מאתיים תשעים ושישה קילומטרים, זה המרחב בין קישינב – שנקראת היום צ'יסינאו ונמצאת במולדובה – ובין ווֹרוֹנוֹוִיצָה באוקראינה. הסופר בוריס זיידמן נולד בקישינב, סבא וסבתא שלי נולדו בוורונוויצה. אני מציין את העובדה הזאת כדי להגיד שאני חש קירבה אל זיידמן: חוץ מזה ששורשנו המשפחתיים נטועים באותו מרחב – שהיה רוסיה הצארית כשסבא שלי נולד וברה"מ כשזיידמן נולד – אנחנו ילידי אותו עשור, שנות השישים, ושנינו יצאנו – כחלק משמעותי ממגוון ההשפעות הספרותיות עלינו – מתחת לאותה אדרת, או סגין, שלבשו בולגקוב, אִילְף ופֶּטרוֹב וְיֶרופיֶיב.
המורשת הספרותית הרוסית נוכחת מאוד ברומן האחרון של זיידמן. שֵם הרומן מתורגם לרוסית, הציטוט המופיע בתחילתו לקוח מהסופר הרוסי אקונין, ויש בו לא מעט דמויות של עולים מברה"מ לשעבר שמשלבים בעברית שלהם שלל מילים ברוסית. אולם הנוכחות המשמעותית ביותר של המורשת הספרותית הרוסית ברומן היא מהסוג שאני יכול לזהות מייד – כפי שמזהים מייד את הילוכו של מוז'יק כשהוא כבר אחרי ארבע מאות גרם וודקה של ארבעים וחמישה אחוז – אבל קשה לי להגדיר אותו. הדבר המדויק ביותר שאני יכול להגיד על הנוכחות הזאת הוא שהיא נמצאת במרחב המסתורי שבין לשון המספר ובין נקודת המבט שלו, ושהיא מבוססת על מרחק מסוים ומדויק מאוד של המספר מהעלילה – לא קרוב מדי ולא רחוק מדי – ועל שיווי משקל עדין בין תפארת לתבוסה, שאפשר להגדיר אותו גם כיכולת לתאר את התבוסה באופן מפואר ואירוני בו־זמנית.
שמו של הגיבור של תחנות ביניים הוא טל שני – ישראלי צעיר שעלה בילדותו מקישינב. אבל בתוך טל – השולט בשפה העברית ומכיר היטב את התרבות הישראלית – שוכן אנטולי (טוליק) שניידרמן, האלטר אגו הרוסי. טוליק מלא בזיכרונות מ"שם" ובגעגועים ל"שם", וכתמונת־מראה לטל הוא שולט בשפה הרוסית ומרגיש בן־בית בתרבות הרוסית. הרומן נע בין ישראל ובין המרחב שהיה פעם ברה"מ, והוא נפרש על פני חמישה פרקים המכונים "תחנות ביניים" (ראשונה, שנייה, שלישית, רביעית וסופית). העלילה מתחילה בבסיס של חיל האוויר אי שם בנגב, שם טל עובד כאחראי אבטחה עם חבר המכונה "החתול", שעלה לארץ מרומניה. העלילה ממשיכה כמה שנים לאחר מכן עם מסע ציד בעקבות חזיר בר ענקי (המכונה "חזירדוב") אי שם באזור גדרה, ואז עוברת לברה"מ לשעבר, כאשר טל מלווה את ויקטור, פועל זר ממולדובה שנפצע במהלך מסע הציד, חזרה לקישינב. בקישינב "החתול" צץ שוב, וכמו אקדח שמופיע בתחנת הביניים הראשונה, הוא בהחלט יורה בתחנות הביניים השלישית, הרביעית והסופית.
