Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility
חדש! מרץ 2024

גליון

"תֵאַטְרוֹן הוֹוֶה מֻפְרָע"

יובל גלעד, כֶּלֶב צַעַר, עתון 77, 2023, 46 עמודים

מאת: גלעד מאירי

המינימליזם הננופואטי של גלעד ייחודי ועושה שימוש במגוון אמצעים צורניים, ויזואליים והפקתיים.

אפוקליפסה עכשיו בשירה הננופואטית של "כֶּלֶב צַעַר" ליובל גלעד

יובל גלעד הוא מהמשוררים הישראלים המעטים ששומרים על דומיננטה ננופואטית על פני רוב שנות יצירתם. כֶּלֶב צַעַר, ספרו החמישי, הוא פיתוח והמשך של מאפיין זה ואף של נושאים מרכזיים נוספים בשירתו. המינימליזם הננופואטי משרת מטרה אסתטית מורכבת: לסתת שיר יהלומי קטן יחסית, ובו זמנית לדון בסוגיות מז'וריות המחייבות לכאורה, צורה רחבה, אולי אף פואמתית (הנוכחת בראשית דרכו). אומנם, השיר הננופואטי הגבישי איננו צר מלהכיל דיון משמעותי בסוגיות גדולות המעסיקות את המשורר, חלקן אפוקליפטיות או אחרות כגון, מתח בין תרבות וטבע, אולם לעיתים יש לכך מחיר, והוא ויתור על ריבוי פנים ופרספקטיבות; אלא שזהו ויתור מושכל, אוונגרדי, שמונע מדחף פוליטי וחברתי רדיקלי לשנות עולם, ולכן הוא ממילא מגמתי. מכאן, אבקש לעמוד על היבטים תמטיים וצורניים מרכזיים של ננופואטיקה בכֶּלֶב צַעַר, שהוא הביטוי הבשל ביותר שלהם עד כה.

כֶּלֶב צַעַר הוא בעל אופי דקדנטי המזכיר את ספרות קץ המאה, ה־Fin de siècle. מכאן כאמור, שירים רבים עוסקים בנושאים אפוקליפטיים, חלקם אקטואליים, כגון מוות המוני, מלחמה (רוסיה–אוקראינה), שואה, טרור, מגפה (קורונה), שחיתות מוסרית של הדתות המונותיאיסטיות ושל המדע, רוע אנושי בעולם ובישראל ועוד. מכאן העיצוב המינימליסטי הוא ביטוי של התכווצות צורנית לנוכח הזוועה האפוקליפטית, נסיגה מהאנושי בכלל ומטיבו הרצחני בפרט.

הנה, לדוגמה, התיאור האירוני של טבע האדם בשיר האנטי־מלחמתי "[כְּשֶׁפּוֹרֶצֶת מִלְחָמָה]": "כִּי הַהֶרֶג טִבְעִי / כְּמוֹ יְפִי זְרִיחָה / אוֹ אֵשׁ פִּרְאִית / הוֹפֶכֶת יַעַר לְפֶחָם […] כִּתְמֵי דָּם / יִשָּׁטְפוּ מֵהַמַּדִּים / וְהַחַיִּים יִמָּשְׁכוּ, / כִּי זֶהוּ אָדָם." (עמ' 17). הניגוד האירוני החד והאקספרסיוניסטי בין יפי הזריחה לתופת מתכנס לבסוף לכדי השלמה מאונס עם טבעו האכזרי והסדיסטי של האדם. הרמיזה הפרודית לספרו של פרימו לוי, "הזהו אדם?" (1947), מסירה את סימן השאלה מהמקור, כקובעת – אכן, זה האדם. מכאן, העתיד נראה פסימי, כי האדם אינו לומד מטעויות, ובפתח כבר ניצבת שואה נוספת: "לִמְכוֹן ווּהָאן / לְוִירוֹלוֹגְיָה / בִּנְיַן כְּנִיסָה / מִלְּבֵנִים אֲדֻמּוֹת / כְּמוֹ בְּאוֹשְׁוִיץ." (עמ' 27).

