אחד התחומים המעניינים כיום בפיזיקה קלאסית יישומית הוא התחום של מכניקת שבר. בתחום זה חוקרים למעשה את יצירתם והתקדמותם של סדקים בחומר, עד שבירתם. דלפין, שכתבה דפנה לוין, הוא רומן שבור. הוא גם רומן שמנסה לחקור ולהתחקות אחר התקדמותם של שברים בחומרים שונים: במערכות היחסים, באימהות, במשפחה, במבנים בשכונה ובעיר.
זה מתחיל כבר במבנה הספר. הספר מחולק לארבעה חלקים, וכל חלק מחולק לפרקים קצרים שכתובים כמו סיפורים קצרים או אפילו פרגמנטים (הקצרים ביותר באורך של חצי עמוד). הספר נפתח בציטוט של סנדרה סיסנרוס: "גזרתי ארועים לטלאים ותפרתי אותם מחדש למידותיו של הסיפור". אך הקשר בין הפרקים אינו לינארי בהכרח ואינו לגמרי ברור. הם נקראים כמו תמונות, או סרטוני וידאו קצרים, כל אחד כשלעצמו. גם המשפטים קצרים מאוד, תכליתיים. הפסקאות בנויות מלבנים, מופרדות באמצעות נקודות. המידע מגיע ברסיסים, הקוראים אוספים אותו לאט, ועדיין נותרים חורים. כך, מגלים די מהר שהדוברת גרה בחיפה, בשכונת ואדי סאליב. מבחינת התמצאות בזמן, תחילת הספר מתאר את ההגבלות שנקבעו שכשהחלה התפרצות נגיף הקורונה. בנוסף, די מהר מגלים כי לבן זוגה של הדוברת קוראים שי, אך עד סוף הספר לא נדע את שמה של הדוברת (בהמשך הספר נגלה כי "דלפין" הוא הכינוי של הדוברת באתרי היכרויות לנשים). אין כמעט מידע קונקרטי על הדמויות, לא על המראה שלהן, ולא על הגיל. פרטים ביוגרפיים כאלו ואחרים נשארים עמומים. בחלקים רבים של הספר מתלווים לתיאורי היום־יום שברי חלומות, כך שגם המתח בין מה שקרה לדמויות באמת, לבין מה שלא, נשאר מעורפל (אפילו ילדיה של הדוברת נשארים מטושטשים).
לספר אין התחלה, אמצע וסוף, הזמן אינו נע בהכרח בקו ישר (אפשר לנסות ולהתחקות אחר רמזים לתקופות, אף גם זה בקושי רב). בקטע יפה בספר הדמויות מדברות על הזמן עצמו, ובן זוגה של הדוברת מספר שהזמן הוא בכלל המצאה מודרנית ושהמציאו אותו עם הרכבות שהיו צריכות להגיע ממקום למקום בשעה צפויה מראש. גם הדוברת מתייחסת לזמן: "אני מסכימה עם אליזבת שהזמן לפעמים נמתח ולפעמים מתכווץ, ויש גם שקיעות לאחור" (עמ' 42).
השברים מצויים גם ממש באופן פיזי בספר, לפעמים ברחובות (סדק, כתם), לפעמים בבית, לפעמים ביחסים. הם מתרחבים ומשתנים. כך, בפרק הראשון נגלה לנו סדק ליד ביתה של הדוברת והוא מתרחב במהלך הפרק. בפרק השני אישה מתאבדת בקפיצה בשכונה, ונותר כתם דם על המדרכה. הכתם משתנה עם הזמן: "בחורף, באופן מוזר, צורת הכתם על השביל קיבלה קווי מתאר מוגדרים. זרימת הגשם הכהתה את סימני הדם וככל שהחורף התקדם הכתם התחדד, הולך וחושף מתווה גוף של אישה שרועה" (עמ' 20). גם עץ הזית העתיק שבגינה נבקע לפתע ונחתך, ובעומקו מתגלה מפתח ישן: "הסיבים גדלו סביב המפתח. העץ גדל וגדל במשך שנים מסביב למפתח, עוטף אותו בנימים דקים, עד שנסדק מבפנים" (עמ' 125). נדמה גם שכל מערכות היחסים המתוארות בספר במשבר כזה או אחר (זו של הדוברת ובן זוגה, ואלו של הדמויות שהדוברת פוגשת במהלך הספר).
גם המין, שנדמה מהכריכה האחורית שהוא הנושא המרכזי של הספר, הוא גנוב, מסתתר, (ברכב, בערים זרות) ואינו מספק. מה שאמור להיות כנראה מרגש או מדליק בעיקר משאיר תחושה של עצב, ולפעמים אף של זיוף. כך למשל, בחלק הראשון מתואר מפגש במושב האחורי של הרכב של הדוברת עם אדווה, אישה דתייה נשואה ("אדווה ישבה שרועה במושב האחורי […] שפשפתי אותה לאט ובסיבובים באצבעות רטובות. בכל פעם שהעמקתי היא נאנקה יותר. בלי הרבה ניסיון, לא הייתי בטוחה מה הקצב והעוצמה הנכונים. אין לי במיוחד חוש קצב.", עמ' 26). המרכיבים נמצאים, אך תשוקה להדביק אותם כמעט שאין. אדווה שבה גם בהמשך הספר, אך המפגשים "מתקדמים לאחור", כפי שאומרת הדוברת. גם המפגשים של הדוברת עם אישה בשם מיטל דומים באופיים: "יש רעש מכאני מהמפעל שמאחורי החומה. אני כמעט גומרת, אבל זה נעלם" ובהמשך: "אני מכניסה יד למכנסיים שלה […] אני לא בטוחה אם היא גומרת, אבל מורידה הילוך. […] אני חוזרת לחיפה. ליד 'פז' ריח של ביצים סרוחות ממלא את חלל האוטו." (עמ' 137–136). אפילו הנסיעה של הדוברת לפגוש זוג שאליו היא תצטרף ברומא, מפגש שקדמו לו התכתבויות בשעות לילה מאוחרות, מתגלה ככמעט מרגש אבל גם כעצוב וכמוחמץ ("אני מחכה להם. הדמעות מתרחבות כשהן פוגעות בדפים", עמ' 67). במקום התמלאות, חוסר הסיפוק מייצר תחושה של התרוקנות, החלל נפער עוד יותר, השבר מתרחב.
