אמונה, ספרו הרביעי של דרור משעני בסדרת הבלש "אברהם אברהם", נפתח במשבר אמונה מקצועי הפוקד את פקד אברהם. הוא מבקש לעבור מתפקידו כמפקד חקירות במרחב ליחידת חקירות ארצית כלשהי. נמאס לו מהעבודה שלו, שכוללת בעיקר חקירות כמו אלה שהגיעו לפתחו באותו יום: תינוקת שננטשה, פגוע נפש שניסה להצית את אימו, תייר שנעלם ממלון בבת ים מבלי לשלם את החשבון. אברהם פשוט לא בטוח יותר בערך של עבודתו. הוא הגיע למשטרה בשביל "להציל חיים, להתנגד לאכזריות, ולאלימות ולרוע" (עמ' 20), אבל מרגיש שהתיקים שהוא מפענח לא עוזרים לאף אחד, שהוא "משתתף רק במלחמות לא חשובות, שאין דרך לנצח בהן" (עמ' 17). ניכר שלא רק אברהם עורך חשבון נפש עם ההיסטוריה המקצועית שלו, אלא גם משעני. משעני הקדיש את הקריירה הספרותית שלו לכתיבת רומנים בלשיים המתארים חקירות מסוג זה בדיוק – אלימות נוראה שמתרחשת בתוך המשפחה, במסגרת חיי היום־יום בערים הפרבריות של ישראל, ונראה שגם הוא מטיל ספק בערך של כתיבה על נושאים אלו. כלומר, משעני שואל את עצמו האם לכתיבתו על האלימות היומיומית, האפרורית לעיתים והריאליסטית באופייה, יש כוח "להתנגד לאלימות, ולאכזריות ולרוע", כפי שרוצה הגיבור שלו. האם הספרות שלו מצליחה לגעת בנושאים החשובים לו, ומאפשרת קריאה מעמיקה יותר לתוך מקורות האלימות בחברה שלנו. בספר זה, דרך הדיאלוג שלו עם ההיסטוריה של הספרות הבלשית ועם יצירות תרבותיות מרכזיות אחרות, משעני חוקר את השימוש שאנו עושים בטקסטים כדי לפרש את חיינו, ובאמצעותו בוחן את חייו הספרותיים.
אמונה מתמקד בשתי חקירות. הראשונה היא חקירת המקרה של התינוקת שננטשה, אשר מביאה את צוות החקירה של אברהם במהרה לליאורה, מי שהם מעריכים שהיא סבתה של התינוקת. זו חקירה לא שגרתית לרומן בלשי, מכיוון שכמעט מהרגע הראשון ברור לנו שליאורה היא אכן מי שנטשה את התינוקת. מכאן שהשאלה בחקירתה אינה מי ביצע את הפשע או אפילו איך ייתפס, אלא שאלת המניע – מה מביא אישה להפקיר באופן כזה את נכדתה? במקביל, אברהם נמשך להתעמק בסיפורו של התייר שלא שילם את החשבון בבית המלון בבת ים. במסגרת בירור בבית המלון נראה שאין מה לחקור, ואת החשבון כבר הסדירו שני גברים מגודלים שגם אספו את חפציו של האורח. אך כתובת באבק שמתגלה על חלון חדר המלון מובילה את אברהם לחשוד שהמקרה אינו פשוט כפי שהוא נראה, ושייתכן שהחקירה כרוכה בעלילת ריגול בינלאומית. משעני בחר בחוכמה שלא לחבר בין החקירות ברמה העלילתית, והשאיר את הקשר בין החקירות ברובד הסמלי, נתון לפרשנות הקוראים. אני מציעה לקרוא זאת כך: החקירה הראשונה מייצגת את קו החקירות הביתי והמקומי, זה שמאפיין את כתיבתו של משעני – מצוקה ביתית שבה היריון לא רצוי מוביל לנטישתה של תינוקת והעמדתה בסכנת חיים. המקרה השני מייצג באופן מובהק את עלילות המתח המוכרות לנו מהספרים ומהקולנוע; חקירה שבה מעורבות סוכנויות ביון בינלאומיות כמו המוסד והאינטרפול, ומציגה עלילת ריגול מלאת דרמה. אלו הן העלילות בספרים שאותם קורא אברהם בנלהבות, וכמוהו גם משעני, חובב מושבע וחוקר של ספרות המתח.
