אני שמחה באופן מיוחד שקראתי את הספר הזה. ושמחה לכתוב עליו. 'הרבי' שצריך לדבר עליו הוא רחוב 'הרבי מבכרך', רחוב "קטן, נחמד ומתעקל" כלשונו של אורי יואלי (עמ' 32), שמחבר (כפי שאני הכרתיו, בעיקר עבור הולכי רגל, רוכבי אופניים, נהגי מוניות נדיבים הנוסעים בדרכי קיצור, אנשי המקום ושאר יודעי חן) בין תל־אביב ליפו, ונחצה על־ידי רחוב אליפלט המסמן את הגבול שבין שתיהן. ברחוב הזה גר יואלי שנים רבות, ועל קורותיו הוא כותב את הדוקומנט הספרותי שלו, כפי שהוא מתאר בגב הספר: "על כל האנשים שהסתובבו פה. האמריקאים, הגרמנים, הערבים, היהודים, אלו שבאו מאירופה ואלו שבאו מארצות האיסלאם, פועלי התעשייה ותושבי צריפי העוני, מי שבילה כאן, מי שגר ומי שעבד, ומה קורה כשהכל מתערבב", ומוסיף: "זה דיוקן היסטורי ואישי של סביבה עירונית מסובכת, רגע לפני שהיא נעלמת לגמרי".
אפשר להזכיר כאן את "סמוצ'ה – ביוגרפיה של רחוב יהודי בווארשה" הנפלא מאת בני מר. כמו זה גם זה אינו מתאר היסטוריה שנכתבה ונקבעה על־ידי הגמוניה; אדרבא, יואלי מספר את הסיפורים שהוא לומד על אודות המקום כבן המקום. הוא מצרף אותנו הקוראים לסייר עימו על פני הזמן בשכונת מגוריו. ואני, שגרתי משך 22 שנה ברחוב קטן סמוך לשם – התלוויתי אל מסעותיו כבת המקום בעצמי.
עוד לפני שקראתי את הספר לכד אותי התצ"א (התצלום האווירי) (שער־שִׁדרה־גב); וכחובבת תצ"א הכותבת על תצ"א, אני שמחה על ההזדמנות שמְזמן לי המדור – העוסק בזיקה שבין כריכות ספרים לבין תוכנם – לכתוב על הבחירה של יואלי בתצלום הזה. אני יכולה לשוטט שעות בתצ"אות, ולגלות בהם סיפורים ונסתרות. שיטוט כזה של גילויים ערכתי גם ב'צריך לדבר על הרבי'.
יואלי מתאר את הנוף הנשקף ממרפסת ביתו: "הצד השני פונה דרום מערבה, לכיוון רחוב אליפלט ויפו. שם ראו מהמרפסת מגרש מגודר גדול, ששימש חברת סימון כבישים. צילום האוויר של מגרש זה מופיע על עטיפת הספר" (עמ' 19). לכאורה, מספיק בתיאור הזה כדי לקשור את התצלום לספר. אבל אני לא רוצָה להסתפק בכך, גם לא בעובדה (שתתברר במהלך הקריאה) שהמגרש עומד על חורבות הצריפים האחרונים שנותרו משכונת מכבי המתוארת בהרחבה. אני רוצה לטעון ולהעמיק עוד בזיקה שבין התצלום לבין הספר.
לוּ בחר יואלי בתצלום שמתעד אנשים (כפי שמשולבים תצלומים בספר) – היה בהכרח מצטמצם להצגת אוכלוסייה אחת מבין מגוון האוכלוסיות שעליהן הוא מספר. ומדוע בחר בתצלום ריק מאנשים זה ולא במפה של האזור, כל כמה שתצ"א ומפה קרובים זה לזה? כי בַּתצלום סימני חיים. התבוננו בו, בתצלום: אף על פי שלא רואים בו נפש חיה (הצללים מוטלים לכיוון מערב ומעידים על כך שהתצ"א צולמה בשעות הבוקר), סלסול הקווים על האספלט שנראה כמו תסבוכת חוטים או רמז ל"סביבה עירונית מסובכת" ככתוב בגב הספר, הוא תוצר של בדיקות צבע או תקינות של מכונת צביעה, והוא בין שאר העדויות לתנועת חיים באותו מגרש. התצלום גם רומז על כך שזהו אזור שמתקיים בו מתח בין מגורים לתעשייה, כמתואר היטב בספר, ועדיין זה לא כל ההסבר.
