בספר התפוח והעֵינם, ספר השירה השני של רונה טאוזינגר, מלווה אֵם את בנה הטרנסג'נדר בתהליך התאמה מגדרית (מה שנקרא בעבר " שינוי מין"). תהליך זה כרוך בטיפולים כירורגיים והורמונליים שנועדו להתאים את מראה הגוף הפיזי למגדר עבור הסובלים מדיספוריה מגדרית, מצוקה נפשית שנובעת מקונפליקט בין המין הביולוגי לבין המגדר שאיתו האדם מזדהה.
ספר זה רואה אור זמן קצר יחסית אחרי ספר שיריה הראשון "כל העולם מְפנה לה" (פרדס, 2022), ובו שירי אהבה. טאוזינגר היא חוקרת ספרות, יהדות ותרבות ועורכת מדעית ב"אנציקלופדיה של הסיפור היהודי". היא הוציאה לאור את הספר "תמר אשת ער" (אוניברסיטת בר־אילן, 2020), שגולל את סיפורם של יהודה ותמר. היכרותה המעמיקה עם ארון הספרים היהודי מאפשרת לה לשזור בשיריה מרכיבים ששואבים השראה סגנונית מהתנ"ך, מהתפילה ומהתלמוד.
טאוזינגר היא אומנית מצלול ומשחקי מילים שמכוננת צירופי מילים וטורי שיר שמסוגננים כפסוקים שיריים עתיקים, דוגמת "נִשְׁפְּכָה נַפְשֵׁךְ" (מתוך "הלטה", עמ' 10, צמד שהוא אליטרציה ואנגרמה שמשמיטה את האות ה') ו"הֲרֵי טַעַם הַהֲמָרָה רַעַל מַר" ("שלא כתאנה אפִילה", עמ' 59). לצד אלה יש לעיתים צימודים מאולצים: כנגד אברהם ושרה, שהיו טומטומין על פי הגמרא, מסכת יבמות ("טומטום" על פי ויקיפדיה הוא מי שאיברי מינו פנימיים ואינם נראים לעין, או שאין אפשרות לזהות על פי איברי מינו לאיזה מין הוא שייך) שופטת הדוברת את עצמה בשיר "טוּמטוּמין" (עמ' 29) ומכנה את קורותיה "מעשה טמטומין".
זיקת הכותבת למקרא ניכרת כבר בבחירת שם הספר. שם בתה של הדוברת, עינם, נזכר בתנ"ך במשמעות "מעיין" או "עין". בפסוק "וְעֵין גַּנִּים תַּפּוּחַ וְהָעֵינָם" (יהושע ט"ו, ל"ג), שהוא המקור לשם הספר, משמעות המילה עינם היא מעיין שנובע סמוך לעיר המקראית תפוח. בפסוק "זֹאת עֵינָם בְּכָל־הָאָרֶץ" (זכריה ה', ו') משמעות המילה היא עין, ואפשר עין אלוהים.
העיניים מייצגות את התבוננות החברה בעינם, לדוגמה, דרך המבט של ילד חרדי בשכונת מאה שערים שמזהה ככל הנראה את החריגוּת: "עֵינֵי אֵלִיָּהוּ טוֹבְעוֹת בׇּעֵינָם" ("אליהו", עמ' 22). העין משקפת גם את התבוננות עינם בעולם – "לִפְנֵי הָעַיִן יְהִי הַחֹשֶׁךְ גָּדוֹל מְאוֹד" ("חושך גדול מאוד", עמ' 38), וגם את התבוננות עינם בגוף הפיזי והמטפורי ובהלימה או היעדרה בין החוץ לפנים – "וּבְנִי, שֶׁכֻּלּוֹ עַיִן עַל פִּתְחוֹ מַטָּה" ("מדרש שלוש הנסירות", עמ' 41).
המעיין, לעומת זאת, מחבר בין האנטומיה־טופוגרפיה של הגוף ובין עולם הרגש: "עַד יִתְלַכְּדוּ בְּעֵינָם כָּל מִינֵי הַמַּיִם / גֶּשֶׁם, דִּמְעָה, מֵי־תְּהוֹם, מֵי־יָרֵחַ […] פּוֹתֵחַ כָּל סֹגֵר סוֹגֵר כָּל פֹּתֵחַ" (שם). כך משקפת המשוררת התמלאות ונביעה רגשית. בשיר "שמא", שעוסק במדרש השם, הדוברת מְשַׁוָּה למטפורת המעיין סגנון מקראי באומרה "נָפוֹצוּ מְעַיְּנוֹתֶיהָ" (עמ' 12), קביעה השואלת מן הפסוק "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה בָּרְחֹבוֹת פַּלְגֵי מָיִם" (משלי ה', ט"ז).
לעיתים אין מדובר בשאילה סגנונית אלא בארמזים שמשרתים את התמה המרכזית של הספר. הטור "רָאֹה רָאִיתִי הִנֵּה נְקֵבָה תִּינוֹקִי" ("שמא", עמ' 12), המופיע אחרי הולדת הבת, מפעיל את הקורא בשתי דרכים: ארמז מקראי והזרה של השפה. צירוף המילים "רָאֹה רָאִיתִי" מאזכר את הפסוק "וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו", (שמות ג', ז'). כך מַשְׁוָה הדוברת את עצמה לאלוהים, כבוראת ואולי כמושיעה של בתה. צמד המילים "נְקֵבָה תִּינוֹקִי" מרמז לנו על השבר שעומד לבוא, על הצעקה והמכאובים, באמצעות התיאור הדואלי של ילוד ממין נקבה שתיאוריו מתאימים למגדר שהפוך מהמצופה. בהמשך פונה הדוברת לבנה באומרה "נוֹתַרְתָּ עֲקָרָה" ("דרך נחש", עמ' 17), וכך משקפת זהות מגדרית גברית שמשודכת לכשל ביולוגי נקבי. אלה ביטויים שיריים־שפתיים לדיספוריה מגדרית, אמצעי אמנותי שמייחד את הספר.
כפי שהשפה מבטאת את השבר הפנימי, היא גם אמצעי ליצירת מציאות, לתיקון: "שֶׁהַכֹּל נִבְרָא בַּלָּשׁוֹן. / מַהוּת חֲדָשָׁה תְּתֻקַּן בְּמִלִּים חֲדָשׁוֹת / רֹאשׁ לְשִׁנּוּי אֵפוֹא בִּקְּשָׁה מֵעַתָּה אֱמֹר 'אַתָּה'. / הַגּוּף דּוֹמֵם, הַשָּׂפָה פְּעִילָה, רֵאשִׁית דָּבָר / בְּמִלָּה / יְכֻנַּן זָכָר." שיר זה ("במילה", עמ' 77), מחבר הומופונית בין תיאור הזמן "עתה" ללשון הפנייה החדשה "אתה" ומעלה על הדעת את ברכת "שֶׁהַכֹּל" ואת טקס ברית המילה. העיסוק בשפה כאמצעי לבריאה (מחדש) הולם את האתוס התנ"כי. ברכת "שֶׁהַכֹּל נִבְרָא בַּלָּשׁוֹן" מפארת את כוחה של השפה ביצירת מציאות. השפה, כוחה יפה לתאר גם את ההיבטים הכירורגיים של התהליך. בהקבלה "מִי יְבֻתַּר" – "מִי יְוֻתַּר" ("בני־בתי", עמ' 71) עושה הכותבת שימוש בהומופוניה שהוא הברקה של ממש. היא מחדדת את סוגיית השחתת הגוף בדרך לבריאה מחדש.
תהליך ההתאמה המגדרית שואל מעולם הטבע ומתואר ברובו בדרך מטפורית. ב־"שושנה ארץ נשייה" לדוגמה אפשר למצוא רמז לאחד מהיבטי תהליך זה נוסף על משחק המילים המשווה בין נשייה לנשיות: "גָּזְזָה מַחְלְפוֹתֶיהָ, שַׁחֲלוֹתֶיהָ, לְשׁוֹנָהּ …. צַלֶּקֶת בְּעַמּוּד הָעֱלִי / עָטִיף נַרְתִּיקִים" (עמ' 55).
דוגמה אחרת, קורעת לב, לשימוש בעולם הטבע, מצוי בשיר "זו השעה" (עמ' 40), שבו מגויס נס מהגמרא, מסכת שבת, על "חָסִיד אַלְמָן, שֶׁהִנִּיחָה אִשְׁתּוֹ / בֵּן לִינֹק, נִפְתְּחוּ דַּדָּיו / וְשָׁפַע עֹנֶג חָלָב" כדי לתהות "אִם הָאָדוּק בְּתַכְלִית הָאִדּוּק מִשְׁתַּנִּים בּוֹ / סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית / מִי אֲנִי כִּי אֶמְנַע חֶסֶד וּמָגֵן וְנַרְתִּיק / לִפְעֹל גְּבוּרָה בַּיֶּלֶד", כלומר איך אוכל למנוע מבתי את גילוי האור (בארמז חלקי לתהלים פ"ד, י"ב). אולם כנגד הנס עומדים תיאורי טבע של סדרי בראשית רגילים, תקינים, יפים ומייאשים: "עוֹלָמִים שְׁלֵמִים בְּהַתְחָלָה בְּלִי שׁוּם / תַּקָּלָה בִּכְלָל" ("עֶצבּוֹנית", עמ' 53), שנסקרים בנימה של תסכול וכעס.
מופעים של דואליות מינית בעולם הטבע מגויסים אפוא לסייע לדוברת לעבד את הדואליות של בתה–בנה: "עַיִן בְּעַיִן עִרְבּוּבִין כְּפִרְחֵי עַרְמוֹן / שְׁנֵי מִינִים בָּעֵץ מִישׁוֹרִים שׁוֹנִים / בַּחֵלֶק הָעֶלְיוֹן – נִשְׁמַת זָכָר / בַּתַּחְתּוֹן – נְקֵבָה" ("בָּערמונים עין", עמ' 9). הדואליות, המדויקת מבחינה בוטנית (הפרחים הזכריים של עץ הערמון פורחים בחלקו העליון והנקביים בתחתון), עשויה לרמז על המתח בין המגדר לבין הסממנים הגלויים של המין הביולוגי טרום ההתאמה המגדרית.
אחד השיאים הרגשיים של הספר טמון בפרידה הצפויה מהבת ומסממניה הנשיים. הפרידה מעוררת בדוברת געגועים שנושאים הבטחה מכמירת לב: "אַמְתִּין לָךְ בִּתִּי. עַל שְׂפַת / יָמִים רַבִּים וּבְכָל הָרִים רַבִּים / בָּרוּחוֹת בַּכֵּלִים וּבַגִּלְגּוּלִים" ("טלטלה", עמ' 34). טאוזינגר מגייסת אפילו את הדימוי הקולנועי (העייף במקצת) של חרק בענבר בתקווה שאהבתה תקום יום אחד לתחייה: "חֶרֶק עוֹרְקִי בָּעִנְבָּר, / מַמְתִּין שֶׁיָּפִיקוּ מִדָּמוֹ הַקָּפוּא / חֹמֶר נָדִיר / שֶׁיָּשִׁיב לְחַיֶּיהָ / אַהֲבָה נִכְחֶדֶת / קְדוּמָה מִקַּדְמוּתָהּ" ("ענבר", עמ' 63).
מוטיב האובדן נוכח מאוד בחוויה של הדוברת, שרואה בהתאמה המגדרית את מות הבת. על מצבת קברה המטפורי של בתה חורטת הדוברת אפיטף שנחתם במילים "יְהִי זִכְרָהּ בָּרוּר" ("אפיטף א", עמ' 85) ואף שוזרת את האבל על אובדן הבת בהתהוות בן: "אֵיךְ נִבְרֵאתָ לִי בַּת וְגָדַלְתְּ וּמַתְּ / וְהָיִיתָ לִבְנִי" ("אשמה", עמ' 14). בכך שונה התפוח והעֵינם מהספר "אני אבא שלך" מאת עדי וולפסון (פרדס, 2019), שעוסק גם הוא בהורה שמלווה את בנו בתהליך התאמה מגדרית. הדובר ב"אני אבא שלך" דוחה את ההשוואה: "לֹא נוֹלַדְתָּ מֵחָדָשׁ / כִּי אַף פַּעַם לֹא מַתָּ" (["את השם אתה שומר"], עמ' 89).
התפוח והעֵינם אינו כתוב על ציר זמן לינארי ולעיתים יוצר את התחושה שאין מוקדם או מאוחר בהתאמה המגדרית. זאת בשונה מ"אני אבא שלך", שכתוב כיומן מסע שירי, וה גם יומיומי יותר (ברובו) בסגנונו הישיר והתיאורי. נקודת השקה בין הספרים טמונה בהחלטת הבן הטרנסג'נדר לשמור את שמו גם אחרי ההתאמה המגדרית. אצל וולפסון הפנייה היא לבן: "אֶת הַשֵּׁם אַתָּה שׁוֹמֵר לְעֵת עַתָּה / הֲרֵי לֹא הֶחְלַפְתָּ אֶת עַצְמְךָ" (["את השם אתה שומר"], עמ' 89), ואצל טאוזינגר הפנייה היא לבת: "כַּמָּה שָׂמְחָה נַפְשִׁי שֶׁדָּבַקְתְּ / כְּשֶׁחָצִית חָשַׁקְתְּ לִמְקוֹרֵךְ […] לֹא רָצִית לְהַחֲלִיף שְׁמֵךְ / וְאַף שְׁמֵךְ לֹא רָצָה לְהַחֲלִיף בְּעָלָיו" ("שמא", עמ' 12).
בשלהי העיבוד הרגשי של האבל מגיע שלב ההזדככות. הדוברת מתאהבת בבנה וכותבת לו את הפיוט המתפעם הבא: "עָגֹל מִלְּבָנָה בְּמִלּוּאָה / עָמֹק מִיַּיִן בְּעַתִּיקוּתוֹ / עֲסִיסִי מִכְּמוּסוֹת / חֲרִיפִי מִגֶּשֶׁם, מִפִּלְפֵּל, מִפֻּלְמוּס / מָתוֹק מִדִּבְשָׁה / בִּעְבּוּעִי מִמַּעֲיָן בְּחֻמּוֹ / מְשַׁכֵּר מֵאִשָּׁה, בְּחֻמָּהּ, בְּמִלּוּאָהּ, בְּעַתִּיקוּתָהּ / גַּרְעִינִי מֵרֵאשִׁית, חַרְצַנִּי מִקְּדֻשָּׁה" ("שני אשכול עין", ב', עמ' 60).
שירת ההורות הסוערת של טאוזינגר נכתבת על קרקע שעודנה בתולית למדי. נקודת המבט הייחודית, ההתמסרות ההורית לבחירות של הבת שהופכת לבן, האבל על אובדן הבת, האהבה הטוטלית לבן והשימוש בשפה ששואבת השראה מהמקורות היהודיים מציעים חוויה רגשית ושפתית יוצאת דופן. כמי שהשלימה עם בנה את המסע, המשוררת יודעת לתאר את בנה באהבה ובחדות ישרה עד כאב בשיר שחותם את הספר: "שֶׁבָּרוֹ שָׁבוּר חָתוּךְ / אַךְ תּוֹכוֹ רָצוּף" ("אהבה", עמ' 98).
