במסה "כימאי לשעבר" מתאר פרימו לוי, כימאי וסופר יהודי יליד טורינו שבצפון איטליה, את האופנים שבהם תרם מקצועו הקודם ככימאי ליצירתו הספרותית: "ההרגל לחדור אל החומר, לרצות להבין את הרכבו ומבנהו […] מוליך ל־insight, להרגל מנטלי של קונקרטיות ושל תמציתיות, לשאיפה תמידית לא להיעצר בפני־השטח של הדברים" (עמ' 48). הרגל זה מגדיר במידה רבה את המסות המכונסות בספר מקצועות של אחרים. לוי מתבונן בתופעות שונות, מעולם החי או מזה האנושי, מבלי לקבל אותן כטבעיות או כמובנות מאליהן. הוא חוקר אותן ככימאי הנתקל בחומר זר שיש להתבונן בו, לפרקו לגורמים, להבינו ולהרכיבו מחדש בשילוב עם חומרים נוספים, גם אם בתחילה נדמה כי מדובר בחיבור בלתי אפשרי.
לקורא הישראלי מוכר פרימו לוי בעיקר בזכות הטרילוגיה המגוללת את עדותו כניצול שואה ומורכבת מהספרים הזהו אדם? (עם עובד, 1988), ההפוגה (עם עובד, 2002) והשוקעים והניצולים (עם עובד, 1991). בספר המסות שלפנינו מאורעות השואה נמצאים ברקע הדברים, לעיתים אף רק במרומז. לוי פונה לעסוק בנושאים אחרים: בהבחנות על העולם, בגילויים מדעיים בני התקופה, בספרות ובתרבות. רוב המסות פורסמו במקור בעיתון "לה סטמפה", בין השנים 1964 ו־1984, וכונסו לספר בשנת 1985. כעת הן רואות אור בעברית בתרגומו המצוין של יונתן פיין, שתרגם לפני כשנתיים גם את ספר המסות המידות הקטנות (תשע נשמות, 2019) לנטליה גינצבורג. ספרי מסות מסוג זה, שנאספו מטורים אישיים בעיתונים, היו נפוצים באותה תקופה באיטליה, ובכתיבתם עסקו בין השאר גם גינצבורג ואומברטו אקו.
אחד ההרכבים הכימיים הבולטים במסות הוא הקישור שמייצר לוי בין המדע לספרות, כפי שהוא כותב בהקדמה: "לעיתים הצבתי את כף רגלי על הגשרים המחברים (או אמורים לחבר) את התרבות המדעית עם זו הספרותית, גשרים הנמתחים מעל בקיעים שתמיד נראו לי אבסורדיים. יש מי שסופק כפיו וקורא לאותו בקיע 'תהום' […] כאילו המדען ואיש־הרוח שייכים לשני תת־מינים אנושיים שונים, לא־מובנים זה לזה, הנידונים להתעלם זה מזה בלי שום הפריה הדדית" (עמ' 6). הוא חותר תחת הגדרה זו ורואה בתהום המפרידה כביכול בין המדע והספרות "שסע מלאכותי, לא־הכרחי, מזיק", שלא היה מוכר "לאמפדוקלס, לדנטה, ללאונרדו, לגלילאו, לדקארט […] ולא לבונים האנונימיים של הקתדרלות הגותיות, ולא למיכאלאנג'לו" (עמ' 6). אכן, הן בתולדות חייו ככימאי וכסופר והן במסות, מערער לוי על התהום הקיימת כביכול בין המדע לספרות.
