Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility
חדש! דצמבר 2023

גליון

אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות

מעין בן הגיא | המופקרים | עם עובד, 2023 | 353 עמודים

מאת: שרי שביט

בן הגיא אינה מציבה במרכז הסיפור שלה את האידיאולוגיה הציונית הקשורה בהקמת הארץ – על צדדיה החיובים או השליליים – אלא את כאבן האישי והייחודי של שלוש דמויותיה ואת ההקרבה הנפשית שדורשת מהם מלאכת הקמת הארץ לאחר הגירה ממולדתם.

השנה היא 1949. מדינת ישראל נלחמת על קיומה בימיה הראשונים, ענייה ומוקפת באויבים. פיבי, צעירה אדומת שיער, מגיעה לבדה ליישוב הישראלי החדש, הסובל מעוני מרוד, מבלבול ארגוני, משחקי כוח, מרמה ונוכלות. שם היא פוגשת שני גברים, פליטים יהודיים שעלו ממחנה עקורים באיטליה. השלושה נקשרים רגשית ומסתבכים זה עם זה, וכך על רקע סיום ימי המנדט הבריטי ותחילתה של המדינה המתגבשת, נטווה משולש אהבה מורכב.

ויגו האיטלקי הוא צעיר, יהיר ומרשים, גבר שבטוח בעצמו. לעומתו, אנדרה המצרי הוא מאופק יותר, שקט ושקול. אך שניהם, וכן פיבי שכרוכה אחריהם והם אחריה, מתמודדים עם שאלה זהותית מכוננת ואחידה: איזה מן אדם ישראלי אני ומה מקומי בטריטוריה החדשה. שאלה זו נעוצה במרכז העלילה ההיסטורית של המופקרים.

חוזקתו הניכרת של הרומן השלישי של מעין בן הגיא טמונה בתיאור התקופתי של זמן הסיפור. כבר מתיאור מחנה העקורים והשמועות הרצות בו על ארץ ישראל – “אתמול שמעתי שאין בישראל עבודה. שהעולים הולכים כל יום לחכות ליד איזה משרד […] גרים במחנות שדומים למחנה ומקווים שיעבירו אותם סוף סוף למקום קבע, לבית משלהם״ (עמ׳ 15), דרך מתחמי אוהלי המהגרים והווייתם, ועד לפרטים מהימנים על עידן הצנע והשוק השחור של תלושי המזון, בן הגיא מעלה באוב את ימי קום המדינה בדרך אמינה ומשכנעת, ובכך מבטאת את כשרונה הסיפורי הנדיר: אמנות השחזור. באמצעות עלילה היסטורית ומותחת לפרקים, היא מקימה לתחייה עולם סיפורי מפורט, בדומה לאפליקציות בנות ימינו המעניקות גוונים עכשוויים לתמונות בשחור לבן. בהמופקרים שנות החמישים מתמלאות בחיות אמינה עד לכדי תפאורה משכנעת שמחזירה לחיים את חיי ראשית ההתיישבות ומזמינה את הקורא להכיר אותה מחדש, או אולי בפעם הראשונה. אך בניגוד לאפליקציות המדוברות, הפוגמות באותנטיות של התמונה שמלכתחילה לא צולמה בעידן הצבע ומנסות להנגיש נרטיב היסטורי ומרוחק בכלים עכשוויים – מהלך “השיבה לחיים״ שמייצרת מעין בן הגיא בעבור התקופה שבה היא עוסקת תורם, יותר מכל אלמנט סיפורי אחר, לאמינות העולם הסיפורי ברומן.

משימותיהם של הגיבורים פיבי, ויגו ואנדריי נוכח הקמת הארץ מתבטאות בצמתים עלילתיים קונקרטיים: אם להצטרף למחתרת או לא, אם להחזיק נשק, אם לירות בו, אם להתחבר לתושבים הוותיקים או להתנגד אליהם, אם להיכנס למערכות יחסים רומנטיות עם חלוצים זרים לטובת הגנה או מזון. לבטים אלו כתובים בדרך לא אמינה, לא משום שהם תואמים את הרעיונות הגדולים של המפעל הציוני בראשית דרכו, אלא מתוך הכורח האנושי־הישרדותי של הדמויות, כורח שמכונן את הזהות הישראלית החדשה. החיפוש של הדמויות אחר מקומן החדש במולדת הזרה והמאתגרת מחזק את אמינותו הרגשית של הספר עד שלעיתים אפשר לטעות ולחשוב כי מדובר על מסמך היסטורי־תיעודי, מעין רומן “המבוסס על סיפור אמיתי״ אף על פי שאינו מכריז על עצמו ככזה, אך בפועל, ברגעיו החזקים והיפים, בהחלט נקרא כך.

בן הגיא אינה הסופרת הראשונה שכותבת רומן בדוי על ימי ראשית הארץ. בהמופקרים היא מצטרפת כחוליה בשרשרת סופרים שכתבו על ימי קום המדינה, וביניהם אפשר להזכיר את נתן שחם, חנוך ברטוב, אהרון מגד ואידה צורית. כותבים אלו ואחרים, המכונים בכרונולוגיה הספרותית ההיסטורית סופרי “דור בארץ״ או “דור הפלמ״ח״, ופרסמו את כתביהם לפני עשרות שנים, הציבו זרקור חשוב על מלחמותיו הפנימיות והחיצוניות של המפעל הציוני וטיפלו בנושאים כמו הקמת קיבוצים וערים, הגנה על היישוב מפני אויביו הערבים, הווי חקלאי וקשיי הקמת משפחה על רקע מכשולים פיזיים ונפשיים אחרי ההגירה ולאחר מלחמת העולם השנייה.

אך ביחס לכותבים שקדמו לה, בן הגיא אינה מציבה במרכז הסיפור שלה את האידיאולוגיה הציונית הקשורה בהקמת הארץ – על צדדיה החיובים או השליליים – אלא את כאבן האישי והייחודי של שלוש דמויותיה ואת ההקרבה הנפשית שדורשת מהם מלאכת הקמת הארץ לאחר הגירה ממולדתם. כאב הפרידה מהמשפחה שנשארה מאחור, הקשיים הכלכליים, העלבונות החברתיים והשגיאות הרומנטיות פרנסו היטב גם את כותבי דור בארץ. אך נדמה שאצל בן הגיא הפן הפסיכולוגי ברומן מעורר הזדהות יתרה ומידית עם עולמן הרגשי של הדמויות.

בן הגיא אף נבדלת מכותבים בני זמננו העוסקים בתקופות היסטוריות לא רחוקות, נוסח אסף גברון (“18 המלקות״) או איילת גונדר־גושן (“לילה אחד מרקוביץ״), שכתבו סיפורים תקופתיים על ימי הקמת המדינה בז׳אנרים מובחנים כגון קומדיה רומנטית או סיפור בלשי. סופרים מוכשרים אלו השתמשו בהיסטוריה התיעודית על מנת להמציא סיפור שחורג מגבולות הריאליזם, בעוד בן הגיא, בניגוד להם, בוחרת להדגיש את הריאליזם ההיסטורי המוקפד לפרטים וליצור מציאות דרמטית שתניע את דמויותיה הבדויות באופן מקורי במרחב הסיפורי.

עלילת הפליטים בימיהם הראשונים בארץ מתחברת לאווירת המצב הביטחוני הנפיץ מעל ראשו של המפעל הציוני: “מעץ תאנה שצמח ליד בית חרב שדלתו פתוחה, קטף לו כמה תאנים. מתוך הבית נדף אותו ריח שנודף מכל בתי הערבים הנטושים, ריח ששנא יותר ויותר בכל פעם שנתקל בו […] בקרירות הטחובה התערבב עכשיו ריח הנשק שעלה מן התיק. מימיו לא טען כדור ולא ירה, מעולם לא החזיק בידו נשק חם, חשב ונפל לתוך לוע השינה.״ (עמ׳ 298). פסקה זו, הטומנת בחובה לבטים על אודות הדם שעתיד להישפך על האדמה לטובת יישוב הארץ, מתחברת בדרך טבעית כמעט לדיונים עכשוויים על אודות מוסריותו העדכנית של צה״ל ולתוצאות פעולות ביטחוניות הקשורות להגנה על האדמה שמחירן הוא חיי אדם.

