Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility

תיאטרון הבובות של הנפש

מרית בן ישראל |  טרילוגיית בנות הדרקון (ספר האבות; ספר המשאלות; כל הילדות) | עם עובד, 2022 | 1163 עמודים

מאת: לילך קרסנטי

הטרילוגיה בנויה במסגרת סיפורית המוכרת לנו מספרי ילדים כמו הסיפור שאינו נגמר או סדרת נרניה: נועה, ילדה בודדה מתל אביב, נשאבת אל עולם פנטסטי, עוברת בו הרפתקאות, ולבסוף חוזרת לביתה.

האומנית, הבובה ומנהל התיאטרון

 רבים מכירים את מרית בן ישראל בזכות הבלוג הנהדר שלה, "עיר האושר", שבו היא מציעה פרשנויות מרתקות למגוון יצירות אומנות, ובפרט לאגדות וספרי ילדים. אני הגעתי אליו דרך פסקה אחת שבה היא מדגימה את ההבדל בין שני מושגים מרכזיים בחקר הספרות: מטונימיה (דימוי המבוסס על סמיכות) ומטאפורה (דימוי המבוסס על דמיון צורני):

״לפני שנים עשיתי תיאטרון בובות במסגרת "מדינת הילדים". כשהאירוע נגמר הגעתי אל משרדו של המנכ"ל לקבל את שכרי. ישבתי בחדר ההמתנה בצד בחורה חמודה ומטופחת ומקושטת למשעי (לעומת הופעתי הזרוקה). לבסוף יצא המנהל ממשרדו ואמר: "קודם הבובה." שתינו קמנו: אני בגלל המטונימיה (כי הבנתי את "הבובה" כ"זאת שעושה תיאטרון בובות"), והבחורה בגלל המטאפורה (בהיותה "הבובה'לה" החמודה). המנהל התכוון אגב למטונימיה. עד היום אני זוכרת את אי ההבנה שהתפשטה על פרצופה כשהמנהל הצביע עלי.״ ("עיר האושר")

האנקדוטה הזו שבתה את לבי, ראשית משום שהיא מצליחה להסביר בצורה קלילה והומוריסטית שני מושגים שקל להתבלבל ביניהם: מטונימיה ומטאפורה. המושגים עצמם, אגב, מעלים שאלות מעניינות ביחס לצירוף "בנות הדרקון" (מטונימי או מטאפורי?), אולם לא בהם אני רוצה להתמקד. מה שהרשים אותי עוד יותר הוא שמאחורי ההסבר הספרותי־דידקטי מסתתר סיפור קצרצר של ממש, 73 מילים סך הכול, שמתאר יחסים דינמיים בין שלושה ארכיטיפים: האישה היפה והמטופחת, האומנית הזרוקה, והפטריארך שמביט בהן, מצביע ובוחר. מה שקושר את השלושה יחד הוא המוטיב החוזר של הבובה, שהיא בה בעת סמל לנשיות, לביטוי אומנותי ולשליטה (וגם המילה "זרוקה" נמצאת כאן לא במקרה). שלושת הארכיטיפים האלה מצויים גם במרכז הטרילוגיה החדשה של בן ישראל, בנות הדרקון. אולם ראשית, קצת רקע.

"בנות הדרקון"

הטרילוגיה בנויה במסגרת סיפורית המוכרת לנו מספרי ילדים כמו הסיפור שאינו נגמר או סדרת נרניה: נועה, ילדה בודדה מתל אביב, נשאבת אל עולם פנטסטי, עוברת בו הרפתקאות, ולבסוף חוזרת לביתה. העולם הפנטסטי המדובר הוא "עיר האושר" (כשם הבלוג של בן ישראל), עיר ימי ביניימית שנדמית כתיאטרון בובות ענקי, גדוש במכשפות, מסכות, תלבושות, לצים וכמובן, דרקון. בן ישראל, שמגיעה מעצמה מעולמות התיאטרון והאומנות החזותית, מצליחה ליצור באמצעות מילים ממלכה ססגונית, מוחשית וחומרית במובן הטוב של המילה, כלומר, כזו שמורכבת ממסכות עור כבדות, יריעות ברוקד ורדרדות וקשקשים דמויי פומפייה. אולם כמו בסיפורה של אורסולה לה גווין "ההופכים את עורפם לאומלאס", אושרה של העיר תלוי בהקרבה מתמדת של ילדה חסרת ישע. בעוד שבאומלאס מדובר בילדה מעונה המוחזקת במרתף, בעיר האושר (שגם בה נמצא מרתף דומה) כל שנה נשלחת ילדה בגיל שבין שמונה לאחת עשרה ל"אי הדרקון" שבפאתי העיר, ושם משרתת את "אבאל'ה", הדרקון האכזר, במשך שנה, עד שנשלחת משרתת חדשה. עם הגיעה של המחליפה, הדרקון בולע את קודמתה למול עיניה כמו ש"היפופוטם בגן החיות התנ"כי" בולע אבטיח (ספר האבות, עמ' 55, ועוד נחזור בהמשך לגן החיות התנ"כי שצץ בלב עיר האושר).

