סדרת ספרי השירה המתורגמת של הוצאת "טנג'יר" נקראת "זרה". השם הזה מכוון הן ל"ספרות זרה" הן ל"שפה זרה", אך אולי גם לזרותם של חלק מהמשוררים שנכללו בסדרה עד כה; זרות לעומת הספרות וזרות לעומת החברה שבה כתבו. עד כה ראו אור בסדרה ארבעה ספרי שירה, הכוללים תרגומים עבריים למבחר שירים מאת קים אדוניציו, ג'ק גילברט, לוסיל קלפטון ואליזבת בישופ, שחלקם זכו לראשונה לספר שלם בעברית המוקדש לשירתם. כל הארבעה כתבו במאה השנים האחרונות ותורגמו מאנגלית על ידי עורכת הסדרה – המתרגמת רעות בן יעקב. לא בכדי "זרה" רואה אור תחת כנפי הוצאת "טנג'יר", ששמה לעצמה למטרה להגביר את הייצוג של קבוצות מושתקות שונות בשדה הספרותי העברי.
ניסים לארוחת בוקר, הספר האחרון שראה אור בסדרה זו עד כה, כולל מבחר של 24 תרגומים לעברית של שירי אליזבת בישופ (1911–1979). בישופ נחשבת לאחת מהמשוררות האמריקאיות החשובות של המאה העשרים, וכתרים רבים כבר נקשרו לה (כולל כתר אחד בדמות פרס פוליצר לשנת 1956). הביוגרפיה של בישופ רצופה תלאות. בגיל ינקות היא התייתמה מאביה ובגיל צעיר מאוד אימה נכנסה למוסד לחולי נפש. כתוצאה מכך, גדלה בישופ בין בני משפחה שונים ובעצמה סבלה מריבוי מחלות שמנעו ממנה חיי חברה רגילים והובילו אותה אל הספרות. ה"זרות" של בישופ נובעת, בין היתר, גם מאהבתה לנשים בחייה האישיים ומהבחירה המוצהרת שלה לא להזדהות כאישה לסבית ולא להצטרף לארגונים פמיניסטיים, מה שהופך אותה, עד היום, לדמות תרבותית ייחודית שהעמידה את יצירתה מעל לזהותה.
בישופ היא משוררת נפלאה ומיוחדת שראויה להיקרא על ידי קהל עברי ועל כן שמחתי מאוד כשנתבשרתי על צאת ספר שלם המוקדש לתרגומי שירתה, לראשונה בעברית, וחיכיתי לקרוא בו. הקריאה בספר מוכיחה כי אחדים משיריה הארוכים יותר של בישופ הנכללים בספר הם שירים מהפנטים שתענוג לקרוא אותם שוב ושוב. כזה הוא למשל השיר "ביקורים בסנט אליזבתס", המתאר ביקור בבית משוגעים ובנוי בסגנון מתעצם והולך, בנוסח שירים עממיים כמו "חד גדיא" או "הכול בגלל מסמר קטן". השיר, בתרגומה היפה של בן יעקב, מוסיף עוד ועוד אבני בניין שלאט לאט חושפות תמונה עגומה ומסוערת של המקום על אנשיו: "זֶהוּ בֵּית הַמְשֻׁגָּעִים. // זֶהוּ הָאִישׁ / שֶׁשּׁוֹכֵב בְּבֵית מְשֻׁגָּעִים. // זוֹהִי הַשָּׁעָה / שֶׁל הָאִישׁ הַטְּרָגִי / שֶׁשּׁוֹכֵב בְּבֵית מְשֻׁגָּעִים." (עמ' 41). כך נפתח השיר והוא מתעצם והולך אך נותר מרוכז בצדדים השוליים והאפורים של בית המשוגעים.
שיר ארוך נוסף הכלול בספר, נהדר לא פחות, הוא "הדג", המתאר התבוננות בדג כביר שעלה בחכה, במעין ציור אקספרסיוניסטי עתיר צבעים ורגשות, כולל תיאור אקפרסטי כמעט של גוף הדג ובשרו ההופכים בלשונה של בישופ ובתרגומה של בן יעקב למחול צבעים מסחרר: "חָשַׁבְתִּי עַל הַבָּשָׂר הַלָּבָן הַמְּחֻסְפָּס / מְכֻנָּס כְּנוֹצוֹת / הָעֲצָמוֹת הַגְּדוֹלוֹת וְהָעֲצָמוֹת הַקְּטַנּוֹת, / גּוֹנֵי הָאָדֹם וְהַשָּׁחֹר הַדְּרָמָטִיִּים / שֶׁל קְרָבָיו הַנּוֹצְצִים / וְשַׁלְפּוּחִית הָאֲוִיר הַוְּרֻדָּה / כְּמוֹ אַדְמוֹנִית גְּדוֹלָה." (עמ' 20).
