גליון

על הכמיהה היסודית ביותר: גאולה

גרשם שלום | שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו | כרמל, 2021 | 1218 עמודים

אין סיפור משמעותי, במציאות או בדמיון, מאז ועד עולם, שהעיסוק בגאולה, כלומר בשינוי, באפשרות הלידה מחדש, לא עומדת ביסודו. אפשרות הגאולה הטמונה בכל סיפור אנושי היא זו ההופכת את ההתרחשויות שחווה הגיבור לסיפור.

הדרך הנכונה ביותר, לדעתי, להתחיל רשימה העוסקת בספרו של גרשם שלום שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו – שראה אור במקור בשנת 1957 בהוצאת עם עובד – היא להכריז כבר בפתח הדברים כי מדובר בספר גדול. ככה, פשוט, עם כל הגסות ההכרחית שמתלווה להצהרה כזו. ונכון לפתוח את הטקסט הזה, על הספר הזה, ככה, בעיקר כי כוחו טמון בכוליות המסחררת שלו, ביכולתו לנוע מהפרטי אל הכללי, מהמחקרי־הנוקדני אל המיסטי השופע, מהחילוני והגס כביכול אל הקדוש והנשגב כביכול, מהאובייקטיבי והמרוחק אל הספרותי והחם.

זוהי תנועה מעגלית, מורכבת; משחק מראות סגנוני שבו כל פרט מקרין על הפרט האחר, ושבו כל חלק מפענח חלק אחר בפאזל הנקרא “שבתי צבי״. הדימוי ההולם ביותר שעולה בדעתי לפואטיקה של הספר הזה, למבנה הפנימי שלו, הוא הדימוי המדרשי של עשיית עגל הזהב. כאשר אהרון הכהן מקבל לידיו ערמות זהב שבני ישראל הצמאים למשיח נותנים לו, והוא משליכן אל תוך הכבשן – ואז מתוכו, כמו במעשה נס, עולה עגל זהב.

איני יודע אם כך שלום ניסח לעצמו את הפואטיקה של הפרויקט הגדול הזה, הבא להתעמק יותר מכל דבר אחר באופן שבו נוצר עגל זהב, באופן שבו בני אדם כמהים אל עגל זהב כזה, מאצילים עליו סגולות אלוהיות, ובסוף מתרסקים כאשר מתבררת גודל ההונאה העצמית, אבל אין ספק כי הפואטיקה של הספר – ההשלכה הזו של הקולות השונים של המספר, החוקר, המעיד והחושב אל תוך כבשן אש לוהט שהוא הספר הזה – הולמת את הפרויקט שלו.

מבחינת שלום, שבתי צבי הוא מעין עגל זהב. כלומר, אף על פי ששלום מקדיש את עיקר הטקסט לשבתי צבי הדמות, אל תהליך ההתפתחות שלו כאדם וכמשיח שקר, עדיין ניתן לומר שמבחינת שלום שבתי צבי הוא כמעט רק טריגר כדי לבחון את התודעה העמוקה היסודית של בני האדם שהפכו אותו, דווקא אותו, למשיח. אלה שהקריבו את חייהם עבורו, אלה שהלכו אחריו לעיתים מבלי שמעולם פגשו בו.

לכן אחת המשימות המרכזיות של שלום לאורך הספר היא הניסיון לנקות מדמותו של שבתי צבי את שכבות הקדושה או הטומאה העבות שהצטברו מעליו אחרי מאות שנים של דמוניזציה ושל הערצה סמויה. בהקשר הזה, אחת התובנות הידועות והמרתקות ביותר של שלום בנוגע לשבתי צבי היא הגדרתו כמעין אדם מאני־דפרסיבי הנע בין חוויות רוחניות גדולות נכחן הוא חש כול  יכול, כמשיח, כמי שבא לגאול את העם היהודי, כמי שילך אל הסולטן הטורקי וזה יהפוך אותו לשליט העולם, כמי שיש לו הזכות והיכולת לשנות הלכות ולבטל מצוות, לבין התרסקויות של דיכאון עמוק במהלכן הוא אינו מסוגל לצאת מן החדר.