המינימליזם הננופואטי של גלעד ייחודי ועושה שימוש במגוון אמצעים צורניים, ויזואליים והפקתיים. לשם המחשה אציין כמה דומיננטים: העדר כותרות לשירים, טיפוגרפיה צרה, שורות קצרות, חסכנות בסימני פיסוק, מעט שירים בספר הבודד ויבול צנוע של פרסומים (חמישה ספרים ב־23 שנים). מאפיין רגשי בולט של השיר הננופואטי הוא עוצמה שקטה מתפרצת. הצמצום והדחיסות הפסבדו־אימג'יסטיים של השיר מעצבים מתח דיאלקטי בין איפוק מתפקע לבין התפרצות ושחרור. כך, המבנה השקול־זהיר הוא כלי שירי טעון ומתוח עד סופו שמטרתו לדרוך את בריח הקריאה עד לשחרור נצרה רגשית, או במילותיו של המשורר: "עִנְבַּל פַּעֲמוֹן / מְטֻלְטָל מִצַּד לְצַד / כְּרֹאשׁ עָצִיר. / גַּעַשׁ נָהָר / מִצְטַבֵּר עַל סַף סֶכֶר / שֶׁסּוֹפוֹ לְהִפָּרֵץ / כְּמוֹ מַחְסוֹם" (עמ' 56).

הצמצום יכול להתפרש כביטוי של רתיעה והתקפלות קיומית לנוכח האלימות האנושית (חרדות היאלמות והיעלמות), אשר משתחררות באמצעות טריגר מפתיע עם קריאת "בּוּוּוּוּ" מבהילה־מצחיקה. זהו מבנה המשלב צד מושחז עד כאב וצד מהנה של הומור ושנינה. אחד מתפקידיו של ההומור הוא למנוע מהתוכחה והזעם האוונגרדיים ומהדרישה לצדק ולאמת להפוך לטרחניים ולמצטדקים. לדוגמה, סיומו של השיר הפותח, המניפסטי והמקברי של הספר: "סִיס שְׁבוּר כָּנָף / תַּחַת עֵץ, נִטְרָף / עַל יְדֵי עוֹרֵב / בְּעוֹדוֹ חַי / כִּי הַטֶּבַע / פְּסִיכוֹפָּת." (עמ' 7). סוף השיר הוא היגד קיצוני ולא צפוי האופייני לשירת פואנטה: האדם מאבחן את הטבע באופן פסיכולוגיסטי כאלים וחולני, ובכך משקף אי־הבנה, בורות, יהירות ונאיביות מביכים; מן הסתם, זו טענה אירונית, כי פסיכופתיה היא תופעה אנושית בלבד.

למעשה, זהו שיר מתהפך: ההאנשה של הטבע הופכת את השיר מנטורליסטי לפרודי. היא מגחיכה את תפיסת הטבע באופן השלכתי דרך עיניים תרבותיות – כאילו האדם הוא מרכז הבריאה. גלעד מלגלג על אתנוצנטריות זאת במפורש בשיר אחר: "מָה חָשְׁבוּ לָהֶם / גְּאוֹנֵי רֶנֶסַנְס / מֵרוֹמָא וּפִירֶנְצֶה / כְּשֶׁהִצִּיבוּ אָדָם / בְּמֶרְכַּז צִיּוּר נוֹף, / נֵזֶר בְּרִיאָה יָהִיר / מַסְתִּיר טֶבַע אֱלֹהִי / שֶׁל הָרִים וּנְהָרוֹת." (עמ' 43). שיר פולמוסי אוונגרדי זה, המזכיר מעט את הקריאה הפוטוריסטית לשריפת מוזיאונים או את המחאה הירוקה האלימה של זמננו, מגלם יסוד מרכזי בשירתו – חתירה נגד גוונים שונים של השקר, לדידו, בתרבות האנושית בכלל והגבוהה בפרט: צביעות, התחסדות והתייפייפות.

ראוי לציין שאידיאל הטבע הוא מוטיב חוזר בשירתו, ולעיתים מייצג חוויה מיסטית, כמו מצב השכרון בחמשיר זה: "אוֹר אוֹגוּסְט / מַתִּיךְ כִּנֶּרֶת וְהָרֵי גּוֹלָן / לִכְדֵי כֶּתֶם לָבָן שִׁכּוֹר / מְאַבֵּד צְלִילוּת / בִּמְצִיאוּת שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לָהּ" (עמ' 58). כידוע, "מראות טבע מסוימים כוחם יפה, כנראה, במיוחד לעורר מצבי רוח מיסטיים" (ויליאם ג'יימס, "החוויה הדתית לסוגיה", 1949, עמ' 258). ההתמזגות היא חוויה מיסטית ברוח שירת הטבע הטרנסצנדנטלית של המשוררים האמריקאים בני המאה ה־19, ראלף וולדו אמרסון, הנרי דיוויד ת'ורו, וממשיכם, וולט ויטמן. הסיום של השיר, שבו  המציאות ננזפת, איננו מנומק (כפי שקורה בפרץ זעם), ולקוחה ממרחב תודעתי אחר – השכל. הנאמנות המוסרית למציאות האנושית היא מלאכותית, ואינה רלוונטית לאקסטזה הספונטנית. לעומתה, היא משקפת את הפן הפוריטני והשיפוטי של הטרנסצנדנטליסטים, אשר ביכרו את הטבעי על פני האנושי והתרבותי.

המינימליזם מעניק מידה מסוימת של ביטחון: בדרך כלל קל יותר לשלוט בטקסט אם הוא קצר. המינימליזם הוא גם ביטוי אסתטי להימנעות או שמא לסיגוף (לא בכדי הנזיר הוא מוטיב חוזר בשירתו של גלעד). הסגפנות היא מגן פואטי השומר מפני אויבות השירה, הגוזמאות – קיטש, נוסטלגיה, סנטימנטליות ומתקתקות – אך היא גם מטפחת העמקה, מסירות, פיתוח ועוד. להלן דוגמה של שיר מחאה אקופואטי המצליח ללכת על קו דק בין אמפטיה לדביקות מתקתקה בסיטואציה שמזמנת זאת – אימוץ כלב בצער בעלי חיים: "בְּיוֹם אִמּוּץ כְּלָבִים / הַכְּלוּבִים מְלֵאִים / לֵיצָנִים בְּהוֹפָעָה. / חַיֵּיהֶם תְּלוּיִים / בְּרֶגַע שֶׁל מְתִיקוּת, / בְּלִקּוּק יַד יֶלֶד. / אֵין בָּעוֹלָם צַעַר / כְּזֶה שֶׁל בַּעֲלֵי חַיִּים." (עמ' 13). השיר מבטא חמלה כלפי הכלבים, אשר חירותם ניטלה מהם ולכאורה כל סיבת קיומם  היא לספק את רצון אדוניהם.  סוף השיר הוא פרודיה על הקלישאה "צער בעלי חיים", שמטיחה בקורא את האמת: האדם מתעלל בבעלי חיים, הוא זה שמצער אותם, אך הוא  רואה בעצמו פטרון שמגן עליהם (למשל, מאמץ אותם).

העמדה המוכיחה את האנושות כולה על עוולותיה היא גם ביטוי של אי־אמון ובוז למין האנושי, או שמא מיזנתרופיה (מעניין לציין שאמרסון האשים את ת'ורו במיזנתרופיה). יש כמה שירים המתארים ניכור ותשוקה להיות "הֲכִי רָחוֹק / מִבְּנֵי הָאָדָם" ([גַּנְגֶּס קָדוֹשׁ], עמ' 29), כמו לדוגמה המרובע החותם את הספר: "הַמְּקוֹמוֹת הֲכִי יָפִים / הֵם אֵלֶּה / שֶׁהִתְרוֹקְנוּ מִבְּנֵי אָדָם / בְּסוֹף הַיּוֹם" (עמ' 61). גלעד חושף בפני כול את הבושה מפני המיזנתרופיה המסתתרת בלי דעת בכל אחד. הצבת שיר זה בחתימת המהלך של הספר היא בין השאר הצהרה מיזנתרופית חריפה, אולם העיצוב הננופואטי מאפק אותה ומאזן בין הפרובוקציה לבין הניסיון לעורר מודעות ולהזהיר מפני קטסטרופה.

