פרימו לוי פרסם במהלך חייו כמות נכבדה של סיפורים קצרים. לילית וסיפורים אחרים (1981) הוא קובץ סיפוריו השלישי, שמאגד בתוכו טקסטים מוקדמים שלא פורסמו וסיפורים מאוחרים יותר. חלקו הארי כבר ראה אור בעברית תחת הכותרת זמן שאול (1988), אם כי בהשמטת אי־אלו סיפורים מתוכו. בגרסתו המלאה מחזיק הספר שלושים ושישה סיפורים, בשלושה מחזורים לא שווים באורכם, ושמותיהם לקוחים מזמני הפועל בדקדוק האיטלקי. בקריאה שניה למד הקורא שכל מחזור אינו תחום רק בזמן ההתרחשות, אלא גם בנושא מובהק שהוקצה לו.
המחזור הראשון, "עבר קרוב" (Passato prossimo), עוסק ברובו בתקופת מאסרו של לוי בלאגר, מחנה העבודה באושוויץ. שמו של המחזור מרמז על מעמדם הכפול של הסיפורים, ראשית בתור זיכרונות של הסופר בשר ודם, ושנית בתור סיפורים בלתי תלויים בהקשר אוטוביוגרפי, שכן באיטלקית זמן "עבר קרוב" משמש גם לתאר אירועים שיש להם נגיעה להווה או לחייו של הדובר (באנגלית תורגמה הכותרת בתור Present Perfect), אך גם כדי לספר אירועים בעבר באשר הם, קרי הזמן שבו יכול להיכתב סיפור. מחצית מהסיפורים נטועים בזיכרונות של לוי עצמו, ומכאן שאלו סיפורים של עדות מכלי ראשון; המחצית השנייה עוסקת בקורות אנשים אחרים בשנות התופת, שלוי לא היה עד להם עצמו אלא האזין להם או התוודע אליהם בספרים. לפיכך, אלו סיפורים מכלי שני, רחוקים מעט יותר מהוודאות הבלתי אמצעית של הזיכרון ונתונים הרבה יותר לחסדיו של הסופר.
עבור פרימו לוי, ההבדל זניח. הוא מכיר במעמדו השברירי של הזיכרון, כפי שהוא עצמו מודה באחד הסיפורים, לאחר שנדרש להעלות על הכתב את אחרית סיפורו של צ'זרה, עמיתו למסע השיבה רווי ההרפתקאות והעיכובים לאיטליה המתואר בספרו ההפוגה: "ייתכן שאחדים מפרטי הסיפור אינם מדויקים… הזיכרון האנושי הוא מכשיר מטעה במרחקים ארוכים במיוחד אם אינו נסמך על "מזכרות" חומריות, ואם הוא מסומם ברצון… שהסיפור המסופר יהיה יפה" (עמ' 67). בכל מקרה, אם ישנה בעיה ב"תמלול" ספרותי של עדות היא עקרונית יותר מאשר שאלת הנאמנות לפרטים ההיסטוריים. המניע לכתיבתם של סיפורי עדות אלו הוא אתי. עבור לוי עדות היא לעולם גלעד לאלו שגורלם לא שפר עליהם, ואלמלא העדות, מכונת ההשמדה הגרמנית הייתה מוחה אותם ללא זכר; או לחלופין, זו חובה כלפי מי שהפקיד בידו לספר את סיפורו. במקרה של צ'זרה, השניים, הסופר ומוסר העדות, רואים בה ובכתיבתה נדר: "זה הסיפור על צ'זרה שקיים את נדרו, ובכתיבתו אף אני מקיים נדר" (שם).
לוי מצהיר על כוונתו בריש גלי כבר בסיפור הפותח על האסיר הממולח אך מלא אהבת החיים רפפורט: "יש לי יסוד להניח שרפפורט לא נשאר בחיים; לפיכך אני רואה לי לחובה למלא כמיטב יכולתי את התפקיד שהופקד בידיי" (עמ׳ 14). לתחושת החובה של הסופר מתלווה גם כובד משקל אתי. כך מתייחס אליה לוי בבואו לספר על שיבה אחרת, טרגית הרבה יותר, של מי שהצילו במחנה: "לורנצו היה עדיין בחיים כשכתבתי את 'אם זה אדם'; והמשימה של גלגולו של אדם־חי לדמות בסיפור כובלת את ידי הכותב. כי משימה זו, גם אם היא מבוצעת מתוך כוונות טובות ונוגעת לאדם מוערך ואהוב, גובלת בפלישה לתחום הפרט ואף־פעם לא נעדרת ממנה הכאבה למושאה" (עמ׳ 69). הקושי נסבל הרבה יותר כשהעדות היא על אדם שאיננו בחיים.