אלא שכמו מספר טוב – ושלום בספר הזה הוא בהחלט לא רק חוקר אלא גם מספר מובהק הבונה רומן היסטורי מורכב שבו לעיתים ניתן לראות גם את דמותו שלו־עצמו – שלום מקפיד כל העת להיות גם בתוך הסיפור אבל גם מחוצה לו. מה שז׳אן־פול סארטר קרא לו “הבוגד״ כאשר תיאר את עמדתו של הסופר ביחס לסיפור וממילא גם לעולם. מחד גיסא, חוסר האמון של שלום בשבתי צבי עם הרצון “לחלן״ במידה רבה את הדמות הזו, מובהק וגלוי (ולעיתים אפילו נוצרת התחושה שהוא מקפיד להחצין אותו יותר מהנחוץ), ומאידך גיסא, המשיכה שלו פנימה אל הדמות ואל העולם הסובב אותה; הרצון הזה להתפלש בטקסטים השבתאיים; הרצון, לעיתים המוגזם ואפילו המַלאה מעט למצוא עוד ועוד חתיכות מידע, להגיע כמה שיותר לעומק, גם הוא נוכח חזק בכתיבה של הספר הזה, שניכר כי מתחת לחזות המחקרית שלו מבעבעת תשוקה עזה.

ובאמת, כמו שהספר הוא כאמור לא באמת על שבתי צבי, אפשר אף להעז ולכתוב כי הספר הזה – שכולו מחקר היסטורי מפורט ומעמיק על התנועה השבתאית, ההקשרים שבהם פעלה וכו׳, עד פטירתם של שבתי צבי ונתן העזתי – הוא גם לא באמת רק ספר על התנועה השבתאית. כלומר, הוא כמובן גם ספר עליה, אבל כמו הדמות של שבתי צבי, כאשר מתעמקים בספר ובמהלך שהוא מבקש ליצור, מבינים כי גם התנועה השבתאית מבחינת שלום היא מעין נקודה ארכימדית שדרכה הוא מבקש לחשוב את השאלה היסודית הגדולה ביותר, בטח בעולם המערבי, אבל לעניות דעתי באנושות כולה, והיא הציפייה למשיח. מה ששלום קורא לו בדברי ההקדמה שלו “מחיר המשיחיות״. לא בהכרח משיח דתי, אלא הציפייה האנושית לגאולה. מבחינת שלום הסיפור השבתאי חושף “לא רק את כוח החיים שבאומה אלא גם את הסתירות העמוקות, המסוכנות וההרסניות שברעיון המשיחי״ (עמ׳ יא).

שלום מדבר כמובן על העם היהודי, שבו הרעיון המשיחי, הציפייה למשיח, לגאולה, נטועה עמוק בשורש הווייתו – אליבא דשלום במאמרו הקלסי “מצווה הבאה בעברה״ (שנכתב לפני הביוגרפיה הזו ועוסק בהשלכות השבר השבתאי על העולם היהודי) הרי שהתודעה היהודית נולדה במובן מסוים מחדש מתוך השבר הזה של שבתי צבי – אבל בעצם, בעומק הדברים, המחקר הגדול ששלום מציג כאן, הבירור הנוקב שלו את עומק הסתירות ההרסניות שבעצם הרעיון המשיחי, חורג בהרבה מהסיפור היהודי, ולדעתי מהווה בעצם משהו משורש הסכנה וההרס – וגם, ממילא, הלידה מחדש – הטמונים בפרויקט האנושי כולו, זה הקרוי על שמו של “אנוש״ התנ״כי, מי שבזמנו, כך מופיע בפרשת בראשית, “הוחל לקרוא בשם ה׳״, כלומר מי שבזמנו התחילו בני האדם להמציא סיפורים ולחיות בתוכם. גם אידיאולוגיות הן סיפורים.

אין סיפור משמעותי, במציאות או בדמיון, מאז ועד עולם, שהעיסוק בגאולה, כלומר בשינוי, באפשרות הלידה מחדש, לא עומדת ביסודו. אפשרות הגאולה הטמונה בכל סיפור אנושי היא זו ההופכת את ההתרחשויות שחווה הגיבור לסיפור. וככל ששוקעים פנימה בחשיבה על הביוגרפיה הזו, קשה שלא לחשוב על הפרוזה של פרנץ קפקא, מי ששלום החשיב כאחד המיסטיקנים הגדולים במאה ה־20. כמו ברומנים של קפקא, כך גם כאן מבקש שלום להמחיש לקורא איך מתחת למציאות הרגילה כביכול, המסודרת והסטרילית כביכול, רוחש כל הזמן הטירוף, רוחשת כל הזמן האפשרות לשגע ולהשתגע. לא רק מצד שבתי צבי עצמו, אלא מצד כל אדם; מצד כל מי שהאמונה הזו באפשרות המשיחית – ולא משנה אם מדובר ברב גדול או באדם פשוט – קנתה אחיזה בליבו; מצד כל מי שמשהו בו מחכה לו “בכל יום שיבוא״.

