"אם המוות מכחיד אותנו, כפי שאני עדיין מנסה להאמין, איזו תכלית יש בלהשאיר אחרינו כמה ספרים?" (עמ' 180). השאלה הזאת, אותה שואל את עצמו מוריס בנדריקס, גיבור סוף הרומן, לובשת פנים כפולות במקרה הספציפי של הספר הזה. פן אחד הוא שאלת התכלית של עיסוק באמנות בכלל ובספרות בפרט, והפן השני הוא התכלית של השארת עדות, אחרי מותנו, לעלילת חיינו. סוף הרומן מבוסס על מה שנוהגים לכנות "סיפור אמיתי" – הרומן שגרהם גרין ניהל עם אישה נשואה בשם קת'רין וולסטון. כפי שכתוב על גב הספר, כשהספר יצא לאור ב־1951 כולם ידעו שהוא מבוסס על הרומן ב"חיים האמיתיים" בין גרין וְולסטון (המהדורה האנגלית הוקדשה ל"ק'" והמהדורה האמריקאית הוקדשה בפירוש ל"קת'רין"). השאלה שליוותה אותי לאורך קריאת הרומן היא האם הרומן של גרין עם וולטסון שימש רק כהשראה לסוף הרומן (באותה דרך שבה סיפור שסופר או ידיעה שהוא קורא בעיתון מולידים אצלו רעיון לרומן) או שסוף הרומן נכתב מתוך צורך רגשי עמוק של גרין לתעד את הרומן שלו עם וולסטון, או להציב לו סוג של מצבה בכתב.
כמו בלש המנסה לגלות את הרוצח באמצעות עדויות שנותרו בזירה – המובילות אותו פעם לחשוֹד בפלוני ופעם באלמוני, כך גם הקורא של סוף הרומן יכול לאתר עדויות סותרות לגבי השאלה הזו. ומן הסתם, התשובה היא מורכבת – גרין כנראה כתב את סוף הרומן גם בתור סופר שכותב על הנושא שלו מתוך ריחוק מקצועי וקר, וגם בתור מי שמתעד תקופה סוערת בחייו ממרחק אפס כשהוא נתון כולו בתוך הכור הלוהט של האהבה והקנאה. גרין מתייחס למתח הזה, בין הסופר המקצועי המרוחק לאדם שכותב על החוויות שלו, בפתיחה של הרומן: "סיפור, אין לו התחלה או סוף: אדם בוחר בשרירותיות רגע אחד בחוויית חייו, וממנו יסתכל לאחור או יביט קדימה. אני אומר ׳אדם בוחר׳ בגאווה שגויה של סופר מקצועי שאם בכלל מתייחסים אליו, משבחים את כישוריו הטכניים, אך האם אני באמת בוחר מרצוני החופשי את ליל ינואר האפל והרטוב בפארק בשנת 1946, את מראה דמותו של הנרי מיילס חוצה באלכסון את נהר הגשם הרחב, או שמא המראות האלה בחרו בי?" (עמ' 9). גאוותו של "הסופר המקצועי", אומר לנו גרין, היא גאווה שגויה, כי גם הסופר המקצועי, בדומה לכותב החובבני, הוא אדם שחוויותיו וזיכרונותיו שולטים בו ומכתיבים את מבנה הרומן שהוא כותב לא פחות מכישוריו הטכניים.
אבל, אם סוף הרומן הוא אכן תוצר של שילוב בין עמדת הסופר המקצועי המרוחק לעמדת האדם הכותב מקרוב על חוויותיו האינטימיות ביותר, נשאלת השאלה אם השילוב הזה עולה יפה. התשובה איננה חד־משמעית. מצד אחד, הכתיבה מתוך החוויה האישית מייצרת תיאורים מדויקים ואותנטיים של רגשות אהבה, קנאה ושנאה (בעיקר רגשות קנאה ושנאה, כי רוב הרומן עוסק בתקופה שאחרי סיום הקשר הרומנטי בין מוריס לאהובתו שרה). למשל, התיאור הבא: "אף כי שום דבר לא היה מענג אותי יותר מאשר לשמוע שהיא חולה, אומללה, גוססת. באותם ימים דימיתי שכל סבל שלה יקל את סבלי, ואם היא תמות, אני אשתחרר" (עמ' 11). מצד שני, כאשר כותבים מתוך חוויה אישית יש נטייה לתעד את מה שהיה מבלי שבהכרח יתרום ליצירה הספרותית. למשל, כאשר גרין מתאר איך בדייט הראשון של מוריס ושרה הוגש להם סטייק עם בצל ושרה מספרת למוריס שבעלה הנרי לא סובל בצל (עמ' 54) – לא ברור במה הפרט הזה תורם לסצנה (כנראה שהנרי וולסטון, בעלה של קתרין, באמת לא אהב בצל וגרין תיעד את העובדה הזאת ברומן) מבחינת העלילה. גרין, אומנם, לא נצמד תמיד למה שהיה באמת בפרשת האהבה שלו עם וולסטון – כדי לא לקלקל לקורא לא אסביר בדיוק איך אני יודע את זה ואסתפק בכך שברור שפרט מרכזי ברומן לא מתיישב עם השתלשלות המאורעות בחיים האמיתיים.