ובכן, מדוע התצ"א הזה? כשאנחנו הולכים ברחוב, רוכבים על אופניים או נוסעים במכונית, לא נוכל, לא יכולתי אני, לראות את המסתתר מאחורי קירות הפח שתוחמים את המגרש. מעבר לרחוב, מעבר לגדר, מעבר לשער, מסתתרים סיפורים. יואלי חוצה את המרחב לאורכו ולרוחבו, נכנס אל בתי המלאכה, אל בתי העסק, אל ספרי ההיסטוריה, עיתונות התקופה, פרוטוקולים של ישיבות, ארכיונים היסטוריים; משוחח עם בני המקום בעבר ובהווה; חי את המקום שנים ארוכות, לומד אותו, מושפע ממנו, משפיע עליו. ומספר.
מפענחי תצ"א תמיד מביאים בחשבון שמתחת לְמה שבנוי ומופיע בתצלום ישנה היסטוריה, שפעם היה בנוי שם משהו אחר, זה שעל חורבותיו נבנתה השכבה שכעת רואים, או לפחות שמתחת לבנוי מוסתרת קרקע. מתחת למגרש הזה, כאמור, עמד מה שנותר משיכון הצריפים מכבי. בתצ"א, במבט מלמעלה, אנחנו זוכים למבט מקיף ולמבט פנימה. וכזהו הספר – מקיף ומבפנים: "נקודת מבט מקומית מאפשרת לשמוע קולות ולזהות תהליכים שיכולים ללכת לאיבוד במבט רחב. אני גאה בהיותי בן המקום ומודע לכך שנקודת מבטי מוטה וסובייקטיבית… בינתיים הספיק הרחוב להשתנות עוד. בקרוב מאוד, עניין של ימים או שבועות בודדים, שכנים חדשים יעברו לגור בבנייני המגורים הענקיים והמכוערים שבור היסודות שלהם רק נחפר כאשר התפרסמה המהדורה הראשונה. בניינים אלה, קוביות ענק של זכוכית שחורה, ניצבים במעלה הרחוב כמו מצבות, כמו סימן אזהרה. אסור לתת לתנופת הבנייה והפיתוח למחוק את אופיו של אזור שלם. צריך להמשיך להיאבק, ולחיות פה, ולנסות לשכנע שיש והיה פה יופי, וקושי, ועניין, שכל זה בעל משמעות גם עכשיו. זו מטרת הוצאת מהדורת החינם הזו […]" (בהקדמה למהדורה השלישית, עמ' 9. כל ההדגשות בציטוטים הן שלי).
ואגב מהדורת חינם זו – הפורמט של הספר, הכריכה שלו והגופן שבו הוא מעומד מזכירים, אולי מטעמים של צניעות, אסתטיקה של דו"ח שנכרך בדפוס (הטקסט במקור עלה במועדו, פרק פרק בבלוג של יואלי, והגופן מזכיר אותיות של מכונת דפוס), אך רוחב הספר בוודאי נקבע גם בשל הצורך לעמד בטור רחב את הטקסט של יואלי ובטור צר ממנו את המקורות שאותם הוא מצטט.
"הסכנה האמיתית לאזור הזה ולתושביו הייתה הסכסוך הלאומי, שהתעקש להתפרץ גם בזירה העירונית. בסכסוך הזה יהיו עיר מנצחת ועיר מפסידה, כובשת ונכבשת. תושבי הרחוב שלי יהיו בדיוק באמצע של כל זה" (עמ' 103). מול הכוחות הפוליטיים, הכלכליים והנדל"ניים שעטים על מקום לכובשו, מבקש בן המקום לחיות במקום ולספר סיפורי חיים: "בבניין עצמו היו, פרט לחנות הדגים, מפעל לתיקים וארנקים, אולמות סטודיו של ארכיטקט ומוסיקאי, חלל איכסון וחזרות של תיאטרון בובות ובית מלאכה לתיקון מכונות כתיבה וחישוב. למעלה מ־30 אנשים עבדו שם, נראה לי, ובמשך היום הכל היה פעלתני מאוד, אנשים עולים ויורדים במדרגות ובמעלית, מכונות שפעולתן מרעידה את הכל, צפירות, צעקות ודיבורים. אבל בערב היה שקט לגמרי […] זה היה מקום מרכזי מאוד, אבל סודי, מוכר רק למעטים. מהר מאוד הפכתי מקומי, הרשיתי לעצמי להתרגל. לא הבנתי כמה הכל ישתנה […]" (עמ' 18). ובהמשך: "אני מעדיף לחזור אל המקומי והאנקדוטאלי, סיפורים קטנים, בטווח הליכה מביתי, כאלה שמגניב אותי לדעת שאכן קרו כאן" (עמ' 37-36).