בהקשר הזה מעניין להזכיר את התיאור הנהדר של שלום בספר על איך ככל שיצא שמעו של שבתי צבי למרחקים, כך הלכו והתרבו האנשים שחוו חוויות מיסטיות של נבואה, נבואה ממש. שלום מביא בספרו תיאורים חזקים של מי שמתארים חוויות מיסטיות עזות שהם חוו או ראו. וגם כאן, שלום בעמדת המספר־החוקר־הבוגד שלו, לא שופט את האנשים האלה, אלא מעניק לקורא את התחושה האמביוולנטית שלו־עצמו, החווה מצד אחד חוסר אמון מוחלט באלמנט המיסטי ה״אמיתי״ שבחוויות אלו, ומן הצד האחר מכיר בכנות החוויות בתודעתם הסובייקטיבית של לפחות חלק מהאנשים שחוו אותן.

בדיוק כמו ברומנים של קפקא, גם בהסתכלות הגדולה של שלום על תופעת המשיחיות בכלל ותופעת שבתי צבי בפרט, המתח הוא תמיד בין המציאות האובייקטיבית, האילמת, חסרת המשמעות – אצל קפקא: מערכת חוק, הטירה, העיר המודרנית; אצל שלום: הקיום הנורא של יהודים באמצע המאה ה־16 – לבין הסיפור הסובייקטיבי, הפנימי, העמוס סמלים, משמעויות ופסיכולוגיה, שדרכו בני אדם מספרים לעצמם ולעולם על העולם האובייקטיבי ההוא. ואם תרצו, הן לדעת קפקא ברומנים שלו, והן לדעת שלום בספר הזה, במתח הזה בין האובייקטיבי כביכול, בין המציאות העיוורת והמנוכרת, לבין הסובייקטיביות המבעבעת, המלאה בסיפורים, המבקשת להיגאל – במתח הזה מצוי חומר הנפץ של כל חברה אנושית. חומר נפץ שעל־פי שלום מתפוצץ בהכרח אחת לאיזה זמן כאשר בני אדם מתפקחים מהפרדיגמה שסידרה את חייהם. שכוללת תמיד איזה סוג של משיח; גם אידיאולוגיה היא משיח – ומבקשים ליצור לעצמם סיפור חדש. בזה גם טמונה הרלוונטיות של הספר דווקא לזמן שלנו, שבו סיפור ישן הולך ומתפורר לנגד עינינו.

ובמובן הזה, הביוגרפיה הזו של שבתי צבי, היא גם המניפסט התיאולוגי־פוליטי המשמעותי ביותר של גרשם שלום על העם היהודי, על הציונות ועל מדינת ישראל, אבל לא פחות מכך גם על טבע האדם, על מהפכות, על הטרגיות של הקיום, על ההונאה העצמית ועל החשיבות היסודית והנצחית של סיסמת הנאורות: העז לדעת!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

אין סיפור משמעותי, במציאות או בדמיון, מאז ועד עולם, שהעיסוק בגאולה, כלומר בשינוי, באפשרות הלידה מחדש, לא עומדת ביסודו. אפשרות הגאולה הטמונה בכל סיפור אנושי היא זו ההופכת את ההתרחשויות שחווה הגיבור לסיפור.

עוד במעלה...

דבר המערכת – מעלה 4

מתחת לשמיים של שומקום

לֹא נַחְתִּים שָׁעוֹן כִּי אֵין שָׁעוֹת

עוד סיפור אחד

השירה כצֵיד החד־פעמי

נו, תכתבי – עידוד קצר להאטת הכתיבה

שבריריות החלום

חד אבל לא משמעי

וזרח השמש

מינימום כסף, מקסימום אגו – הטיפים הפואטיים של דוד אבידן

"האם צריך כאן איזה שיר, ועוד ביידיש?": על תרגום היהודית לישראלית

לשון נופל על לשון

לראות את הדברים באינסופיותם

תריסים קדושים – היומיומי הוא הנשגב

על הכמיהה היסודית ביותר: גאולה

אני הכי עצמי כשאני מבזיקה בחופזה

כולנו יצאנו משולי האדרת של גוגול

הסבון בכה מאוד

וירדו? וירדו אמיתי?

דבר המערכת – מעלה 3

למה לאה?

איך תודעה נולדת מחדש

חוש הביקורת

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

בשבח הארוס

התרסקות או הארה

הזר והפרפר, המדען והסופר

נקב־הצצה

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

קנה־נשימה

גלות מזהרת

הזהו אדם?

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה