אפשרות של אי, הסָפֵק, מה שנמחק, שלא נאמר, שלא נצעק, הוא העומד במרכז התעתוע המתמשך שהוא הנובלה (ולא רומן, כנטען מטעמי שיווק בגב הכריכה) הצעקה, ספרה השני של מעין איתן. קדמה לו נובלה אחרת, "אהבה" שמה (רסלינג, 2020), מדוברת יחסית, שהעמידה את איתן, לפחות לרגע, במרכזה של הבימה הספרותית, כמנסחת סגנון פואטי ייחודי. הטעיה הוא הנרטיב המוביל בטקסט למן תחילתו. הגיבורה, על אף הטון הווידויי כביכול, אינה מסגירה באמת את עולמה הפנימי. אף שהסיפור מסופר מפיה בגוף ראשון גלעינו הרגשי נותר סתום ולא מפוענח. על פני השטח של העלילה ניתנים סימנים. הגיבורה בדיכאון על פי רוב, שותה ומעשנת, ומפתחת תחביב התמכרותי במיוחד – הסנפה של הרואין בסופי שבוע בלבד, הרסנות תחומה בזמן.
היא כתבה ספר, הוא הצליח, היא לא מצליחה לכתוב. היא לא עובדת, היא גם לא ממש צריכה; הוריה מתו והורישו לה דירה, ומבטה התמים ובגדיה הטובים מסדרים לה הלוואות אין קץ מהבנק. את ניסיונותיה לחצוב את ספרה השני מלווים מחסום היצירה, התמודדות עם ההצלחה, הציפיות והקשרים המשתנים בעקבות כך עם החברים והמשפחה. כל אלה נמצאים בסיפור המסגרת של הצעקה, לצד קשריה המיניים הספורדיים של המספרת, על פי רוב עם גברים מתחלפים. יש גם בעל לשעבר, שמתואר בריחוק ועל אף שנקשרו בברית, נראה שאילו היה מת המספרת לא הייתה יודעת לספר אם היה זה היום או אתמול. יש גבר אחד משמעותי, אך שמו ניטל ממנו. אופיו כמעט אינו מתואר ומעשיו והליכותיו אינם מסגירים כמעט מאום ונותרים כלליים, צמודים עד מאוד לקרקע הפרוזאית של הקיום. אך הגיבורה מתאהבת בו (אולי?) והוא קשור אחריה גם כן. כל העת מקננת תחושת הזמניות, ההיריון והעובר המתהווה בבטנה של המספרת, המאהב המבוגר שזמנו קצוב בשל מחלה סופנית, והחיים שלה על הסף, תוך פלירטוט מתמיד עם המוות שנוכח כמו ברירת מחדל תמידית. היא שומרת על מרחק מהחיים אולם גם מהמוות, מכיוון שהוא מסמן את הסופיות, ואת ההכרח להכריע, לארגן משמעות קיומית תכליתית.
מעשה הסיפר נוטה לניכור כותרתי חמקמק, כמו בתיאור הגנרי של "חברותיה" של המספרת "ששבו לטופף בנעלי העקב שלהן במשרדי ההיי־טק ויחסי הציבור" (עמ' 11). בלי שמות, בלי ניואנסים, כאילו היו פלקט אחד נאוני, של כל נשים וכל אימהות. על אף כל אלו מצליח הסיפור לשמור על מתח גבוה ועל תחושת סכנה ייחודית. המשפטים קצובים והמעבר בין תנודות הנפש של הגיבורה נעשה בחדות ובדיוק. רגע אחד מכסה הביוב מורם וריח צחנה מכוון עולה ממנו וכמה שורות לאחר מכן הוא מכוסה ומוסתר. באוויר המילולי של הספר נישא ריח נעים של עולם הרצאות ממוזג ומלומד המאפשר להסתיר את הבלבול והדכדוך שאוחזים בישותה של המספרת. אין ניסיונות פלפול פסבדו מעמיקים או תמות מטא ספרותיות יומרניות. את ישירותו הפואטית של הטקסט יונקת איתן ממספר מקורות השפעה שונים, שהבולטים הם הניכור האקזיסטנציאלי הצרפתי של המחצית השנייה של המאה ה־20 מבית מדרשם של קאמי וסארטר, לצד ניהיליזם המאפיין את דמויותיו של מישל וולבק, מינוס הפירוט האין סופי. חספוס תכלסי יש, אך תיאור פרטני של שמות מותגים או ניים דרופנייג בוהמייני אין, אלא רצף תיאורים של חוסר חשק ותוחלת. נראה שהמעשים נעשים, והחיים, גם אם ממוסכים כל העת, איכשהו עוברים אך אינם מתממשים "באמת".
בסצנה המשקפת היטב את הדואליות של המספרת, היא מוזמנת להשתתף בפאנל ספרותי במסלול לכתיבה יוצרת "באחת מן האוניברסיטאות שהציעו לצעירים וצעירות בעלי מידה זו או אחרת של כישרון שיעורים בכתיבה יוצרת בהנחיית כמה מהסופרים הידועים והוותיקים בארץ, גם אם לא מהווירטואוזיים" (עמ' 27). היא מגיעה לשם בשל היותה סופרת מבטיחה וחולקת את המושב עם שלושה סופרים צעירים מלבדה, שמעוררים בה לפי עדותה תערובת של שעמום ותיעוב. המארגנים מעוניינים שהיא תציג את התזה של לגבי הספרות העברית במאה ה־21, זאת שהיא אמורה להיות חלק ממנה: "נושא שעניין אותי כקליפת השום ולא יכולתי להעלות בדעתי ולו דבר אחד מעניין לומר עליו" (שם). היא משתתפת "במשחק" אך שומרת על מרחק ציני ממנו, היא אינה מעוניינת שהפונקציונרים הספרותיים והיוצרים בני גילה יסובבו את עולמה אך עדיין תלויה במבטם: "הרמתי את עיניי מהדף שבידי כדי לבחון את הרושם שהותירו דברי. הקהל נראה משועמם; […] יכולתי להבחין ששלושת הסופרים האחרים לא הצטרפו למחיאות הכפיים, ושחיוך דק נמתח על פניהן של שתי הנשים" (עמ' 82-29).
הנובלה מציירת תמונה של קיום הרמטי, צינוקי ומחניק, המתנגש עם הרצון לשחרר צעקה שתישמע בחוץ. גם מערכת היחסים עם המאהב המבוגר X נראית כמשל קיומי מנוכר. הגבר מתואר כאידאי, חסר שם, פנים, מחניק בתוכו צעקה גדולה: "כשגמר, צעק צעקה ארוכה […] מעולם לא שאלתי לפשר הצעקה, או מדוע היא נמשכת רגעים ארוכים כל כך" (עמ' 21). הצעקה הרמה שנשמעת כבאה ממעמקים בוקעת מגרונו של המאהב רק כשהוא מגיע לשיא מיני, כשהוא פולט אל רחמה של המספרת אין ספור אפשרויות חיים שלא יתקיימו. בשאר הזמן הוא סגפני ושתקן, נעדר מהבית, והם מנהלים מערכת חליפין משובשת של הסתרות ושקרים. נוסף על כך, המילים, כלי הנשק שלה אל מול העולם, משתבללות גם הן בתוך עצמן: "ואני ממלאת עוד ועוד עמודים בניסיון להתגבר על השקט, מייצרת טקסטים דחוסים, מוזיקליים מדי לטעמי, שחוזרים על עצמם ללא תקנה ושאינם ראויים לפרסום" (עמ' 48). היא מצפינה את לבטה במילים שלא יראו אור לעולם, שאינן ראויות להיקרא, אך נכפות להיכתב. גם החזרה לספרה הקודם בניסיון למצוא פתרון במילים שכבר נכרכו ונדפסו נוחל כישלון: "ואני חוזרת וקוראת שוב ושוב בדפים, תרה אחר תשובה חד־משמעתית לחורים שנפערים […] לבסוף אני סוגרת את הספר. מה שחיפשתי לא מצוי בו" (עמ' 55–56).
את המצוי מחפשת המספרת בשנת הלילה הטרופה, בחלומות חוזרים ממכון הליווי שעבדה בו. היא מהדהדת את עצמה או את גיבורת ספרה הקודם ליבי, אולי את שתיהן גם יחד, אולי אף אחת מהן. החלום מאפשר להמשיך את התעתוע, את ה־היה או לא היה; מצד אחד הוא כלי שגור לחשיפת הלא מודע והאלטר אגו של המספרת ומצד אחר הוא מרחב נוסף של בדיון, אתר מרחף ומשוחרר מנטל האחריות וההוכחה: "בחלומותיי אני חוזרת, לפעמים, למכון הליווי. […] הוא אינו מבזבז זמן. הוא אינו שואל אותי לשמי […] הוא הופך אותי בחזרה על גבי, ואז סוטר לי. דמעות עולות בעיני" (עמ' 38–39). זו דוגמה לקטע חזק הכתוב בתנופה, אולם בהסתכלות כוללת הוא דווקא מחליש את המהלך הפואטי של הנובלה ומעניק למעשיה האובדניים צידוק פסיכולוגי, קל לאימוץ ומיידי. הטראומה, הנחשפת בתיאורי חלום סדורים, היא זו שמובילה אם כך את מהלכי חייה, וכך אפשר למסגרם בנקל. החזרה "לזירת הפשע" של הספר הקודם אומנם מעניקה תחושת התמצאות מדומה, אבל מותירה טעם מיוזע של מאמץ, ניסיון לטלטל אך גם לערסל את כורסת הקריאה של הקוראת הבורגנית. הנובלה הייחודית הזו הייתה נשכרת יותר אילו איתן הייתה בוחרת להשליך את קבי החלום ומשאירה אותנו בלעדיהן, סומים בחוסר יציבות באוויר, תרים אחר מה שאי אפשר לעבד.