ראוי להבהיר שאין זו מיזנתרופיה במובן של שנאה עיוורת לאדם, אלא של חוסר הערכה. היא איננה מהותנית או אנטי־הומניסטית, אלא כלי ביקורתי שנועד לזעזע ולעודד את האדם לפעולה למען עולם טוב יותר. לראיה, גלעד מציע אופציות לקיום אנושי מוסרי, נשגב ומסמן אפשרויות גאולה: איחוד עם הטבע, חוויות דממה ורגיעה או מפגש עם אדם מואר כמו ישוע, כפי שזה מנוסח בשיר כנרת תראפויטי זה: "הַשֶּׁקֶט / שֶׁל הָרֵי הַבַּזֶּלֶת / מַרְגִּיעַ אֶת הָאֲגַם / כְּמוֹ יֵשׁוּעַ / אֶת הַמּוֹחַ / שֶׁל מֻכֵּה הַדִּבּוּק." (עמ' 57).

השיפוט השלילי של האדם מתועל גם לעמדה ארספואטית ביקורתית ועכשווית של ה"אני". בשירי הספר אין כמעט "אני", וזהו ביטוי לאובדן אמון ב"אני" השירי העכשווי, החש נוח לשורר ברוח התקופה מניפולציות שיווקיות, יחצניות ואגוצנטריות, אשר אינן אלא פטפוט. צמצום נוכחות ה"אני" היא אף תנועה נגד זרמים אינדיווידואליסטיים אופנתיים מובהקים כמו ממואר ואוטופיקציה, אשר פותחים פתח לא מודע, בין השאר, גם לחגיגה של אהבה עצמית. ראוי לציין שבשירתו המוקדמת של גלעד יש מגמות וידוייות ואישיות (ראו: "בדידות ישראלית", 2004). מכאן שמזעור ה"אני" הוא ככל הנראה תגובת נגד לתהליכים ולזרמים הספרותיים שתוארו לעיל, ולשינויים ערכיים אחרים שאולי קשורים לתקשורת המונים, לתרבות הסלפי ועוד. מכל מקום, התוצאה היא עיצוב של ננו־אני אבוד הנתון בשליליות, בבעתה ובשיגעון ("תֵאַטְרוֹן הוֹוֶה מֻפְרָע"; עמ' 9), שבאפוקליפטיות האקספרסיוניסטית שלו מעט מזכיר את ה"אני" של דוד פוגל.

בפוסט־אקספרסיוניזם של גלעד יש גם טוויסט נטורליסטי קיומי מפתיע.  זו אינה רק שירת ייאוש קיומית, אלא שירה שמכילה ומקבלת את הגורל, כמו שמתואר בסוף השיר "[עוֹרֵב מֵת בְּגַן צִבּוּרִי]": "הָעוֹלָם אֵינוֹ יָפֶה / אוֹ מְכֹעָר, עֹנֶג אוֹ כְּאֵבִים / הוּא פָּשׁוּט יֶשְׁנוֹ, כְּבֹקֶר אֲבִיבִי." (עמ' 9). קבלת הדין, כי העולם "פָּשׁוּט יֶשְׁנוֹ, כְּבֹקֶר אֲבִיבִי", היא חיובית ביחס לקיום. אומנם, גלעד ממעט יחסית לכתוב על הטוב שבעולם, אך אפשר שמכאן תימצא לו פריצת דרך, אם יימצא את הקול והצורה המתאימים לתיאור חיובי ולא סכריני של הקיום.

לבסוף, השיר הננופואטי בכֶּלֶב צַעַר הוא ביטוי גברי ישראלי של חברה במלחמה. זהו שיר קשוח, חצוף, בעל אמירה חשופה וישירה, טעון מחאה אוונגרדית נוקבת והומור פרודי שחור. השיר חף משומנים כגון קישוטים והצטעצעויות, אך אינו שדוף אלא שרירי ואינטנסיבי. זהו שיר צברי, קוצני וממילא מקומי. לצד החספוס מבצבצים מעת לעת גם ביטויים אופטימיים של שלווה ויופי (אולי בהשפעת הליריות של שירות אורי ברנשטיין וישראל אלירז). כאמור, הם נמצאים בעיקר בטבע, כמו בשיר אלכימי זה: "בְּפַאֲתֵי יְרִיחוֹ / טוּר דְּקָלִים / מַתִּיךְ אוֹר / וּזְמַן אַלִּימִים / לִכְדֵי שֶׁקֶט" (עמ' 47).