אף שגרין אינו כבול באופן מוחלט לסיפור האמיתי במישור של מה שקרה, נראה שהוא כבול אליו במישור הרגשי. רצה המקרה וקראתי את סוף הרומן תוך כדי קריאה של הכלוּאָה של פּרוסט (בתרגום הלית ישורון). גם הכלואה מבוסס על סיפור אהבה וקנאה אמיתי – סיפור האהבה של פרוסט לאלפרד אוגוסטינלי שהיה "אהובו, נהגו ומזכירו". אבל פרוסט, בניגוד לגרין, טורח להסוות את הקשר בין הדמות ברומן לדמות בחיים (המספר בהכלואה מאוהב באישה בשם אלברטין) ונראה שהוא מצליח לייצר ריחוק רגשי שגרין לא מצליח לייצר. הריחוק הזה מאפשר לפרוסט לעשות ניתוח מבריק של רגשות האהבה והקנאה שהוא מתאר ולהגיד משהו כוללני מעניין על טבע האדם האוהב והמקנא, וזאת מבלי לפגוע בעוצמת התיאור המשכנעת של רגשותיו של הגיבור. הנה דוגמה אופיינית מתוך הכלואה: "יתרה מזאת, הקנאה היא מאותן מחלות שבאות והולכות, שמחוללה גחמני, שתלטני, תמיד זהה אצל חולה אחד, עתים לחלוטין שונה אצל אחר" (עמ' 30). גרין לא מצליח, ואולי לא מעוניין, לייצר את הריחוק הזה, ולעיתים יש לתיאורים שלו אופי יומני משהו. בהקשר זה מעניין לציין שיש בסוף הרומן פרק שלם שבו מובאים קטעים מיומנה של שרה, אהובתו של הגיבור. זה טריק ספרותי שמטרתו להרחיב את נקודות המבט על האירועים – שרה כותבת על אותם אירועים שלפני כן המספר מתאר מנקודת מבטו – אבל בהקשר של אופי הכתיבה הכללי ברומן, הטריק הזה מחזק את הצד החווייתי/יומני על חשבון הצד של הסופר המקצועי, ש"בוחר מרצונו החופשי".
לכאורה, סוף הרומן הוא סיפור אהבה, קנאה ושנאה בין גבר לאישה. אבל בעצם הוא, לא פחות ואולי אף יותר, סיפור אהבה, קנאה ושנאה בין המספר ובין אלוהים. שוב, כדי לא לקלקל לקורא, לא אפרט באיזו דרך אלוהים משתלב בעלילה, אבל גם בהקשר הזה נראה שנסיבות חייו האישיות של גרין הכתיבו את התפתחות היצירה הספרותית לא פחות ואולי אף יותר מהשיקולים האסתטיים.
גרין היה קתולי מאמין – הוא המיר את דתו לנצרות קתולית בגיל 22 ונתן ביטוי ברבים מספריו לצד הדתי בחייו. אני הרגשתי שההכנסה של אלוהים, כסוג של גלגל שלישי, לסיפור האהבה בין מוריס לשרה, אינו מיטיב עם סוף הרומן. הדברים שגרין שם בפיהן של דמויות המאמינים והלא מאמינים ברומן הם קלישאתיים. למשל, הדברים שאומר לשרה ריצ'ארד סמיית', אתאיסט שמנסה לשכנע אותה שאלוהים לא קיים. הכנסתו של אלוהים למשוואת היחסים בין מוריס לשרה לא מעשירה את הדמויות, מצד אחד, ומצד שני היא מעמיסה על הספר עוד אג'נדה כבדה שלטעמי הוא מתקשה לשאת. אבל יש עוד גיבורה ברומן שגרין דווקא מיטיב לתאר – לונדון בשלהי מלחמת העולם השנייה, הממשיכה לנהל את חיי החברה שלה גם תחת מתקפת טילי ה־1-V, שאחד מהם כמעט הורג את מוריס. סופרים ופקידי ממשלה – הנרי, בעלה של שרה, הוא פקיד ממשלה בכיר, בדיוק כמו שהיה הנרי וולסטון, בעלה של קתרין – מתרועעים יחד בברים, במועדונים ובמסעדות בשילוב מעניין של בוהמיינים ובירוקרטים, שהיום נראה די מפתיע. גרין מכיר את לונדון ברמת פירוט כזאת שהוא מסוגל לכתוב: "כשהולכים בסמטת מיידן יש בצד שמאל פתח וסבכה שעל פניהם חלפנו בלי לומר מילה זה לזה" (עמ' 38). הוא גם מכיר את הז'רגון הייחודי של נהגי המוניות: "עצרנו מונית ליד תחנת צ'רינג קרוס ואמרתי לנהג לקחת אותנו לשדרת ארבקל – בכינוי הזה השתמשו הנהגים בינם לבין עצמם כשדיברו על רחוב איסטברן עם שורת בתי המלון שעמדו פעם ליד תחנת פדינגטון…" (עמ' 54).
גרין כתב את התסריט לאדם השלישי, אחד מסרטי הפילם נואר הידועים. גם לונדון האפלה (מתוקף תקנות שעת החירום תחת הבליץ הגרמני) של סוף הרומן יוצרת הרגשה של סרט פילם נואר. התיאורים ברומן של רחובותיה המוחשכים והמופצצים הופכים את סוף הרומן, אם מתוך כוונת מכוון ואם לא מתוך כוונה, גם לעדות על הצטלבות ייחודית של זמן ומקום שכבר הפכה למיתית וראויה מאין כמוה לשמש תפאורה לסיפור אהבה, שנאה וקנאה.