סצנות חזקות מעניינות ובלתי צפויות הן הסצנות הארוטיות המוצבות ברומן לכל אורכו ותואמות את פריחתה של הכתיבה הארוטית החדשה בעברית (דוגמת רב המכר “רוזנפלד״ מאת מאיה רוזנפלד). סצנות מבורכות אלו אינן מתכנסות אמנם לכדי ציר עלילתי, אך הן מונחות כמעין סימונים נקודתיים על מפה. חשיבותן טמון בעובדה שהן מבטאות את התשוקה העמוקה של הדמויות, תשוקה שלא נוגעת בצורך להוליד צאצאים על אדמת הארץ או לכבושה במניפסטים ציוניים תחת מצוות “פרו ורבו.״ התשוקה הבוערת בהמופקרים היא אחרת. הדמויות כמהות לאחוז ולהיטמע בגוף מכיל שיזדהה עם מצבן המעורער, יציל אותן מלבדותן, יעורר בהן תקווה. בנקודה זו בן הגיא מחדשת את מסורת הכתיבה המינית על ימי המדינה בראשית דרכה: הארוטיקה המובילה את הדמויות אינה נעוצה רק על שום העובדה שהיישוב החדש מורכב מאנשים צעירים מאוד, בימי נעוריהם, חסרים בהורים או בכל “רשות מפקחת״ שמיישבים את הארץ בפראות מעשית, ומתייחסים למעשה האהבה באותה תשוקה הרפתקנית. סצנות המין קשורות לצורך האנושי הבסיסי ביותר של המהגרים התלושים, לחום אותנטי, לקרבה פיזית התוחמת במידה מה מרחב פרטי ולתחושת שייכות לאדם כלשהו בזמן שהם די זרים לעצמם. מעשיו של הגוף, במובן זה, מרתקים וכתובים היטב, ובעיקר חפים מאנלוגיות ציוניות בדרך מעניינת ובלתי צפויה.

“הם שניים, ויגו ואנדרה, והיא אחת, ועל כך קינאה בהם […] היא לא התנשקה עם שום גבר לפניו, גם לא נתנה יד לשום בחור לפניו […] הכל סימן לה שהסדר הישן נטרף.״ (עמ׳ 163). ובהמשך: “רק בסרטים מקדישים זמן כל כך נרחב לנשיקות קפואות, ומי שכבר בקיא בהן מכיר את הסוד הגדול שמעבר להן, כמו המצולות שמתחת לפני הים״. וכן: “הבל פיו היה באפה, ידיו על פלחי אחוריה, ומשם נשלחו במהירות אל מתחת לשמלה והפשילו אותה, והיא פחדה שתיקרע שמלתה היחידה.״ או _

“התנשפותו הנדהמת כשגילה את שדיה המשוחררים, הדוקרניים, הצחיקה אותה […] היא חשבה על שניהם – ילדים שמנסים להתחפש למבוגרים, שהולכים להקים ארץ חדשה, ואחריה עוד נשרף עברה האסופי, הפגום, אבל אולי ייקטע כמו זנב של שממית, והיא תשתחרר ממנו ותמשיך בלעדיו.״ (עמ׳ 164).

 

למרות הסצנות החזקות, הקשרים הארוטיים־רומנטיים בין הגיבורים ברומן היו יכולים לספק רבדים סיפוריים מפותחים יותר, שיקשרו באופן עלילתי ומעניין את הקשר המיני והרומנטי בין השלושה ויחזקו את עלילת ההתיישבות בהתאם. המשולש הרומנטי נשאר בגדר סימון בלבד. הוא לא מכיל מאבק תחרותי הדורש הקרבות של שני הגברים על לבה של פיבי, גם לא חרטה גלויה שלה על שבחרה במי מהם, או ציר עלילתי מגובש ואמיתי. לו עלילה זו הייתה מגיעה לשיא סיפורי משכנע, הרומן היה יכול להרוויח ציר עוצמתי ומרגש יותר שיורכב מסיפור אהבה שטרם קראנו כמותו, שמתרחש בתקופה שטרם קראנו כמותה. עם זאת, המופקרים הוא רומן מלמד, יצירתי מעורר מחשבה ועומק שמייצר סקרנות לגבי ספריה הבאים של בן הגיא.

 

עוד במעלה...

גילוי דעת

מה שוות המילים אם אי אפשר לשלוט בהן?