מתחילת הספר משעני משלב התייחסויות לשלל בלשים ספרותיים ידועים כאלה, החל מכלב בשם "שרלוק", ועד הופעתו של קוף אורנגאוטן שנמלט מגן החיות, רמז מובהק למה שנחשב לסיפור המכונן של הספרות הבלשית המודרנית, הרציחות ברחוב מורג מאת אדגר אלן פו, שם רוצחן של שתי נשים מתברר כאורנגאוטן שנמלט מבעליו. אברהם גם קורא על עלילותיו של קורט ולאנדר, הבלש הידוע מספריו של הנינג מנקל, שחקירותיו מביאות אותו "אל מרתפי שירות הביון השוודי ולתוך צוללות גרעיניות" (עמ' 17). כשאברהם משווה את עצמו לוולאנדר, ההשוואה אינה מחמיאה לו: "כמו קורט ולאנדר, רק עם הטיח המתקלף מהקירות והשעווניות המוכתמות והתריסים השבורים. בלש של הורים מוכי יגון וילדים פגועים וחקירות קטנות ועצובות שפתרונן רק מוסיף לעולם עוד צער" (עמ' 23). ההשוואה לספרות שהוא אוהב מביאה את אברהם לחפש תפקיד נוצץ יותר, מעורבות בחקירות גדולות מהחיים, אולי כמו משעני עצמו, שגם מתחבט בין הכתיבה על אותן טרגדיות ביתיות ומקומיות שבהן עסק עד כה ובין הכתיבה במחוזות מותחני הריגול הבינלאומיים. לעומת דוגמאות כמו האורנגאוטן של פו וחקירותיו של קורט ולאנדר, כתיבתו המינורית והריאליסטית של משעני עומדת בניגוד מזהיר. אצל משעני הפושעים יהיו תמיד אלו שהסטטיסטיקה מצביעה עליהם כסכנה הגדולה ביותר, הקרובים ביותר אלינו: הורים, אחים, ילדים. כך הרומן ממוקם מתחילתו בצומת בין שתי האפשרויות המקצועיות שעומדות בפני אברהם, ובין האפשרויות הספרותיות שעומדות בפני משעני.
משעני משתמש באינטרטקסטואליות בעוד צורה מעניינת, אשר גם מתקשרת לשם הספר – אמונה. ליאורה, גיבורת העלילה המקומית שלו, מפרשת את עולמה דרך ציטוטים מקראיים. היא רואה את עצמה כמרים אשר שילחה את משה, אחיה התינוק, אל היאור כדי להציל את חייו. היא מדמיינת את עצמה כיוסף שהואשם האשמות שווא על־ידי אשת פוטיפר ונשלח לכלא על לא עוול בכפו. ניתן לראות כאן איך משעני משלב בספרו היאחזות ריאליסטית ויומיומית של אישה בטקסטים כדי לפרש את חייה, אולי בדומה לאופן שבו אברהם (ומשעני דרכו) מנווט את דרכו דרך פירוש טקסטים. השימוש של ליאורה בציטוטים התנ"כיים נעשה בצורה מילולית מדי, עד כדי כך שסיפורו של משה בתיבה משמש לה כהצדקה לנטישת תינוקת לאחר שמתברר כי היא בת לאב ערבי, ועל כן נגזר עליה גורל של התמודדות עם גזענות ואפליה. אך האזכור של הסיפור התנ"כי גם טוען את הסיפור באותן שאלות מוסריות וערכיות שאיתן ליאורה מעמתת את חוקריה: כאשר החוק דורש להמית תינוקות, כפי שנעשה במצרים, האם להפר את החוק הוא לא הדבר המוסרי לעשות? האם אין מקרים שבהם ציות לחוק הוא הפשע האמיתי? משעני מצביע על חוסר שוויון בחברה כגורם שמשפיע על ליאורה, כאדם פרטי, לחוש שלא שנותרה לה ברירה מלבד לבצע פשע. כך משעני מצביע על קשרים אפשריים בין האלימות בתוך המשפחה ובין האלימות החברתית והציבורית שאנו חיים בתוכה.