מרתה, אמל והדרקון

הסיפור מתחיל כשנשלחת אל הדרקון הילדה ה־296: מרתה. כמו קודמותיה, מרתה מבלה שנה אומללה וטראומטית בשירות הדרקון, אולם בתום השנה, כשילדה בשם אמל מגיעה להחליף אותה, מרתה מצליחה להפוך את היוצרות כשהיא הורגת את הדרקון ונשארת עם אמל. השתיים הופכות לחברות טובות, אך גופתו של "אבאל'ה" והשאלות שהיא מעלה מאיימות להפריד ביניהן. הניצחון של מרתה בשלב כה מוקדם בטרילוגיה הופך אותה למעשה מטרילוגיית פנטזיה לנוער שבמרכזה גיבורה מול דרקון לסיפור על השלכותיה המתמשכות של טראומה על חברויות ומערכות היחסים. השילוש הארכיטיפי מרתה־אמל־דרקון, שמיד נראה שמקביל לאומנית, הבובה ומנהל התיאטרון, הופך לשתי צורות של התמודדות מול פטריארכיה דורסנית, והדרקון עצמו הופך ממנהל ההצגה לבובה נוספת בה, מילולית ופיגורטיבית.

מרתה ואמל הן שני טיפוסים שונים בתכלית. מרתה, המכונה "בת המפחלץ", היא אומנית בעלת מזג פראי. את ילדותה העבירה בין סדנת הפחלוץ של אביה לאימונים ברשיפת אש בתור השולייה הלא רשמית של אמן האש קלונימוס גץ. שני הכישורים של אבותיה (הביולוגי והרוחני) משמשים אותה מאוחר יותר באי הדרקון; מרתה מפחלצת את גופתו והופכת אותה לבובת תיאטרון ענקית שמתוכה היא רושפת אש במטחים מדויקים לתרועות הקהל. כמו האומנית מהאנקדוטה הפותחת, גם מרתה היא "זרוקה" – הן מבחינת הופעתה, בתור ילדה "לא מספיק חמודה" (עמ' 93) שלובשת "סמרטוטים שרופים" (102), והן מילולית, שכן אביה שלח אותה לדרקון מרצונו החופשי. לעומתה אמל, המקבילה לאשה המטופחת מהאנקדוטה, היא "גברת קטנה" בעלת "פנים נחמדים" (63) ובגדים איכותיים, והיא אהובה על אביה, כמו גם על העיר כולה. אמל היא האישה הטובה הקלאסית, שלא מפסיקה לנקות, לסדר, לרקום ולטפל בכל מי שסביבה. גם אמל ירשה צורה אומנותית מאביה: שירי ילדים קצרים ומסתוריים, שבהם שבה ומופיעה "גברת בובה", ייצוג אפלולי של אמל עצמה. ההבדל שבין שירי הילדים השקולים (תרתי משמע) של אמל לבין מופע רשיפת האש של מרתה מבהיר על דרך האומנות את השוני בין השתיים.