חיבור דומה ניתן לראות גם בספרו הטבלה המחזורית (הקיבוץ המאוחד, 2001). עם זאת, בספר זה הדגש היה על חיבור בין סיפורים אוטוביוגרפיים לבין הטבלה המחזורית של מנדלייב. בספר המסות, לעומת זאת, לוי מתבונן על העולם המקיף אותו והתופעות המדעיות והתרבותיות של זמנו, ומחבר ביניהן לבין המסורת הספרותית. להוציא שלוש מסות, המסות אינן עוסקות בלוי עצמו, בעדותו ובסיפור חייו. מטרתן היא ההתבוננות החוצה ולא פנימה. יתרה מכך, אם בטבלה המחזורית הכימיה הייתה נושא ספרותי ומסגרת לסיפורים, במסות מדובר בהשאלה של צורת ההתבוננות של הכימאי; התבוננות "מדעית" יותר על העולם החיצון מזו שהתוודענו אליה בספריו האחרים של לוי, שעסקו ברובם בעדות.
בהקדמה לספר לוי מתאר את נקודת המוצא לחשיבתו: "להתקבצות דחוסה, כפי שעושות הכבשים והדבורים בחורף, יש יתרונות: אפשר להתגונן טוב יותר מן הקור או מתקיפות. אבל מי שנמצא בשולי הקבוצה, או אפילו מבודד, נהנה מיתרונות אחרים, הוא יכול לפרוש לפי רצונו, והוא רואה טוב יותר את הנוף" (עמ' 5). נקודת תצפית זו, החיצונית להתקבצות הדחוסה של הקבוצה הסגורה ולערכיה המקובעים, באה לידי ביטוי בכל המסות בספר. כפי שכותב לוי עצמו, המסות הן "מעין 'התפרצויות למגרש', חדירות אל מקצועות אחרים, ציד לא־חוקי בשטחים פרטיים, התגנבות יחיד אל מרחביהן האדירים של הזואולוגיה, האסטרונומיה, הבלשנות" (עמ' 5) ומקצועות נוספים שמעולם לא למד באופן שיטתי. הוא משוטט במרחבים אלו כתייר, זר המתבונן מבחוץ על תופעות שונות המקיפות אותו.
אחת המסות היפיפיות בספר, "הפרפרים", מהווה בעיניי דוגמה מצוינת למהלך זה של חיבור בין מדע וספרות, של ערעור על הגבולות התרבותיים השגורים. המסה מוקדשת לתערוכת הפרפרים שהוצגה מטעם המוזיאון האזורי לתולדות הטבע בטורינו בשנת 1981. בפתיחה לוי מציג את המתח המתקיים בין חזותו הקודרת של החלל – שקִמרוניו הספוגים "בכאבי הדורות" שיכנו בזמנו את בית החולים הראשי של העיר – לבין תצוגת הפרפרים הצבעוניים והתחושה "בת־החלוף והעולזת של תלמידים בביקור לימודי" (עמ' 15) שמעניק הביקור בתערוכה. אך המתח מתפוגג במהרה כאשר לוי פונה להתבונן בפרפר מקרוב, לחקור לעומק את מאפייניו ולנסות להבינו. הפרפר אומנם יפיפה ומושג היופי האנושי "התעצב במהלך הדורות סביב הפרפרים", אך הסיבה לכך היא שאנו מתבוננים בהם מרחוק ומתוך הרגל. אכן, בתרבות שלנו "הצבעים החיים והסימטריה נחשבים 'יפים' וכך גם הפרפרים יפים" (עמ' 16), אך אם נתבונן בהם מקרוב, תחת עינית המיקרוסקופ, "תתחלף ההיקסמות באימה ובגועל. בהיעדר הרגל תרבותי, ייראה לרובנו האובייקט החדש הזה מרתיע […] כמו מסכה שטנית, פרודיה מעוותת על פנים אנושיות" (עמ' 16).
אם נלמד את הפרפר באופן מדעי, כפי שמתאר לוי, נראה בו מורכבות עמוקה מזו של הסימבוליות התרבותית גרידא, כסמל של יופי ותו לא. ההיקסמות האגבית מתחלפת בהיקסמות מדעית אל מול מאפייניהם יוצאי הדופן של הפרפרים כזן. במוחם השוקל "שבריר מיליגרם הם יודעים לאגור את האומנויות של האורג, הקדר, הכורה, הרוצח באמצעות רעל, מניח המלכודות והמינקת" (עמ' 16). ריבוי היכולות הזואולוגיות שחלקן נתפסות מן הבחינה התרבותית כחיוביות או כשליליות, מדגיש את הטבע הרב־גוני של הפרפרים.