תחושת ההתמצאות בעבר של מי שחי את המקום בהווה והולך ונעשה בו בן בית, מלֻווה בערגה עדינה לגילוי סימנים לרחוב שלו, לביתו – כמו ארכיאולוגיה מבעד לזמן. וכך יואלי קורא תצלום שבו ז'בוטינסקי נואם במגרש הכדורגל שצמוד לרבי מבכרך, שנקרא אז רחוב אל־אמריקן: "אפשר לדמיין את מחיאות הכפיים, את קריאות הבראבו, כיצד, בחשכה שכבר ירדה, אלפי קולות שרו את 'התקווה', כיצד הצעירים המשולהבים חשו שמישהו נתן משמעות לחייהם ולקשייהם. איני מסכים לדבר ממה שאמר ז'בוטינסקי, זהו מלל לאומני שהמאמינים בו עתידים לשפוך עוד דם רב ולגרום לסבל נורא, אבל אני גאה בכך שהנאום נישא מתחת לחלוני ומנסה למצוא את עצמי ואת בני דמותי בתוך הפרצופים הפונים אל הנואם" (עמ' 76).
הדמויות בספר כולן שכנות של יואלי – גם האדריכל הגרמני זנדל שחי כאן 150 שנים לפניו, ולקח על עצמו משימה חלוצית למפות לראשונה את יפו וסביבותיה: "כאשר פורסמה המפה [ב־1880 מ.ש.ר] כבר עקר זנדל לירושלים, למושבה החדשה שהוקמה שם […] אני חש אליו קרבה מרוחקת, הערכה וקנאה. הוא היה שכן שלי, פעם הלכנו באותן דרכים, בתקופות שונות" (עמ' 33-32). דבר דומה חשתי בקוראי את הספר: כשם שיואלי מותח חוטים במרחב ובזמן, כך אני, הקוראת את הספר מירושלים, חשתי שכנה של יואלי ושל זנדל, ומלאת הערכה על משימות המיפוי שלקחו על עצמם. גם עגנון האהוב עליי גר כאן קצת, וחלק מסיפוריו מתרחשים ממש שם ("תמול שלשום" שיואלי מזכיר, "שבועת אמונים" ואחרים).
ואני שבה אל התצלום שעל העטיפה: מגרש של חברת סימון כבישים. על האספלט צבועים בצהוב ובלבן קווים וחיצים; תמרורים וטרפזי הפרדה אדומים ולבנים מונחים עליו. המכונות הנחות על האספלט הן אלו שמתחו ברחובות העיר קווים, חיצי הכְוונה, מעברי חצייה, סימני חניה, וסימנו גבולות הקובעים התנהלות. אלה דברים שאנחנו מכירים מהיום־יום ברחובות הערים, בכבישים משתפצים. אבל כאן בתצלום הם מקבלים הפשטה ומעמד סגולי של יצירת אומנות, כשם שהסיפור שמספר יואלי נע בין דוקומנט לספרות: אומנות מתוך ועל המציאות. ויואלי הוא שמושך קווים לדמותו של מקום. זאת ועוד זאת: סבך הקווים הצובעים את האספלט הוא אלגורי ל"סביבה העירונית המסובכת" שיואלי חושף בפנינו: עושר הקווים שנראה משונה במבט ראשון כמוהו כעושר של צילום דימות: הולכה פנימה לקרביים, לסריגים הפנימיים, לנימים של הגוף החי. וחיים – זהו הסיפור.
הספר מחולק חינם. ובכל מקרה, גם אם הסתיימה המהדורה, ניתן לקרוא את כולו בגרסת פידיאף באתר של יואלי