העיקרון המכונן של תחנות ביניים מתבסס על המתח שבין טל לטוליק, הוא המתח בין "שם" ובין "כאן". המסע חזרה לקישינב, עיר הולדתו של טל, הוא חזרה אל הילדות ואל טוליק "שמרגע לרגע משיל מעצמו את שאריות ה־טל". אבל החזרה הזאת לא באמת אפשרית, משום שטוליק לא באמת יכול להשיל מעצמו את "שאריות ה־טל", והוא נידון, כנראה, לכאוב את כאב שתי המולדות כל חייו.
עם זאת, הפן המקורי בתחנות ביניים הוא לא הכתיבה על כאב ההגירה. כתבו כבר לא מעט על הנושא הזה, ומקריאה של ראיונות עם זיידמן אני לומד שהוא עצמו כבר כתב עליו בשני ספריו הקודמים, בהקשר הספציפי של קשיי הקליטה של עליית שנות השבעים מברה"מ. הייחוד של הרומן, בעיניי, הוא בהתכה של הזהות והתרבות הרוסית ושל הזהות והתרבות הישראלית שיוצרת מבט "עברוסי" – כך טל מכנה את השיחה שלו ושל "החתול", המערבבת עברית ורוסית, על ספסל קפוא בקישינב. ההתכה הזאת מתבטאת, למשל, בכך ש"החתול" הוא – בתודעתו של טל – שילוב של "החתול שמיל", גיבור תוכנית ילדים משנות השבעים בטלוויזיה החינוכית, ושל החתול "בהמות" מ"האמן ומרגריטה" של בולגקוב. נקודת המבט המשולבת הזאת מעניינת במיוחד כאשר טל מביט על המציאות הישראלית דרך עדשות התרבות הסובייטית. בפרק הראשון, למשל, הוא מדמה את ה"סינים" – כך מכונים הצוותים הטכניים בבסיס חיל האוויר – לאסירים בגולג סיבירי, ובפרק השני הוא חושב על כך שהתאריך של מסע הציד – 22 ביוני – הוא התאריך שבו החל מבצע "ברברוסה".
שפה עשירה וציורית, המתארת באופן מפואר את התבוסה הרוסית, היא מסממניה המובהקים של אותה מורשת ספרותית שהזכרתי לעיל. השפה של תחנות ביניים אף היא עשירה, ציורית ומז'ורית – גם כשהיא מתארת אירועים זניחים ומינוריים. זיידמן כותב בעברית, אבל הוא חושב ב"רוסית"; והדרך שלו לחפות על דלותה היחסית של העברית (מבחינת אוצר המילים) וליצור עושר לשוני היא על ידי שימוש נרחב וגדוש בדימויים ובמטאפורות. יש משהו מרענן מאוד בקריאה של ספר עברי עשיר־שפה שדרכו אל העושר הלשוני לא עוברת בדרך העגנונית הסלולה לעייפה, שפונה אל רבדי הלשון של התנ"ך והתלמוד. ראו, למשל, איך הוא מתאר קערת דייסת ממליגה שלצידה נחוֹת חתיכות של גבינת ברינזה: "ושתיהן, הממליגה והברינזה, נראו כמו חצי שמש וחצי ירח הנחים בהסכמה, זה לצד זה, זו לצד זו. ובשוכבן בצמידות לחה, זו מהבילה וזו צוננת, התחככו האחת בבשר האחרת באהבת בשרים פשוטה, שקטה". עם זאת, לעיתים העושר הזה שמור לרעת בעליו כאשר ההפלגה במטאפורות היא מופרזת, לטעמי לפחות, למשל: "הוא היה מזרק מלא געגועים, הרומסיני הזה. ואני הייתי הווריד, המנופח־מכחיל, מזדגזג־מתפתל, משווע לכל סי.סי של נוסטלגין מזוקק". אבל כמו שאמר סטלין, "כשחוטבים עצים עפים שבבים"; וזיידמן חוטב את הפרוזה שלו בתנועות גדולות ורחבות, מפיל אורן קק"לי משמאל וליבנה סיבירי מימין ובורא מתוך כאב שתי המולדות הישן נוף עברוסי חדש.