אך דרך המחשבה על ליאורה כמי שהקריאה המילולית שלה מייצרת אלימות, אפשר לחשוב גם על הבעייתיות בקריאה של אברהם בספרות הבלשית, שאולי גם היא מילולית מדי. בהקשר הזה ניתן לחשוב על ארמז ספרותי נוסף שמשעני משלב בספרו – דון קיחוטה של סרוונטס. כשאברהם נפגש עם בן־חייט – שאברהם מאמין שהוא בכיר במוסד ומעורב בהיעלמות התייר במלון – הוא מסביר לאברהם שהוא מעדיף את דון קיחוטה על פני ספרי בלשים למיניהם. האזכור מעלה את השאלה: אולי אברהם, כמו דון קיחוטה, חושב שהוא נלחם בענקים מסוכנים, אך אלו רק טחנות רוח? אולי הקריאה שלו את המציאות היא ספרותית מדי, ולכן מוטעית? אבל בן־חייט משתמש באותו ארמז דווקא כדי לאיים על אברהם: "אצלנו אנשים שנראים כמו טחנות רוח הם בעצם ענקים מפלצתיים" (עמ' 249). בכך משעני מסמן את אברהם כדון קיחוטה במובן המטפורי; כמי שלוקח על עצמו להיאבק נגד כוחות גדולים ממנו, שמולם אין לו סיכוי. לאורך הספר משעני חושף (דרך עלילת התייר הנעלם) שמעבר לצידן הזוהר והאלגנטי של עלילות ריגול בסגנון ג'ון לה קארה נגלית הסכנה האמיתית שבשימוש לרעה בכוח בידי ממשלות וארגונים, בחטיפות ורציחות המתנהלות במחשכים. אברהם חיפש להתקרב למשמעות דרך חיקוי ישיר מדי של המודלים הספרותיים שלו, אך לאורך הרומן ההבחנה בין שני המודלים, הביתי והבינלאומי, מיטשטשת, והם מתגלים כציר אחד מתמשך של אלימות ואי צדק. כך אברהם, בסוף הרומן, בוחר להמשיך במאבק העיקש והקטן שלו נגד טחנות הרוח, ולהמשיך בתפקידו הנוכחי.
וכך מכריע משעני את הדילמה הספרותית והעקרונית שאיתה הוא מתחיל את הספר – הוא בוחר להמשיך ולעסוק בחקירות הפרובינציאליות והביתיות שלו, ודרכן להתעמת עם המקורות העמוקים של האלימות שבחיינו. דרך הכתיבה על חקירות אלה הוא מבקש מהקוראים לראות מעבר לגלוי, אל הסמלי והמרומז, ולזהות את הקשרים בין האירועים המקומיים הללו ובין מערכים גדולים יותר של כוח ואלימות. באופן הזה הוא מבקש מהספרות שלו לפעול מעבר לרמת הקריאה המילולית ולייצר משמעויות סמליות תוך אמונה שיש מי שיזהה אותן. הכוח של הכתיבה של משעני נעוץ ביכולת לפעול בשני רבדים בו־בזמן, להציע ספרות מותחת, מסקרנת ונגישה, ואגב כך לייצר דיון אינטלקטואלי־ספרותי במקורות הספרות הבלשית ובדרך שבה טקסטים שזורים בתוך חיינו. אמונה הוא ספר שמספק את הרצון הקמאי בעלילה בלשית מותחת שפועלת על בלוטות הסקרנות, אך מצליח במקביל להפעיל את החשיבה המופשטת והאינטלקטואלית, ומציע מבט ביקורתי על החברה הישראלית ועל החיים העכשוויים תחת הפוטנציאל למעקב תמידי.
