כמה מילים אחרי הלוויה של מאיר ויזלטיר

גליון

יוני 2023

מאת: אלכס בן ארי

אני שב אל הספרים שלך ורואה את הכובד הזה נושף בעקבייך. את מוחך הגדול, המקַרקע, את הרגשות העזים המאיימים תדיר לכבול אותך אליהם, את דחף ההתבוססות בניגוח. אני רואה את כל אלה משורטטים על בשר שירתך ולצידם את הרגעים שבהם אתה מצליח לשרטט על בשרה מסלול המראה למלט דרכו את השיר

מִן הַחַזָּן בַּלְּוָיָה שֶׁלְּךָ לָמַדְתִּי –

בַּהֲבָרָה סְפָרַדִּית

הַשֵּׁם שֶׁלְּךָ מִתְחָרֵז

טוב

טוֹב יִהְיֶה אִם אָמוּת וְאַתְּ תִּחְיִי אַחֲרַי.

אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יָדַע יָבוֹא וְיִשְׁאַל עָלַי.

וְאַתְּ תֹּאמְרִי, הוּא כְּבָר מֵת. וְהוּא יִשְׁאַל, מִמָּה?

וְאָז תֹּאמְרִי, מֵאַהֲבָתוֹ

לַכְּבֵדוּת שֶׁבָּאֲדָמָה.

(מאיר ויזלטיר, מתוך מוצא אל הים, עמ' 13)

זה שיר שטוב לקרוא בו ברגע הזה. הוא עוסק הלא במוות, במותךָ, וזה עתה חזרתי מן הלוויה שלך. ובעצם לא רק במוות אלא גם בהיפוכו, בתשוקה. ולא בסתם תשוקה אלא בתשוקה אל הדיבור וביחס בינה לבין המוות שלך. מוות שהיה רעיון מופשט מרחף בתודעתך כשכתבת את השיר הזה לפני יותר מעשרים שנה, ועכשיו הוא אמיתי יותר משאי פעם תחזור להיות.

מחזה קטן אתה מעמיד כאן. מת, אישה, איש, מְספר. כולם ממלאים את תפקידיהם כדי להגיע כמו, להבדיל, בבדיחה, אל השורה התחתונה. אל הצירוף "מאהבתו לכבדות שבאדמה", שפיתה אותך כל כך עד שלא יכולת שלא לכתוב אותו. אבל גם לכתוב אותו בקולך לא יכולת. הוא מצועף ונימוח מכדי שתניח לו להיות שורת שיר שלך. היית זקוק להרחקה שבהמחזה, למותך המדומיין, לקולה האוהב של אישה, לאוזניים של גבר שמרחוק בא. את כל אלה הקמת כדי ששלוש המילים האלה יוכלו להישמע. מה חשוב בהן כל כך? מה ראית בנקודת הרֵאשית של טרום השיר שלא הניח לך עד שהנחת אותן בסופו?

אני זוכר את השיר הזה בעל פה מיום שאני מכיר אותו, מעל שני עשורים. יש שירים כאלה, סְפורים מאוד, שנדמה שיותר קשה לי לא לזכור אותם בעל פה מאשר כן. המוסיקה שלו קצובה כמו נקישות של את חפירה בעת מילוי קבר. ההדהוד הצלילי שבסופי השורות (אני מהסס לקרוא לו חרוז) אוגד את השיר לתלולית רעועה של מילים, אבל בתוכה השורות שרות ניגון אחר, אֵיתן. בכל אחת משתי הראשונות יש שבע מילים שמתחלקות לשני חצאים כמעט שווים בני ארבע ושלוש מילים. לעומת זאת מבחינת מספר ההברות התמונה הפוכה ומשלימה – המחצית השנייה של כל שורה דווקא ארוכה יותר בהברה אחת מן הראשונה: שבע הברות מול שש. המילים מתמעטות, ההברות מתרבות. מלה אחת נפחתת, הברה אחת נוספת. חומר ממומר בנשימה.

