בשנת 1902 התוודע קהל קוראי הגרמנית לדמותו של פרידריך לוונברג, אינטלקטואל יהודי־וינאי שמגיע בשנת 1923 העתידית אל תחומיה של מדינת היהודים שהוקמה בפלשתינה. דרך עיניו המשתאות של לוונברג, גיבור הרומן "אלטנוילנד", שטח הרצל את חזונו המדיני והעמיד דיוקן של חברת מופת מדומיינת. האוטופיה הציונית תורגמה לעברית בידי נחום סוקולוב תחת הכותרת "תל אביב", שהפכה לשמה של העיר העברית הראשונה. לימים, אותה העיר תשמש נקודת מוצא למסע ספרותי שונה בתכלית ברחבי המרחב הארץ־ישראלי, מסע שייעדו הוא עין חרוד החופשית. "הדרך לעין חרוד", הרומן של עמוס קינן מ־1984, אולי הדיסטופיה העברית הידועה מכולן, מגולל את סיפור הימלטותו הנואשת של הגיבור נוכח הפיכה צבאית שהתחוללה במדינת ישראל. וכעת, בשנת 2023 – 100 שנה בדיוק לאחר מסעו המדומיין והמיטיב של לוונברג, ו־39 שנה לאחר חזון הבלהות של קינן – נראה כי האוטופיה, לפחות בהקשריה הציוניים והארץ־ישראליים, נזנחה איפשהו בראשית המאה ה־20; הדיסטופיה, לעומת זאת, עולה כפורחת בשדה הספרות הישראלית של ראשית המאה ה־21.
לכן, כשקראתי את גב העטיפה של מקשה אחת, הנובלה החדשה של תהילה חכימי, שנולדה כחלק ממיזם פוסטקפ של מכון ון־ליר, הסתקרנתי דווקא בשל הגוון האוטופי שנובע מתיאור מציאות חיים עתידית ופוסט־קפיטליסטית במזרח התיכון, שיש בו משום משב רוח ספרותי מרענן על רקע אינפלציית הדיסטופיות המקומית: "שנת 2066. גדות הירדן, השטח הכולל את מדינת ישראל, פלסטין, ירדן וחלקים מלבנון וסוריה, הוא מחוז בעל ממשל אוטונומי, הכפוף למועצת האיחוד המזרח־תיכוני. כל חברה וחבר בו זכאים לשכר אוניברסלי ולדיור ציבורי, בתמורה לשעות המוקדשות לתועלת הציבור." כלומר: אין מלחמות, אין גבולות, אין צורך בעבודה; יש שלום, יש פנאי, יש שפע חומרי. מזרח תיכון חדש.
אלא שקריאה במקשה אחת מעלה תמונה חד־משמעית מעט פחות. הסוציולוג הבריטי קרישאן קומאר טען שדיסטופיה ואוטופיה הן תמיד תמונת ראי זו לזו: הטוטליות של הסדר החברתי־שלטוני שמציגות הן האוטופיה הן הדיסטופיה היא "טובה" או "רעה" בהתאם לנקודת המבט. ובהקשר של מקשה אחת, נוכל לשאול האם, למשל, ביטולה של ישראל כישות מדינית ריבונית היא חלום, או דווקא סיוט שקם על חורבותיה של האוטופיה ההרצליאנית? האם העובדה שהסדר החדש שמתואר בנובלה הוא תולדה של אסונות אקולוגיים טראומטיים הופכת אותו לחיובי או לשלילי? והאם ההאצה הטכנולוגית מאפשרת שפע חומרי ופנאי כמעט אינסופי לכלל האזרחים – היא בהכרח מבורכת? ניכר שחכימי הבינה היטב שגן העדן של אחד הוא הגיהינום של זולתו, ולכן ביקשה במכוון להימנע מנפילה מוחלטת לאחת הקטגוריות הללו. מקשה אחת מציירת אמנם מציאות חיים חלופית, אך זאת בפלטת הצבעים העדינה של האפור – ולא רק של השחור או הלבן – אשר דרכה היא מבקשת להציע לנו חשיבה מחודשת על מושגים שגורים, כגון "בעלות", "משפחה" ו"זהות". האם ועד כמה חכימי מצליחה במשימה? התשובה מורכבת.
עלילת הנובלה נסובה סביב דרמה משפחתית "קטנה", נטולת תיאורים אפוקליפטיים גדולים, אמיתות אידיאולוגיות מסחררות או פיתוחים טכנולוגים בלתי מתקבלים על הדעת אשר בדרך כלל מאפיינים כתיבה עתידנית – על אף שאלו בהחלט מרחפים ממעל. יורם (שם מעט משונה, כשנזכרים שמדובר בעצם בבן דור ה־Y…), מגדל אבטיחים ובעל קרקעות במושב הסמוך למה שהיה פעם קו הגבול הצפוני של ישראל, נפטר במפתיע – יום אחד לפני האזכרה של בתו הבכורה והאהובה, אלונה, שנהרגה שנים לפני כן בתאונה. במהלך שבוע השבעה מתכנסים בבית שבמושב כלל בני המשפחה: אלינור, אלמנתו של יורם; הבת נוגה והבן גלי; ולונא, בתה של נוגה, שקרויה על שמה של אלונה (ואולי גם רמז לטשטוש הזהות הלאומית בעולם המתואר, שכן לונא הוא שם ערבי). ההתכנסות הדחוסה הזו מציפה זיכרונות, מכאובים, מתחים וסודות בין בני המשפחה שנובעים מהסדר הפוסט־קפיטליסטי החדש ושמתארגנים בשני הצירים המרכזיים שסביבם טוותה חכימי את הנובלה.
הציר האחד עוסק בסוגית הבעלות החומרית, כלומר הקניין הפרטי, מעקרונותיו המרכזיים של הקפיטליזם. הקפיטליזם ועולם העבודה הם תמות מרכזיות בכל ספריה של חכימי – "מחר נעבוד" (2014), "במים" (2016) ו"חברה" (2018) – ולכן מעניין לראות את התפתחותן של תמות אלה בנובלה הנוכחית. גורל האדמות החקלאיות של המשפחה מוטל בספק כאשר ממשל גדות הירדן מתכנן להפוך את האזור כולו למתחם של חקלאות שיתופית בניהול הרשויות; בעליהן של קרקעות שיתעקשו להשאירן פרטיות צפויים לשלם מיסי ענק. ההחלטה אם לשתף פעולה עם המהלך חוצה את המשפחה לשתיים. בעוד שיורם מתנגד נחרצות להפקעת הקרקע שהונחלה לו מאבותיו, גלי, בנו הצעיר, משמש נציג ההסברה למהלך מטעם "התנועה החדשה" שעומדת בראשות ממשל גדות הירדן. עד מהרה מתגלה כי המתח האידיאולוגי־לכאורה נסוב סביב סוגיות של זהות ושייכות. בעבור יורם, האדמות החקלאיות אינן רק ירושה מהוריו אלא מסמלות את היאחזותו הנואשת בעבודתו כחקלאי, עבודה שהיא מבחינתו עניין זהותי – גם ובעיקר כאשר הטכנולוגיה מייתרת אותה מבחינה מעשית. ואילו בעבור גלי, "התנועה החדשה" אינה מגלמת רק את האידיאולוגיה שבה הוא דוגל, אלא הייתה עבורו גם בית אלטרנטיבי לבית הוריו, שהתפרק לאחר מותה הטראגי של אלונה בילדותו. לאחר מותו של יורם, הופכת המחלוקת קשה אף יותר בעבור בני המשפחה הנותרים: אלינור האבלה מתחבטת בין נאמנותה לבעלה המת ובין הצורך שלה לגונן על בנה הצעיר והחי; נוגה מזהה באדמות את דמותה של אלונה, ולפיכך שמירת הבעלות עליהן היא חלק מהברית הלא מותרת עימה; ואילו לונא, שבחרה לחיות בסוג של קומונה בבאר שבע, מגלה במהלך השבעה את החשיבות של המרחב הפרטי ושל המשפחה הביולוגית עבורה. בכך, חכימי מבקשת להראות כי הקניין והבעלות עליו אינם עניין חומרי גרידא, אלא מעורבים בהם היבטים זהותיים ורגשיים שמשפיעים על תפישתנו את הסדר הכלכלי, ולהפך.
הציר השני שבו עוסקת הנובלה הוא שאלת התא המשפחתי, וליתר דיוק שאלת האימהוּת. ב־2066 המדומיינת של מקשה אחת אפשר לייצר תינוקות בתנאי מעבדה, והיריון טבעי אינו בהכרח האפשרות המועדפת להבאת חיים לעולם. לונא מתכננת להקים תא משפחתי קולקטיבי כזה עם שלושת חבריה לדירה בבאר שבע. ברמה המוצהרת, ההחלטה הזו נובעת מהיתרונות שיש בהיריון כזה, דוגמת שוויון מגדרי, חלוקה בנטל הגידול בין מספר פרטנרים ועוד. ואולם, נראה שבחירתה של לונא במודל של קולקטיב משפחתי נובעת גם מיחסיה העכורים עם אימה נוגה, שגידלה אותה כאם חד־הורית צעירה – שכן תא משפחתי מרובה הורים עשוי להיתפש כניסיון לתקן את המעוות שחוותה היא. ואולם, כאשר לונא נכנסת להיריון בלתי מתוכנן, שאותו היא שומרת בסוד, האמונות שבהן החזיקה קודם נסדקות. לכאורה החוויה הפיזית של ההיריון והקשר הטבעי עם העובר הם אלו שמערערים את תפישת עולמה; אך אפשר גם לתהות אם לונא אינה משכפלת, בבלי דעת, את המודל שלאורו היא גדלה, ושחרף ניסיונותיה לברוח מפניו באצטלא אידיאולוגית, הוא בכל זאת טבוע בה. ניכר כי גם כאן ביקשה חכימי לשרטט זיקה בין הפרטי לציבורי ולמתוח קו בין סוגיית הבעלות לסוגיית ההורות. התא המשפחתי, ויחד איתו המרחב האישי כולו, אינם נפרדים מן המרחב הפוליטי. הם מזינים זה את זה ומושפעים זה מזה.
שמו של הספר, מקשה אחת, מתוחכם מאד, משום שהוא מצליח להעביר בתמצות את רשת הזיקות שנפרסת בין שני הצירים הללו. "מקשה אחת" היא הכינוי שמעניק יורם למקשת האבטיחים הראשונה שלו, שבה נוגה מתעקשת שייקבר, ולכן השם מגלם לכאורה את הבעלות הפרטית על הקרקע שהונחלה לו מאבותיו. לפי הפרשנות הזו, "מקשה אחת" מסמל את הסדר הקפיטליסטי הישן, שמי שממאן להחליפו בסדר החדש סופו למות ולהיקבר בו. אולם, בה בעת, הביטוי "מקשה אחת" כבר אוצר בחובו את ההפקעה מהבעלות הפרטית – שכן השטח כולו עתיד להיהפך למקשה אחת עם יתר הקרקעות באזור. בנוסף, "מקשה אחת" משמש את חכימי כדי לתאר את בני המשפחה הניצבים מעל קברו של יורם, ובכך הביטוי מציב סימן שאלה נוסף ביחס ליכולת של הפרט לשרטט לעצמו נתיב חיים אחר מזה של משפחתו.