ברגעים מסוימים נראה שהסיפור שבור או מנופץ מידי. שזירת הסיפורים הקטנים בסדר שהם מאורגנים בו אינה אוגרת בתוכה מספיק מתח. דווקא בבניית המהלך של הסיפור חוקרת השברים נעלמת, ונדמה כי קשה לראות את מהלך ההתקדמות. כך למשל, בחלקים מסוימים מתגלה רצף מונוטוני של רגעים משפחתיים יבשים, מידע ביוגרפי רב מידי על המשפחה של הדוברת והיחסים בין בני המשפחה (בניגוד מוחלט לתחושה החסרה במידע שמלווה חלקים אחרים בספר). מתלווים לכך במקרים רבים חלומות מודעים מדי, הסברים שאינם דרושים (למשל על בן זוגה, באחד הפרקים: "תמיד היא היה עבורי גבר זר ששוכב במיטתי […] לא מבינה מה עושה במיטתי גבר שיש לו איבר ורצונות כלפי גופי. הנוכחות המתמשכת במיטתי גרמה לי בסופו של דבר לחשוק־ברצונו־שלו.") שגם הם פוגעים במתח, בקצב (עמ' 68).
אך ברגעים אחרים בספר השברים הופכים להיות השלם, כלומר כתיבת השבר עצמו טומנת בחובה יופי רב. אפשר לראות זאת למשל בתיאוריה של המחברת את העיר והשכונה שבה היא גרה. חיפה של לוין מכושפת, אפלה לעיתים, מהפנטת אפילו. יש בה פשע ואלימות ומין, ויש בה היסטוריה ופוליטיקה בכל פינה, ויחס אמיתי למקום, לרחובות לשוק. יש לה גם יחסים תמידיים עם הים, עם הנמל. לוין מתארת את החיים בשיכונים, בבתים משותפים, ותיאורי השכנים מלאי חיים אבל גם תיאורי המבנים עצמם, שכמו קמים לתחייה.
כך גם באחד הפרקים היפים ביותר בספר, שנקרא "מים עולים בקירות", שמתוארים בו שני תהליכים שזורים: בדיקה שהדוברת עוברת: "מתכת התפשטה בגופי. האינפוזיה פיזרה אותה בווריד ואל תוך מחזור הדם […] אני מרגישה מוזר, אמרתי. מתכתי. ככה זה, הם ענו, כולם מרגישים אותו הדבר"; ובהמשך: "המיטה נעה לאט מאוד לתוך בטן המכונה. הרגשתי דגיגים כסופים שוחים לי בתוך החזה."; ובמקביל, מתגלה בביתה של הדוברת "רטיבות קָפִּילָארית […] קפילארי משמעותו נימים, הוא אמר. התופעה נוגדת את כוח הכבידה. כמו שקורה בצמחים שהנוזלים בהם עולים מקצה השורש ועד העלים בצינורות דקים. המים הכלואים מתחת לריצוף לא מסוגלים להתנקז והם מטפסים מעלה בקירות." (עמ' 121). הגוף והבית נדמים כאחד כאשר הדוברת מדלגת הלוך־חזור בין תיאור מצב הבית לתיאור הבדיקה והגוף. מי שהגיע לבדוק את הרטיבות סורק את הבית במצלמה תרמית עם אינפרא אדום; ובמקביל, סריקת הגוף מתוארת כ-"תהודה מגנטית יצרה הדמיות של נימים, של כלי דם ושל האיברים בגופי. המכונה חיפשה אחר כתמים". הכותבת מייצרת הקבלה יפה בין גופה שלה על חלקיו לבין הבית שבו היא גרה, והשְׁבִירוֹת כאן הן החזקות ביותר. בכל החומרים, ובמיוחד באלו שמתארת לוין, קיימים פגמים. מי שחוקרים את המכניקה של השברים מנסים לנבא מה יישאר כמו שהוא, מקובע, ואילו סדקים קטנים, סימנים, רמזים, יכולים לגלות לנו מה עומד להתנפץ. הרי העובש התגלה בדירה כבר בשלב מוקדם יותר של הספר, גם לגוש בבטנה של הדוברת היו סימנים מקדימים.
אך השבר הגדול שנדמה שכל הספר הולך לקראתו לא מגיע, וגם לא איזה שיא או ניפוץ אחר. הפרקים האחרונים בספר הם מעין המתנה אנטי־קליימקסית. עוד יום בשכונה, הדוברת הולכת ברחובות לכיוון השוק, המשטרה אינה נותנת לה להיכנס לסטודיו שלה אז היא הולכת לשתות קפה. בדרך היא חושבת ומשוחחת עם תושבי השכונה על העיר. בפרק שלפני האחרון, חיים הפסל אומר, אולי מסכם: "כל העיר הזו היא טעות. משהו יושב לא נכון במרחב. משהו יושב לא נכון בזמן, ובתוך הסדק הזה העיר מתקיימת" (עמ' 169).