אחר כך שורת האמצע הארוכה המורכבת משני משפטים, ומיד אחריה השורה האחרונה, שבנויה הפוך ממנה – משפט אחד שמחולק לשתי שורות. דפוס ההברות חוזר גם הוא בהיפוך – המחצית הראשונה של כל שורה ארוכה יותר בהברה אחת מן הראשונה. הנשימה שבה אל גוף המילים.

יש עוד מה לומר על מה שמתרחש בין ובתוך מילות השורות האלה, אבל נשוב לשאלה ממנה יצאנו: מה ראית שהביא אותך להקים מלאכת מחשבת מכונפת כזו רק כדי שתוכל להרשות לעצמך לכתוב את הצירוף החותם את השיר? נדמה לי פתאום שאני מבין. ראית דבר פשוט והדבר הזה החריד אותך. ראית שהמשפט ששמת בפי האישה בשיר הוא נכון; שאתה באמת אוהב את הכבדות, שיש בך חלק שקשור בה ללא הפרד ושהחלק הזה באמת מאיים להרוג אותך, כלומר את שירתך.

אתה לא משורר שמתייצב מול הדף מצויד בכוחות־על כמו אלירז או אלתרמן או ספורים אחרים שמסוגלים להכפיף אליהם את השפה ודרכה את העולם (אין מה לקונן על זה – אני נחפז מיד לנחם אותך, למרות שאין מי שזקוק כרגע פחות ממך לנחמה – גם הם כבולים מרבית הזמן לכוחותיהם לא פחות משאתה כבול לכובד, אולי אפילו בדרך חסרת תקווה יותר). אתה מגיע רק עם עצמך: אדם עטוי גלימת משורר שנאבק בכל פעם מחדש למצוא מוצא על פי הנסיבות המילוליות והרגשיות, על פי כוחותייך, תושייתך, על פי מידת החסד באוויר. אם אתה מישהו בהשוואה המשונה הזו לגיבורי־על (שאולי דווקא היית מחבב) הרי שאתה האנושי שבכולם – באטמן.

הפלא בשיר הקטן הזה הוא שהצלחת דרכו לגעת, למלט, גם את אהבת הכובד עצמה. באת אל מה שכובל את השירה שלך ולמשך שיר קצר אבל נצחי אחד יכולת גם לו. בין התבוסות וההצלחות שהספרים שלך מלאים בהן השיר הזה ניצב כמו תזכורת למי אתה ומול מה השירה שלך עומדת ולזה שהיא יודעת לפעמים לרחף גבוה מעליו, כאילו הוא לא שם. אדמה ואהבה, מזה אנחנו עשויים.

יש נחמה במחשבה שביום שבו אנחנו מתים השירה שלנו מתחילה להחלים מאיתנו. ממה שהטלנו לתוכה שלא לצורך, ממה שלא גזמנו בעתו, ממה שכופפנו לצרכינו, ממה שתלינו בה בגלל הצורך שלנו להיתלות. כל הכובד הזה, בשירה כמו באדמה, נושר ומתפוגג ככל שמתרבה העדרנו. בהדרגה נותר רק המוכרח. הילה. תמצית.

החלמה טובה לה אם כן. ומנוחה טובה לך איש נואש, לא נלאה, מרבה מתנות, יקר.

אַחֲרֵי הַכִּסּוּי, כְּשֶׁפָּנִיתִי לַחֲזֹר

עָצַר אוֹתִי מִישֶׁהוּ וְשׂוֹחַחְנוּ אוֹדוֹתֶיךָ.

אֲנִי לֹא זָכַרְתִּי אֶת שְׁמוֹ

וְהוּא חָשַׁב שֶׁאֲנִי מִישֶׁהוּ אַחֵר.

עוד במעלה...