הצלע השלישית היא הדרקון, המכנה את עצמו "אבאל'ה". "אבאל'ה" הוא תמונת מראה של כל האבות המתעללים והפוליטיקאים תאבי השליטה המצויים בעיר האושר בשפע, שהמשותף לכולם הוא ניצול ילדות קטנות. מרתה סופגת בכל הכוח את ההתעללות של אבאל'ה כשכל יום במשך שנה הוא דורש ממנה ללטף את קשקשיו החדים עד שידיה זבות דם – סצנה שיותר ממזכירה התעללות מינית, אבל לא מוגבלת לכך. למעשה אבאל'ה הוא גלגול מזוקק של אביה הביולוגי של מרתה, המפחלץ הניחן ב"כפות ידיים גדולות וחזקות" (28) ולא מפחד להשתמש בהן. לאחר שהדרקון מת, מרתה נותרת עם הפצעים שעל ידיה ועם בובת הדרקון החלולה שהיא עוטה על עצמה שוב ושוב – תיאור רגיש ומורכב של טראומה. אמל, לעומתה, מחפשת את הדרקון כדי שיעזור לה למצוא את אביה האבוד, אולם מרתה הורגת אותו לפני שהיא מספיקה לפגוש אותו. עבור אמל, הטראומה היא בהעדרו של האב (אבאל'ה מייצג את אביה, ועל כן היא לא מוכנה להיפטר מגופת הדרקון). כלומר, לאורך הטרילוגיה השתיים חוות התמודדויות הפוכות: מרתה לומדת להשלים עם נוכחותם המאיימת של אבותיה ואמל לומדת להשלים עם היעדרם. הכאב של שתי הנערות הוא שמקרב ביניהן, על אף שבמהותן הן מייצגות כוחות הפוכים: גברי מול נשי, מוחצן מול מופנם, כאוס מול סדר. שתי הדמויות הללו ומערכת היחסים ביניהן הן ההישג הגדול של הספר, שכן כל אחת מהן מצליחה להיות גם נערה ספציפית בעלת היסטוריה ועומק פסיכולוגי, ובה בעת גם ארכיטיפ הפועל בנפשה של ילדה שלישית. וכאן אנחנו מגיעים לסיפור המסגרת.

התודעה כתיאטרון

 מרתה ואמל הן "בנות הדרקון", אולם למעשה גיבורת הטרילוגיה, ומי שבנפשה היא מתחוללת, היא נועה לביא. נועה, ילדה בת עשר מתל אביב, היא מעין יתומה מודרנית: אין לה אבא, אימה עזבה אותה לאמריקה, וכשסבה מתאשפז בבית חולים היא נותרת לבדה. בבדידותה, נועה נאחזת בספר מסתורי של סבה, "בנות הדרקון", ובסצנה שמשלבת בין הסיפור שאינו נגמר למסע בדורך השחר (הכרך החמישי בסדרת נרניה), היא נשאבת לתמונה בספר ומוצאת את עצמה בעיר האושר בתור הקורבן הבא של הדרקון. ההישאבות של נועה לעיר האושר היא ספק מציאות ספק חלום, שכן ככל שאנחנו מכירים את נועה כך הולך ומתבהר כי עיר האושר על דמויותיה הצבעוניות היא למעשה תיאטרון שממחיז את תת־המודע שלה. הניחוח היהודי־ישראלי שמורגש בעיר האושר, בשמות כמו צילה, בלעם ויונה, באזכורים של גן החיות התנ"כי ובנאום של נבחר העיר על מעבר "מאבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול" (כל הילדות, עמ' 163) נובע מכך שהיא מתקיימת בתודעתה של ילדה תל־אביבית. אותו הדבר נכון לגבי הדמויות: אימה החורגת הרשעה של מרתה היא למעשה גלגול של אימה האנוכית של נועה, ואילו האב החסר של נועה מתפצל לשני ייצוגים אפשריים: אביה הדואג של אמל או אביה האלים של מרתה (שמאוחר יותר מתלכדים בדמותו של הדוכס). אמל ומרתה עצמן מייצגות את שני הרצונות הסותרים של נועה – הרצון להיות ילדה טובה ולרצות את כולם אל מול הרצון למרוד, לזעוק ולהשתולל    על העוול שנעשה לה – דואליות שנשמרת גם בכינוי המודבק לה בעיר האושר, "הגורה".