נו, תכתבי – עידוד קצר להאטת הכתיבה

דברי פרידה

"נוֹלַדְתִּי בְּהַצָּגַת חֲצוֹת"

מכניקת השבר

״עשית אקזיט, לך זקוף״

תלישות בעולם נטול בית

אסתטיקה של פצע

כולנו יצאנו משולי האדרת של גוגול

השבר מתוך האיחוי – השיבה לפנגיאה

צָפוּן בָּרֵךְ | "באיזה אופן יכול ספר להיות אינסופי"

התרסקות או הארה

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

ילד עם אבא

תמציות רישום

מן הקול אל ההד

העובדה הפשוטה, החותכת

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

אנושיותי אינה שייכת לכם

לא הספר שאנחנו צריכים, הספר שמגיע לנו

“התכירני אבא?״ על מקומו של הרומן צל ידו ביצירת חיים באר

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

ומה אם פשוט נבטל את המפלגות? סימון וייל נגד התנועות הפוליטיות והחשיבה הסקטוריאלית

צָפוּן בָּרֵךְ | צליל של נייר ישן

האמונה כקונפליקט

גלות מזהרת

המלצת שבוע הספר – פניה חזן

לאן ללכת מכאן

שדים באים בעקבות העוני

טקסטים שיש להם צורה של תבונה

על היפה והנכון

לכל שיר יש תולדות חיים

מות החתול ותחיית האנושיות

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

עוד אחר צהריים ספרותי

לתפוס את הולדן

"הענקתי לך את עצמותי / כדי לפסל מהן פסליך"

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

על קרקע המציאות גדלות הבדיות הכי טובות

המלצת שבוע הספר – שי פורסטנברג

תיאטרון הבובות של הנפש

קנה־נשימה

דלות ושירה

בטן ופצע בברך

חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים

צעד בן אלפי־מילין

צָפוּן בָּרֵךְ | להתבונן במקום מבעד לזמן

דיווח מתוך התרחשות

על הכמיהה היסודית ביותר: גאולה

כך החל סבא לכתוב

מועכת את גבולות הדאחקה

המלצת שבוע הספר – שרון שקרג׳י

הזר והפרפר, המדען והסופר

בין as if ל־hollow center

דבר המערכת – מעלה 3

אומנות או נמות

חשיפה לצפון

כי צריך לשטוף הכל

"אֵיפֹה הַצַּדִּיק שֶׁיַּחֲזִיק אֶת הָאָרֶץ"

סוד השעמום הוא לומר הכל

דבר המערכת – מעלה 7

נגד הזרם: המהלך הקווירי של ז'וריס־קרל הויסמנס

לא הכול שחור לבן – התעוררות השירה החרדית

בקצה השיר ישן איש

לחזור אל השקול

וירדו? וירדו אמיתי?

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | השירה כצֵיד החד־פעמי

דבר המערכת – מעלה 6

חיים שראוי לספרם

השלג נתלה על קולב העצים

והלבן היום לבן מאוד קצת אדום

אגרוף מונף כלפי מטה

הספר הלא פשוט

קטלן א'

למה לאה?

רומן עתידני מופרע במיוחד

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

איך נשיר: שירה ופרוזה כשני אופנים של מסירת עדות

כמה מילים אחרי הלוויה של מאיר ויזלטיר

"איזה סקסאפיל יש למשוררים זקנים?" על שלוש אסופות של שירת זקנה

ההיקסמות או התוגה על מה שיש

"הַיָּרֵחַ מְלַמֵּד תַּנָ"ךְ" – מסה על שירת זלדה

לא לספר סיפור

המלצת שבוע הספר – יורם עשת

דבר המערכת – מעלה 2

"עוֹד הַכֹּל יִסְתַּיֵּם / בְּכִי טוֹב / בְּכִי טוֹב / בְּכִי / בְּכִי / בְּכִי רַע"

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

דבר המערכת – מעלה 8

מורה נבוכים: שירה וקרינג' למהפכת החובבים בשירה העכשווית

מתחת לשמיים של שומקום

טלטול הפעמון

"ואיך נעבור, ללא הגשר?"

מסע שמאני בין תנוכים מְשֻושּים וקשקשים בשרניים

הזהו אדם?