1 "הענקתי לך את עצמותי / כדי לפסל מהן פסליך"

1 מות החתול ותחיית האנושיות

1 דמיון הוא התשובה

1 קלוז־אפ עצבני

1 על היפה והנכון

1 דיווח מתוך התרחשות

1 צָפוּן בָּרֵךְ | "באיזה אופן יכול ספר להיות אינסופי"

1 תלישות בעולם נטול בית

1 מלחמת הגרילה של סמי ברדוגו נגד רפובליקת הספרים העבריים

1 נוף עברוסי

1 שיעור בהגנה עצמית

1 אומנות או נמות

1 פה ובמקום אחר

1 דבר המערכת – מעלה 4

1 "נוֹלַדְתִּי בְּהַצָּגַת חֲצוֹת"

1 עגלת תינוק ריקה סובבת עיר

1 ומה אם פשוט נבטל את המפלגות? סימון וייל נגד התנועות הפוליטיות והחשיבה הסקטוריאלית

1 מקהלה סודית

1 על העיוורון

1 על קרקע המציאות גדלות הבדיות הכי טובות

1 אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

1 השבר מתוך האיחוי – השיבה לפנגיאה

1 חוה האחת בקינתה אל האהוב החצוי

1 להוציא חלום לאור

1 דבר המערכת – מעלה 10

1 והלבן היום לבן מאוד קצת אדום

1 נגד הזרם: המהלך הקווירי של ז'וריס־קרל הויסמנס

1 הזהו אדם?

1 אמונה בקריאה, קריאה באמונה

1 כזב ובדיון

1 כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

1 תועלת לנפש אומללה ודחויה

1 צפון ברך | בפונט אהרוני

1 מן הקול אל ההד

1 הצד החשוך של החיים

1 ענפים סביב האין

1 נו, תכתבי – עידוד קצר להאטת הכתיבה

1 ״עשית אקזיט, לך זקוף״

1 בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

1 המלצת שבוע הספר – שי פורסטנברג

1 מסע שמאני בין תנוכים מְשֻושּים וקשקשים בשרניים

1 תמציות רישום

1 צָפוּן בָּרֵךְ | השירה כצֵיד החד־פעמי

1 איך תודעה נולדת מחדש

1 Yes, I Do

1 טעמו המר של הזיכרון

1 כשהפחד למות הוא הפחד לחיות

1 גילוי דעת

1 המסע אל השינה

1 וירדו? וירדו אמיתי?

1 בטן ופצע בברך

1 "אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

1 בין as if ל־hollow center

1 האם חוסר אמינות הוא deal-breaker?

1 הביוגרפיה הראשונה של דנטה

1 לא לספר סיפור

1 טלטול הפעמון

1 לא הספר שאנחנו צריכים, הספר שמגיע לנו

1 דבר המערכת – מעלה 2

1 צריך לחזור מהנסיגה

1 לטמון בין הצורים את חמד הצורות

1 ההיקסמות או התוגה על מה שיש

1 במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

1 דבר המערכת – מעלה 6

1 בשבח הארוס

1 לחזור אל השקול

1 כי צריך לשטוף הכל

1 דלות ושירה

1 המלצת שבוע הספר – פניה חזן

1 כיצד להפסיק לפחד ממוות, להתחיל להתאבל על המתים ולאהוב את החיים

1 לא הכול שחור לבן – התעוררות השירה החרדית

1 הסימנים הכחולים של השפה

1 מזרח תיכון חדש?

1 מה שוות המילים אם אי אפשר לשלוט בהן?

1 אגרוף מונף כלפי מטה

1 “התכירני אבא?״ על מקומו של הרומן צל ידו ביצירת חיים באר

1 גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

1 מפלי מים שקפאו

1 צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

1 דבר המערכת – מעלה 11

1 דבר המערכת – מעלה 7

1 לקראת שירה מז׳ורית

1 סוד השעמום הוא לומר הכל

1 חשיפה לצפון

1 בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

1 לתפוס את הולדן

1 עוד סיפור אחד

1 חוש הביקורת

1 שתיקה יודעת קול

1 התרסקות או הארה

1 מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

1 הסיפור שלא נגמר

1 אסתטיקה של הפצע

1 חיים שראוי לספרם

1 המלצת שבוע הספר – יואב רייס

1 לֹא נַחְתִּים שָׁעוֹן כִּי אֵין שָׁעוֹת

1 כך החל סבא לכתוב

1 השלג נתלה על קולב העצים

1 "אֵיפֹה הַצַּדִּיק שֶׁיַּחֲזִיק אֶת הָאָרֶץ"