כשנועה מגיעה לאי הדרקון, מרתה ואמל לא מתחברות אליה וגורמות לה לחוש זרה, וגם בכך יש משום החכמה – הרי נועה באמת לא שייכת לעולם הפנטסטי הזה, כפי שהיא בעצמה מבינה בסוף הטרילוגיה. מטרתה של עיר האושר זהה למטרתן של ממלכת פנטזיה, נרניה או האי לעולם לא – להעביר את הגיבורה תהליך שיאפשר לה להתמודד עם הקשיים שהערימו עליה המבוגרים בחייה. במקרה של נועה, הטרילוגיה כורכת יחד שני קשיים מרכזיים: חסרונן של דמויות הוריות וקושי ליצור חברויות, ולאחר שנועה מתרגלת את התמודדותה עם שני הנושאים בעיר האושר (אם כי אין על כך מספיק דגש לדעתי), היא בוחרת לחזור לביתה בתל אביב ומצליחה להתמודד גם בעולם האמיתי.

לחלץ את לב הדרקון

 המבנה הזה פחות או יותר עובד. כלומר, אילו זה מה שהיה בטרילוגיה – חלקים נרחבים מהספר הראשון, וכשליש מהספר השלישי – כל שהיה נותר הוא להתפעל מהעיצוב המרשים של עיר האושר, ובפרט ממערכת היחסים המעניינת בין שלוש הילדות (והדרקון). אולם נראה שדווקא מתוך הכבוד הגדול שרוחשת בן ישראל לנפשן המורכבת של ילדות, בשלב מסוים התת־מודע של נועה, כלומר, עיר האושר, יוצא משליטה ומתפזר לכל הכיוונים. לצד הסיפורים הקוהרנטיים פחות או יותר של מרתה ושל אמל, הטרילוגיה מציגה עוד אינספור ילדות, דמויות ועלילות משנה שלא מצליחות לתפוס את הקורא/ת באותה המידה. דוגמה מרכזית לכך היא לילי, ילדה־קוסמת שמרתה פוגשת ליום אחד, ומקבלת עלילה נפרדת משל עצמה המתפרסת על עמודים רבים. העלילה של לילי מתפצלת אף היא לעלילות משנה של משי (נכדה אהובה), שרה־נופת (פרחחית עשירה), סרח בן תולע, טינה בעלת המלון ועוד רבים, שהקשר ביניהן לעלילה הראשית הוא לכל היותר רופף. אותו הדבר נכון לגבי משפחת אולטרמרין, שמציבה אלטרנטיבה של משפחה אוהבת ומאושרת, אולם מקבלת נפח גדול בהרבה מן הראוי. כשבוחנים כל עלילה בנפרד, לרוב מדובר בסיפור טוב ועשיר שיכול לעמוד בפני עצמו כמעין אגדה מודרנית. אולם כפי שכותב אנדה בסיפור שאינו נגמר: זה סיפור אחר, ומוטב שיסופר בפעם אחרת.

למעשה, הטרילוגיה של בן ישראל היא מעין ניסוי ספרותי מעניין שממחיש מה היה קורה אילו אנדה היה נותן לקוראים של הסיפור שאינו נגמר את מה שהם מבקשים ומספר גם את הסיפורים של כל הדמויות הצדדיות. התוצאה היא בלגן. אמנם מרהיב ועתיר דמיון, אך עדיין בלגן. לאורך הקריאה שבתי וחזרתי אל דף הדמויות שבראשית הספר, אולם עצם קיומו מעיד על בעיה שהיה צריך לטפל בה בשלב העריכה. לא עוזר גם שהמבנה של כל כרך שונה מקודמו ושהרציונל מאחורי החלוקה הפנימית נותר עמום, לפחות עבורי. גודש העלילות והמבנה המורכב מדי הולידו אדישות ביחס לדמויות שבמסגרת אחרת ודאי הייתי מחבבת מאוד, אך ברצף הקריאה נדמו לגופים זרים ששוב ושוב חוסמים את הדרך להמשך הסיפור של מרתה ואמל.

בשביל להפוך את גוף הדרקון לבובת תיאטרון, מרתה צריכה תחילה לרוקן אותו מ"שלל פריטים שלא עוכלו: חרבות מעוכות, גרזיני קרב […], כפפות מתכת, קסדות ודורבנות יצוקים. אחד מהם הסתבך בשומן החזק והקפיצי שעטף את לב הדרקון. נדרשו לה שעות להתיר אותו" (ספר האבות עמ' 140). זוהי סוג העבודה הנדרשת גם עבור הטרילוגיה כולה, שכן מתחת לשלל חלקי סיפורים שצריך לנקות ולהתיר ניכר שפועם בה לב חזק במיוחד.