מקשה אחת מאפשרת לנו לראות את הסדר החדש דרך צורה ספרותית שגורה בספרות העברית – הדרמה המשפחתית. הסדר הפוסט־קפיטליסטי והפוסט־לאומי הוא מציאות נתונה, יומיומית, אשר אל הדילמות שלה נדרשות הדמויות של חכימי להיענות – ממש כמו בספרות שנכתבת במציאות העכשווית והקפיטליסטית של ימינו, שגם בה הדמויות צריכות להגיב בדרכן לסדר החברתי-כלכלי. זה רעיון מעניין ואפילו מקורי: הצורה הספרותית המוכרת אמורה לאפשר לנו לדמיין סדר אחר ואף לחוש שהוא אפשרי – ולא רחוק מאיתנו שנות אור. הריאליזם הדומסטי הזה של חכימי הוא על פי רוב מוצלח: הדמויות מנומקות מבחינה פסיכולוגית ורגשית והיחסים והדיאלוגים ביניהן משכנעים – אך זאת תוך הותרת מרחב פרשני.
אולם, דווקא חוזקות אלה של הנובלה כדרמה משפחתית משכנעת מעיבות על הניסיון לעצב מציאות חלופית משכנעת גם כן, שאמורה הייתה לגרום לנו להרהר לעומק על האפשרות לסדר חברתי, כלכלי ופוליטי חדש. היומיומיות שבה מתואר הסדר העתידי מנטרלת משהו מהתנופה שמאפיינת יצירות אוטופיות או דיסטופיות, ושהופכת אותן לאפקטיביות כל כך. בעוד שהטראומה הפרטית על מותה של אלונה נוכחת ביתר שאת, הטראומות הקולקטיביות שעיצבו את הסדר החדש מוזכרות אומנם, אך אינן מקבלות מעמד רגשי דומה. למשל, אפשר היה לצפות שסדרת אסונות אקולוגיים (מגפות, אסון גז) תשפיע גם על נפשם של בני הדור שחוו אותה, וממילא גם על היחסים הבין־אישיים. בדומה, סביר שגם ההתפרקות של מדינת ישראל – והמדינות סביבה – כישויות לאומיות, תיתן את אותותיה ברמה נפשית כלשהי. הסוגיות של מתח בין־לאומי ובין־דתי נוכחות אומנם במרומז בנובלה בדמויותיהן של נשות הכפר הסמוך, שאותן נוגה מדריכה בסדנת האמנות שלה, וכן בדמותו של אמיר, אהובה לשעבר – אך הן נדמות מרוככות מדי ביחס לסכסוך ארוך השנים ולגזענות שמלווים את המרחב שלנו. אין פלא אם כן שרבים מהתהליכים ההיסטוריים שהובילו לנקודת הזמן הנוכחית מסופרים לנו באמצעות יומן שכותבת לונא לתינוקת העתידית שלה. היומן משמש כסוג של טכניקת ווייס־אובר (שגם כטכניקה קולנועית, היא לרוב די מבאסת), ודרכה חכימי מבקשת להסביר דברים שלא הצליחה להכניס באופן אורגני לדרמה המשפחתית שלה. בהתאמה, אלו גם החלקים החלשים ביותר בספר, והם חורקים במיוחד משום שלונא עצמה אמורה להיות סופרת מוערכת.
כאמור, מקשה אחת היא אחת מארבע הנובלות שמרכיבות את סדרת פוסטקפ, מיזם שנולד בקבוצת מחקר במכון ון־ליר בהנחיית ד"ר כפיר כהן־לוסטיג ובעריכת שמעון אדף. הסכנה בסוג כזה של כתיבה ברורה – היא מסמנת את המטרה האידיאולוגית־רעיונית ורק אז יורה את החץ הספרותי־אומנותי. מבחינה זו, הנובלה של חכימי דווקא חומקת מסכנת הדידקטיות: מקשה אחת הוא ספר אינטליגנטי ומעניין. אולם, במרחב הרעיוני שבין אוטופיה לדיסטופיה הוא אינו מצליח להביא בשורה עתידנית חדשה; במקום זאת, הוא מתבסס כדרמה משפחתית עכשווית מוצלחת.