עוד במעלה...

דבר המערכת – מעלה 5

חוש הביקורת

"ואיך נעבור, ללא הגשר?"

אני הכי עצמי כשאני מבזיקה בחופזה

המלצת שבוע הספר – יואב רייס

איך הפסקתי לצקצק והתחלתי לאהוב: על ביקורת ספרים בטיקטוק

״עשית אקזיט, לך זקוף״

מזרח תיכון חדש?

הצד החשוך של החיים

מפלי מים שקפאו

עגלת תינוק ריקה סובבת עיר

שוב Imagine? אולי אפשר לעשות יותר

גלות מזהרת

בין as if ל־hollow center

צָפוּן בָּרֵךְ | השירה כצֵיד החד־פעמי

איך לכתוב על הפוליטי?

סוד השעמום הוא לומר הכל

"האם צריך כאן איזה שיר, ועוד ביידיש?": על תרגום היהודית לישראלית

לטמון בין הצורים את חמד הצורות

"הענקתי לך את עצמותי / כדי לפסל מהן פסליך"

להגנת הסוגה הבזויה

Yes, I Do

דמיון הוא התשובה

כולנו יצאנו משולי האדרת של גוגול

החוש השישי

מן הקול אל ההד

״המזל הוא לפעמים שותף מופלא לפשע״

לפורר את האחיזה

מכתב מן העורף

כמה מילים אחרי הלוויה של מאיר ויזלטיר

גם זו קריאה באודיסאה

בַּפְּסָגוֹת הֵיטַבְתִּי לִשְׁכֹּחַ יוֹרְדֵי גַּיְא וּמִדְבָּר

הספר הלא פשוט

תועלת לנפש אומללה ודחויה

חד אבל לא משמעי

חוה האחת בקינתה אל האהוב החצוי

דבר מערכת – מעלה 13

לראות את הדברים באינסופיותם

מועכת את גבולות הדאחקה

"איזה סקסאפיל יש למשוררים זקנים?" על שלוש אסופות של שירת זקנה

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

צָפוּן בָּרֵךְ | צליל של נייר ישן

שתיקה יודעת קול

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

שבריריות החלום

שיעור בהגנה עצמית

התרסקות או הארה

קטלן א'

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

"אם העולם הזה נראה לכם רע, אתם צריכים לראות חלק מהאחרים"

מכניקת השבר

מָגוֹל עצמי – השירה הווידויית של רון דהן

הזהו אדם?

וריאציות אנקוויסט

האימה שבאימהוּת – שאי אפשר דבר לומר עליה

צָפוּן בָּרֵךְ | חובה להשוות

פינוק בשירה הישראלית

להוציא חלום לאור

תלישות בעולם נטול בית

פה ובמקום אחר

הסיפור שלא נגמר

“התכירני אבא?״ על מקומו של הרומן צל ידו ביצירת חיים באר

כזב ובדיון

בשבח הארוס

כך החל סבא לכתוב

אומנות או נמות

מה עושים גברים במלחמות?

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

מסע שמאני בין תנוכים מְשֻושּים וקשקשים בשרניים

נגד הזרם: המהלך הקווירי של ז'וריס־קרל הויסמנס

תמציות רישום

על קרקע המציאות גדלות הבדיות הכי טובות

אסתטיקה של פצע

צָפוּן בָּרֵךְ | נהר השירה

קנה־נשימה

אמילי של זנדבנק

והלבן היום לבן מאוד קצת אדום

דבר המערכת – מעלה 10

ילד עם אבא

למה לאה?

כשהפחד למות הוא הפחד לחיות

קרקעיתה השקופה של הנפש

א. א. מילן / מסמכים סודיים

דילטנטיות שלא בעיתה

מתחת לשמיים של שומקום

לא הספר שאנחנו צריכים, הספר שמגיע לנו

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

חלום על להבת נר שדועך

דבר המערכת – מעלה 2

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

צפון ברך | בפונט אהרוני

מה שוות המילים אם אי אפשר לשלוט בהן?

קונספטואליות וגותיקה

גשם על הקבר

מהו המקום שלך

רומן עתידני מופרע במיוחד

"תֵאַטְרוֹן הוֹוֶה מֻפְרָע"

לתפוס את הולדן