הסיפורים של "עבר קרוב" מנציחים תקריות קטנות מחיי המחנה, שרק התרחשותם ביקום הבלתי נתפס של אושוויץ מעניקה להם משמעות בלתי צפויה ואף הרת גורל. בסיפור "קפניאוס" לוי מתאר כיצד מצא מקלט מפני הפצצות מן האוויר במעבר תת־קרקעי, כשמזדמנים אליו שני אסירים נוספים: ולריו המגושם והמסכן, שמצטייר תחת מכחולו של לוי כדמות "קומית" נוסח פירנדלו (לאמור, מעוררת לעג ורחמים גם יחד), ורפפורט הערמומי ומלא החיוניות, שנושא "צוואה" אחרונה ספוגה באהבת חיים מתריסה בפני הדיכוי והמוות. אך גדולתו של לוי ניכרת דווקא בדרכו המיוחדת לשוות ממשות גשמית כמעט למה שנחווה בקיצוניות שאין להעלותה על הדעת. כך הוא מתאר את הציפייה הדרוכה להישמע נפילת הפצצות: "האדמה רעדה, קורות הבטון בתקרה רטטו… נשמע קול קריסה, ובאיברנו התפשטה ההתפוגגות המענגת של הסבל" (עמ' 12). ובהמשך, תיאור מצב הצבירה הכרוני של האסיר במחנה: "באותם ימים הייתי עייף, אחוז עייפות קדומה, טבועה בבשר, שחשבתי אותה לנצחית" (שם). לשונו המיוחדת כמעט כופה על הקורא לחוש את הגשמיות הפיזית של חוויה זו. כדי להבין את פשר המילים, הקורא מוחזק להעלות באוב תחושה של תשישות מצמיתה או את טעמה המשכך של תחושת הרפיון בגלל כאב פיזי, שנקפו גם אותו, כמובן, בנסיבות צנועות הרבה יותר.
המחזור השני בספר נושא את השם "עתיד אפשרי" (Futuro anteriore). התרגום לעברית משמר אחת מהמשמעויות של זמן העתיד באיטלקית, שמורה לא אחת לא על העובדות בעתיד אלא על מה שאפשר או סביר לשער ביחס להווה. גם המובן השני של הזמן הדקדוקי, של אירוע שיתרחש בעתיד קודם לעתיד אחר ("עתיד קודם"), רלוונטי, שכן חלק מסיפורים אלו מתארים אומנם מציאות עתידנית, אך כזו שמציצה מעבר לכתף ככל שהטכנולוגיה הולכת ומתקדמת.
הסיפור החותם מחזור זה, "הצוואה", כאילו נכתב בהשראת ז'אנר הצוואות המפוברקות שהיה רווח בספרד בשלהי המאה ה־16. כאן מדובר בצוואה של עוקר שיניים גאה באומנותו, והיא מנוסחת סעיפים סעיפים, במתכונת של חיבור פילוסופי מימי יוון או רומא. הסאטירה אומנם מחוורת לכל בר־דעת, אך גם בין חיצי הביקורת והלעג מסתתרת אמת בעלת תוקף שניצבת בלב ליבה של "הפילוסופיה" של לוי. בסעיף "על הכאב" אנחנו קוראים: "ישמור אותך אלוהים מלהיעשות אטום לכאב… הניסיון ילמד אותך שגם אם אפשר לפקפק בכל החושים כולם, בכל זאת אין ספק שהכאב הוא הפחות ראוי לפקפוק" (עמ' 171). ומעט אחרי כן, לאחר אזכור טענתו המפורסמת של דקארט, מוסיף עוקר השיניים: "לא כך אצל הסובל, לסובל אין שום ספקות, הסובל… בטוח תמיד, בטוח שהוא סובל ולפיכך קיים" (שם). באופן פרדוקסלי, אפילו מקצועו הטפילי של עוקר השיניים ראוי לכבוד, היות שכל מטרתו היא להפחית את כאביו של האדם. אמת זו תואמת לכלל המוסרי שניסח פרימו לוי במסה קצרה בשם "נגד הכאב", שתרגומה נכלל בקובץ המאמרים מקצועות של אחרים: ״מעטות הן ודאויותיו של האדם החילוני, אבל הראשונה שבהן היא: סבל (וגרימת סבל) מתקבלים על הדעת רק כאשר הם מתוגמלים במניעת סבל רב יותר, לך או לאחרים" (מקצועות של אחרים, עמ' 113).
