הטבע. כך הוא כותב: "במילניום הקרוב, מה שיאיים עלינו לא יהיה הטבע בהתגלמותו של כריש משולח־רסן, אלא הניתוק הגדל והולך שלנו ממנו, רגשית ושכלית" (עמ' 71). כמובן, המשפט הזה נראה היום רחוק מלהיות נכון, וקריאה שלא תהיה מודעת לפערי הזמן הללו תיפול בקלות לנאיביות ולחוסר רלוונטיות.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

בספר יש לא פעם סתירות, ובמידה מסוימת הוא נכתב מעמדה רומנטית. כך למשל הניגוד בין האדם לטבע; הניגוד בין האורגני והטבעי ללא־אורגני והמלאכותי; וההתנגדות למדע כמנוגד לחוויה "אותנטית".

עוד במעלה...

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה