כמה מילים אחרי הלוויה של מאיר ויזלטיר

מִן הַחַזָּן בַּלְּוָיָה שֶׁלְּךָ לָמַדְתִּי –

בַּהֲבָרָה סְפָרַדִּית

הַשֵּׁם שֶׁלְּךָ מִתְחָרֵז

*

טוב

טוֹב יִהְיֶה אִם אָמוּת וְאַתְּ תִּחְיִי אַחֲרַי.

אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יָדַע יָבוֹא וְיִשְׁאַל עָלַי.

וְאַתְּ תֹּאמְרִי, הוּא כְּבָר מֵת. וְהוּא יִשְׁאַל, מִמָּה?

וְאָז תֹּאמְרִי, מֵאַהֲבָתוֹ

לַכְּבֵדוּת שֶׁבָּאֲדָמָה.

(מאיר ויזלטיר, מתוך מוצא אל הים, עמ' 13)

זה שיר שטוב לקרוא בו ברגע הזה. הוא עוסק הלא במוות, במותךָ, וזה עתה חזרתי מן הלוויה שלך. ובעצם לא רק במוות אלא גם בהיפוכו, בתשוקה. ולא בסתם תשוקה אלא בתשוקה אל הדיבור וביחס בינה לבין המוות שלך. מוות שהיה רעיון מופשט מרחף בתודעתך כשכתבת את השיר הזה לפני יותר מעשרים שנה, ועכשיו הוא אמיתי יותר משאי פעם תחזור להיות.

מחזה קטן אתה מעמיד כאן. מת, אישה, איש, מְספר. כולם ממלאים את תפקידיהם כדי להגיע כמו, להבדיל, בבדיחה, אל השורה התחתונה. אל הצירוף "מאהבתו לכבדות שבאדמה", שפיתה אותך כל כך עד שלא יכולת שלא לכתוב אותו. אבל גם לכתוב אותו בקולך לא יכולת. הוא מצועף ונימוח מכדי שתניח לו להיות שורת שיר שלך. היית זקוק להרחקה שבהמחזה, למותך המדומיין, לקולה האוהב של אישה, לאוזניים של גבר שמרחוק בא. את כל אלה הקמת כדי ששלוש המילים האלה יוכלו להישמע. מה חשוב בהן כל כך? מה ראית בנקודת הרֵאשית של טרום השיר שלא הניח לך עד שהנחת אותן בסופו?

אני זוכר את השיר הזה בעל פה מיום שאני מכיר אותו, מעל שני עשורים. יש שירים כאלה, סְפורים מאוד, שנדמה שיותר קשה לי לא לזכור אותם בעל פה מאשר כן. המוסיקה שלו קצובה כמו נקישות של את חפירה בעת מילוי קבר. ההדהוד הצלילי שבסופי השורות (אני מהסס לקרוא לו חרוז) אוגד את השיר לתלולית רעועה של מילים, אבל בתוכה השורות שרות ניגון אחר, אֵיתן. בכל אחת משתי הראשונות יש שבע מילים שמתחלקות לשני חצאים כמעט שווים בני ארבע ושלוש מילים. לעומת זאת מבחינת מספר ההברות התמונה הפוכה ומשלימה – המחצית השנייה של כל שורה דווקא ארוכה יותר בהברה אחת מן הראשונה: שבע הברות מול שש. המילים מתמעטות, ההברות מתרבות. מלה אחת נפחתת, הברה אחת נוספת. חומר ממומר בנשימה.

אחר כך שורת האמצע הארוכה המורכבת משני משפטים, ומיד אחריה השורה האחרונה, שבנויה הפוך ממנה – משפט אחד שמחולק לשתי שורות. דפוס ההברות חוזר גם הוא בהיפוך – המחצית הראשונה של כל שורה ארוכה יותר בהברה אחת מן הראשונה. הנשימה שבה אל גוף המילים.

יש עוד מה לומר על מה שמתרחש בין ובתוך מילות השורות האלה, אבל נשוב לשאלה ממנה יצאנו: מה ראית שהביא אותך להקים מלאכת מחשבת מכונפת כזו רק כדי שתוכל להרשות לעצמך לכתוב את הצירוף החותם את השיר? נדמה לי פתאום שאני מבין. ראית דבר פשוט והדבר הזה החריד אותך. ראית שהמשפט ששמת בפי האישה בשיר הוא נכון; שאתה באמת אוהב את הכבדות, שיש בך חלק שקשור בה ללא הפרד ושהחלק הזה באמת מאיים להרוג אותך, כלומר את שירתך.

אני שב אל הספרים שלך ורואה את הכובד הזה נושף בעקבייך. את מוחך הגדול, המקַרקע, את הרגשות העזים המאיימים תדיר לכבול אותך אליהם, את דחף ההתבוססות בניגוח. אני רואה את כל אלה משורטטים על בשר שירתך ולצידם את הרגעים שבהם אתה מצליח לשרטט על בשרה מסלול המראה למלט דרכו את השיר. כל עמוד הוא זירת מאבק כזו, זרועה הריסות ונסיקות. נוף קשה ומרהיב ומתוח תמיד: היעלה בידך? התינצל?

אתה לא משורר שמתייצב מול הדף מצויד בכוחות־על כמו אלירז או אלתרמן או ספורים אחרים שמסוגלים להכפיף אליהם את השפה ודרכה את העולם (אין מה לקונן על זה – אני נחפז מיד לנחם אותך, למרות שאין מי שזקוק כרגע פחות ממך לנחמה – גם הם כבולים מרבית הזמן לכוחותיהם לא פחות משאתה כבול לכובד, אולי אפילו בדרך חסרת תקווה יותר). אתה מגיע רק עם עצמך: אדם עטוי גלימת משורר שנאבק בכל פעם מחדש למצוא מוצא על פי הנסיבות המילוליות והרגשיות, על פי כוחותייך, תושייתך, על פי מידת החסד באוויר. אם אתה מישהו בהשוואה המשונה הזו לגיבורי־על (שאולי דווקא היית מחבב) הרי שאתה האנושי שבכולם – באטמן.

הפלא בשיר הקטן הזה הוא שהצלחת דרכו לגעת, למלט, גם את אהבת הכובד עצמה. באת אל מה שכובל את השירה שלך ולמשך שיר קצר אבל נצחי אחד יכולת גם לו. בין התבוסות וההצלחות שהספרים שלך מלאים בהן השיר הזה ניצב כמו תזכורת למי אתה ומול מה השירה שלך עומדת ולזה שהיא יודעת לפעמים לרחף גבוה מעליו, כאילו הוא לא שם. אדמה ואהבה, מזה אנחנו עשויים.

יש נחמה במחשבה שביום שבו אנחנו מתים השירה שלנו מתחילה להחלים מאיתנו. ממה שהטלנו לתוכה שלא לצורך, ממה שלא גזמנו בעתו, ממה שכופפנו לצרכינו, ממה שתלינו בה בגלל הצורך שלנו להיתלות. כל הכובד הזה, בשירה כמו באדמה, נושר ומתפוגג ככל שמתרבה העדרנו. בהדרגה נותר רק המוכרח. הילה. תמצית.

החלמה טובה לה אם כן. ומנוחה טובה לך איש נואש, לא נלאה, מרבה מתנות, יקר.

*

אַחֲרֵי הַכִּסּוּי, כְּשֶׁפָּנִיתִי לַחֲזֹר

עָצַר אוֹתִי מִישֶׁהוּ וְשׂוֹחַחְנוּ אוֹדוֹתֶיךָ.

אֲנִי לֹא זָכַרְתִּי אֶת שְׁמוֹ

וְהוּא חָשַׁב שֶׁאֲנִי מִישֶׁהוּ אַחֵר.