"בדיוק בזמן" (שתורגם בגרסה הקודמת, באופן מדויק יותר לטעמי, כ"זמן שאול") מספר על פגישתו של ג'וזפה עם המוות. הסיפור נפתח בתיאור עייפותו: "ג'וזפה היה עייף… היה עייף מלעמוד על הרגליים, רגליו היו עייפות, היה עייף מלומר כן־גברתי, עייף ממכירת הבדים, עייף מלהיות ג'וזפה, עייף מלהיות עייף" (עמ' 153). אך כפי שראינו, אם אפילו העייפות של החור השחור של המחנה לא מבטלת את הדחף לחיות, קל וחומר שלא תבטל אותה גם העייפות "השגורה" של סוחר הבדים הצעיר: "למרות עייפותו מדברים רבים, לא היה ג'וזפה מוכן למות. לא מובן מאליו שכל מי שעייף מהחיים, או הצהיר שעייף, רוצה למות: בדרך כלל כל מה שהוא רוצה הוא לחיות טוב יותר", משיב ג'וזפה לבא כוחו של המוות. התובנה הפשוטה נצבעת באור יקרות לא רק בהקשר הפנטסטי של הפגישה המקאברית עם המוות, אלא עם הממשות הנוכחת של עול ההישרדות בלאגר.
המחזור השלישי בספר נקרא בפשטות "הווה נוכח" (Presente indicativo), כלומר זמן הווה קיים ומוחשי במנותק מהרצונות או הרשמים הסובייקטיביים שיאה להם מודוס אחר. בחלק זה מצאו את מקומם הסיפורים "הריאליסטיים" יותר של הסופר. למרות זאת לא כולם הורתם בבדיון הטהור: "סוף שבוע", למשל, נקרא כאפיזודה ביוגרפית מחיי הסופר, שמזכירה מאוד את הפרק "ברזל" מתוך הטבלה המחזורית, ומדווחת על ניסיון נפל לתור את ההרים בזמן המגבלות שהטיל המשטר הפשיסטי על היהודים.
הסיפור "פענוח" הוא מהחשובים בקובץ משום שהוא מעלה לא רק את פער הדורות והמניעים שהובילו לנהירה אחר הפשיזם, כי אם גם את הסכנה באטימות מצד הדור הישן. המספר, שמזוהה עם לוי עצמו, חוקר אחר מי שמשחית בכתובות גזעניות את הכפר, ומוצא נער שבוי בעבותות כאב ההתבגרות, בדומה לצעירים המתוסכלים של מורביה או פבזה. אטימות זו מתבטאת גם בביקורתיות המתנשאת שהלה מותח ברגע אחד במונולוג המחשבות המרירות שפותח את הסיפור: "את האמנויות והמדעים לא צריך לדרבן אלא להיפך, יש לרסן כדי לעצור את פרץ המתיימרים והחובבנים נטולי הכישרון" (עמ' 214). בעיניי, מדובר ברגע של אירוניה עצמית היות שאל אותם dilettanti ("חובבים"), שהמספר מגנה במרץ, משייך עצמו פרימו לוי בהקדמה הקצרה שצירף למסות של מקצועות של אחרים: המסות המכונסות כאן… הן פירותיו של מסע בן למעלה מעשור של דילטנט סקרן" (עמ' 5).
במכתב משנת 1961 משבח איטאלו קאלווינו את סיפוריו הראשוניים של לוי, סיפורי מדע בדיוני שעתידים היו להתפרסם בשנת 1966 בשם "סיפורי טבע" (במחווה ברורה לפליניוס הזקן). חרף השבחים שהוא חולק לכושר ההמצאה המשכנע של לוי ולכתיבתו השנונה והאלגנטית, הוא קובע כי נעדרת ממנה ידו הבוטחת של סופר שגיבש לעצמו סגנון שמזוהה עימו, כמו בורחס. אם דברים אלו ראויים להיקרא בתור עצה של הסופר המנוסה לסופר הצעיר, אזי הסופר, שכתיבתו בינתיים הבשילה, לא שעה לעצה זו, ונמנע כמעט במכוון לגבש לעצמו "סגנון". לילית וסיפורים אחרים נמנה אפוא עם מסורת ארוכה, שנחנכה עם דקאמרון של בוקאצ'ו, שמקדשת את ריבוי הסגנונות והדרכים השונות לספר סיפור כדי לתאר את המדורים השונים של העולם. אך אלו, להבדיל מהקומדיה האלוהית, אינם מדורים של מרחב נצחי ובלתי משתנה, אלא של זמני העולם המודרני, הדו־משמעי, החל מתופת העבר הקרוב של המלחמה וההשמדה, דרך חזיונות של עתיד קרוב על סיפו המתמיד של הדיסטופי, וכלה באינספור פניו של הווה מקביל, מתעתע בלקחיו המוסריים.
