Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility

רומנים מטופשים שכותבות נשים

ג'ורג' אליוט מאנגלית: יהונתן דיין

מאת: יהונתן דיין

רומנים מטופשים שנכתבים בידי נשים מצטרפים לכדי סוגה שענפים רבים לה, המסתעפים בהתאם לאיכות המטופשת שלפיה הם מתארגנים – המקציפה, המשמימה, הצדקנית או הדקדקנית

מאנגלית: יהונתן דיין

רומנים מטופשים שנכתבים בידי נשים מצטרפים לכדי סוגה שענפים רבים לה, המסתעפים בהתאם לאיכות המטופשת שלפיה הם מתארגנים – המקציפה, המשמימה, הצדקנית או הדקדקנית. אך שילובן של אלה – מבנה מעשים אמנותי של אווילות נשית – מהווה את הענף המרכזי של ספרות זאת, אשר תכונה בפינו סוגת קישוט ורגישות. הגיבורה, על פי רוב, נוחלת עושר, כנראה היא גם אצילה מלידה, ובמעגל הקרוב לה נמצאים, סביר להניח, ברון רשע, דוכס מסביר פנים ובנו של מרקיז שאין לעמוד בפניו, המאוהבים בה, כומר ומשורר המעלים אנחות למענה מאכלסים את המעגל השני, ומעבר להם ניתן להבחין במעומעם, ברקע, בקהל מעריציה חסר הפנים. גם עיניה גם שנינותה מסחררות; אפה ואמות המוסר שלה דומים זה לזה בחפותם המוחלטת מכל סטייה אפשרית; קולה ניחן בקונטראלטו ענוג, ותבונתה בחדות נעלה; לבושה מושלם, אדיקותה מושלמת גם כן; היא מרקדת כיעלת חן וקוראת בכתבי הקודש בשפת המקור. או אפשר והגיבורה אינה נוחלת עושר – אינה לוקה אלא בחוסר ממון ומעמד; אבל היא צועדת מעדנות אל לב החברה הגבוהה, צוברת ניצחונות בדחיית שלל מחזרים, ומבטיחה לעצמה את המובחר שבהם, ובסוף סיפור המעשה תענוד את תכשיטי משפחתו כמעין כתר צדיקות. גברים מופקרים נושכים את שפתיהם במבוכת אין־אונים נוכח חדות לשונה, או עושים תשובה לשמע תוכחתה, וזאת, כשהשעה יפה לכך, מתעלה לנאום מפליא לחן; ואכן, יש בה מן הנואמת, ואף פייטנית לעת מצוא, בעיקר בשעה שהיא פורשת לחדרה. בשיחותיה הגלויות היא רהוטה לעילא, ובסמויות מושחזת להדהים. מן הידועות הוא שניחנה בעמקות אבחנה הרואה את שטחיותן של תיאוריות פילוסופיות מלפני ולפנים, וחושיה הנעלים כמוהם כמחוג, שאילו רק כיוונו הבריות את שעוניהן לפיו היה הכול עולה יפה. גברים משחקים לצידה תפקיד משנה פעוט. מפעם לפעם נזכה לרמיזה על כך שיש להם את ענייניהם, ונזכר ששגרת מהלכיו היומיומית של העולם מוסיפה ומתנהלת לה, אלא שתכלית קיומם כביכול היא ללוות את הגיבורה ב"כיכובה" במסע חייה. הם רואים אותה בנשף ומסתחררים; בתערוכת פרחים ומרותקים; ברכיבה על סוס ומכושפים מאצילות דהירתה; בכנסיה, ונמלאים יראה נוכח מתיקות תפילתה. היא אישה כלילת רגשות, כישרונות ומלמלות. וחרף כל זאת, לא אחת, ובעצם בדרך כלל, נישואיה הראשונים יהיו לאדם בלתי ראוי, והיא סובלת נוראות מתככיו ומזימותיו של אותו ברון רשע; אלא שאפילו המוות שומר פינה חמה בלב לאשת החיל, וממציא תיקון לכל משגיה בדיוק ברגע הנכון. הברון הרשע ייפצע בדו קרב פצעים אנושים, ועל ערש דווי יבקש הבעל המדכא מאשתו למלא את משאלתו האחת ולהתחתן עם בחיר לבה, הוא אף שלח למאהבה מברק מבעוד מועד והודיע לו על הסיכום הנוח. אמנם עד שיתפתחו העניינים לכדי התרה נחשקת זאת יימתחו רגשותינו עת נחזה בגיבורה האצילית, המחוננת ויפת התואר חוצה שלל צוקי עיתים, אלא שלכל אורך הדרך נמצא נחמה בידיעה שהיא מספיגה את צערה במטפחות כיס רקומות, שגופה צונח בכל עילפון על המובחר מריפודים, ותהיה אשר תהיה תהפוכת הגורל שתיסוב עליה, מהשלכה מכרכרה דוהרת ועד גילוח ראשה בדמדומי קדחת, מכל אלה תצא כשהיא מציגה לראווה גון עור חינני מאי פעם ומחלפות תלתלים שופעות מתמיד.

 

* ג'ורג' אליוט, היא מרי אן אוונס (1880–1819), כתבה את ספריה תחת פסבדון גברי, ואת מרבית רשימות הביקורת שלה – כזו שפתיחתה מופיעה כאן (מתוך קובץ מסותיה משנת 1883) – פרסמה בעילום שם, כדי להרחיק את כתיבתה מסטריאוטיפיזציה מגדרית. במקרה שלפנינו, אישה התוקפת בעילום שם וזהות מינית כתיבה נשית, היא עצמה כביכול חוטאת בכך; אולם ממאמר זה נלמדת תפיסת הרומן של אליוט, וממנה אף נרמז דבר להבנת דמותה העשויה כסוגיה פואטית־מגדרית. אליוט כמובן אינה מגחיכה את עצם עיסוקן של נשים בכתיבה כדבריה בהמשך המאמר, לא דרושה לה טענה להוכחת איכותן של נשים בתחום זה, יש בידה דוגמאות למכביר; אלא שהרומן, להבנתה, הוא סוגה נשית מטבעה, "רחוקה למדי מהיכולת והניסיון הגבריים." יתרון הרומן בהיותו אתר פואטי חף ממעצורים והגבלות. אתר ביטוי פתוח. ואין טובה מהמלודרמה הרומנטית, הסוגה הסנסציונית שאליוט סונטת בכותבותיה, לגלות שהרומן חף מכל דרישות סף, ואין סייג לחומרי הבדיון. אך דווקא כיוון ש"ברומן לא ימצאו אבני נגף לדלוּת היכולת, ואין קריטריון חיצוני שימנע מכותב[ת] לבלבל יכולת שטותית באיכות אמנותית" יש לשמור על ערכו האמנותי. ההתמכרות לספרות כוזבת משמרת תודעה כוזבת ומקבעת בינוניות ופחיתות ערך; ואילו ביכולתן בניסוח, עיצוב וסגנוּן סוגת הרומן הוכיחו נשים כי הן "שוות לחלוטין לגברים." מיטב הרומן אינו כזבו. חומריו הם "נקודת מבט רעננה, חוש הומור, ותשוקה"; על כן סגולתה הייחודית של סוגה (נשית) זו היא "ללבוש כל הופעה, ולהראות יפה בכולן". (י.ד.)