במהלך חייהם הקצרים הפרפרים משנים "את צורתם ולובשים צורות שונות זו מזו יותר משונותה של הארנבת מזאב־המים" (עמ' 15). עם זאת, טוען לוי, המאפיין המדעי הזה משליך בתורו חזרה גם על התפיסה התרבותית. יופיו של הפרפר תמיד משמר בתוכו את המטמורפוזה שעבר, מטמורפוזה שמכילה את המורכבות עוד בטרם נפנה למיקרוסקופ ולתכונות הזואולוגיות: "המעבר מזחל לגולם, ומגולם לפרפר, מטיל צל מתרה ארוך. כשם שהפרפר יפה בהגדרה והינו קריטריון היופי שלנו, כך הזחל ('חרק פגום', אמר עליו דנטה) מכוער בהגדרה: מגושם, איטי, עוקצני, זללן, שעיר, רפה שכל, וגם הוא סמלי בתורו, סמל הגסות, החסר, השלמות שלא הושגה" (עמ' 17). למרות יופיו ואולי דווקא בגללו, גם ברמה הסימבולית, המטמורפוזה של הפרפר מזכירה לנו את המוות. ברגע הולדתו של הפרפר נותרת אחריו הפקעת הקרועה, סמל למותו של הזחל ולידתו מחדש כיצור אחר, שונה ממנו לחלוטין.
לבסוף לוי מזהה את ההיבטים המדעיים והתרבותיים שאותם תיאר, בספרות. לוי מציין כי מלוא מורכבותו של הפרפר באה לידי ביטוי בעמוד האחרון של יומנו של הרמן הסה. סמל היופי שעולה ממנו "ניחוח של סימן שליו המבשר את המוות" מגיע לביקור חטוף אצל "הסופר וההוגה הזקן, במקום ההתבודדות שלו […] 'משהו כהה, דומם, כמין רוח־רפאים' מתרומם במעופו: זה פרפר נדיר, פרפר גלימת האבל בעל הכנפיים החומות־סגולות, והוא נעמד על כף ידו" (עמ' 18). הפרפר מסמל בעמוד אחרון זה של היומן הן את היופי והן את המוות – את המטמורפוזה הסופית הצפויה לסופר הזקן.
כך לוי משלב את הריאלי עם הסימבולי במסה זו. כל זאת תוך התבוננות המערערת את המערכת השגורה של הסימנים וחודרת מעבר להרגל התרבותי. כמו זר החוקר תופעה לא מוכרת הוא מנתח את היבטיו השונים של היצור שנגלה אל מול עיניו. במסות אכן נוצרת חוויה של הזרה מול העולם הנשקף. הקורא חווה אותה יחד עם הסופר, באמצעות הפירוק של מושג הפרפר שמייצר לוי. במקום תיאור שגור של יופיו, אנו פוגשים במבט מורכב, מדעי וספרותי גם יחד, המשנה את אופן הסתכלותנו על היצור הזה. מהלכים דומים באים לידי ביטוי גם במסות האחרות המכונסות בספר זה במגוון רחב של נושאים, כגון חיפושיות, פרעושים, ביטויים שגורים, הבית, הפצצה האטומית ותופעות רבות נוספות. ההזרה שנוצרת בקורא אל מול התיאורים וההבחנות של לוי על תופעות אלו מלווה אותו זמן רב לאחר הקריאה. הפרפר הבא שיתיישב על מעקה המרפסת בשעת בוקר מוקדמת כבר לא יהיה סתם עוד פרפר יפיפה.