כוחם של שירים ארוכים אלה דווקא במלאותם ובתמונה השלמה שהם מרכיבים, וציטוט חלקי מתוכם פוגם בהם. על כן לא נותר אלא להמליץ לגשת ולקרוא אותם – במקור בוודאי, ואף בתרגום העברי החדש.
*
באמת, אין כל ספק כי שיריה של אליזבת בישופ נפלאים ובן יעקב היטיבה לבחור שירים מצוינים שמקומם של רבים מהם מובטח בכל אסופה טובה של שירה אנגלו־אמריקנית מן המאה האחרונה. עם זאת, ואולי דווקא בשל כך, רבים מן השירים הכלולים בספר כבר זכו לתרגום עברי קודם (כולל שני השירים הנזכרים לעיל), לעיתים ממש בשנים האחרונות; תרגומים שהופיעו בספרים ובכתבי עת שונים. בין מתרגמיה של בישופ לעברית אפשר למנות מתרגמי שירה מעולים כמו גיורא לשם, קובי מידן, אורית נוימאיר פוטשניק, רונן סוניס, צור ארליך, יותם בנשלום, עודד פלד ורות אלמוג.
למרבה הצער, קריאה מדוקדקת תגלה כי רבים מהתרגומים הקודמים עולים על תרגומיה של בן יעקב, בעיקר כשמדובר בשירים בעלי מבנה מוקפד, משקל וחריזה. זאת, בין היתר, היות שבן יעקב אינה מקפידה על המשקל שמכתיבים חלק מן השירים המקוריים. הדבר חורק במיוחד בתרגומה לסונטה נודעת של בישופ משנת 1928 על אודות המוסיקה של השירה ועל חשיבותו של המקצב המערסל והמהפנט, שאותה מוסרת בן יעקב בלי המשקל המקורי. ברי כי יש טעם לפגם בוויתור על המשקל המוקפד שמכתיב המקור האנגלי, דווקא בשיר על המוסיקליות של השירה.
יתרה מזאת, אמנם בן יעקב שומרת בתרגומיה על החריזה בתבנית המקורית, אך פעמים רבות, לצורך החרוז, יכולות להיווצר בתרגומיה צרימות קשות. כך למשל נמצא באותה סונטה ממש שורות כמו "שֶׁל שִׁיר אֲשֶׁר הוּשַׁר לִמְנוּחַת מֵתִים, / שִׁיר שֶׁנִּשְׁפַּךְ כְּמַיִם עַל פַּדַּחְתִּי" (עמ' 48). המילה "פדחת", על כל הקונוטציות שהיא נושאת עימה ואינן שייכות לשיר כהוא זה, נבחרה במקרה זה אך ורק לצורך החרוז למנוחת מתים־על פדחתי. במקור השורות הללו מתנגנות במשקל ובחריזה בלי שום קושי סמנטי:
“Of some song sung to rest the tired dead, / A song to fall like water on my head.״
מתרגמים קודמים של שיר זה (בנשלום, ארליך וסוניס) מצאו פתרונות עדיפים לאותה "בעיה תרגומית", והקורא שישווה בעצמו בין תרגומי הסונטה המלאים ייווכח בדבר.
האילוצים הנובעים מן הצורך התרגומי של החרוז משפיעים לרעה על רבים מן השירים שבספר. כך למשל שורה מהודקת של בישופ כמו "on this fine morning, please come flying", הופכת אצל בן יעקב ל"בְּבֹקֶר זֶה הַטּוֹב לָעֵינַיִם / בּוֹאִי נָא בְּמַשַּׁק כְּנָפַיִם" (עמ' 31) – הפזמון החוזר בשיר פעמים רבות הופך למסורבל ובעבור מה? חרוז דקדוקי כמו לעיניים־כנפיים (קובי מידן אגב, ואולי זה עדיף, פשוט ויתר בתרגומו לאותו השיר על החריזה, ותרגם בפשטות "בַּבֹּקֶר הַנָּאֶה הַזֶּה / אָנָּא טוּסִי הֵנָּה").
שתי הדוגמאות הללו עלולות להיראות כ"קטיף דובדבנים" סלקטיבי וקטנוני, שנטפל דווקא למכשולים המינוריים שכל תרגום צורני עלול לסבול מהם. עם זאת, מדובר בדוגמאות לתופעה רחבה שמופיעה כמעט בכל פעם שבן יעקב נכנסת למחוזות הצורניים של חריזה, מבנה מוקפד ומשקל; מחוזות שבישופ בהחלט מצויה בהם. כך, אפשר לומר בהשאלה משם הסדרה, שברבים מהתרגומים הכלולים בספר הקורא עלול לחוש שבישופ עצמה, על אף שהיא משוררת נהדרת, פשוט "זרה" לעברית.
הדוגמה המובהקת ביותר לכך מופיעה בווילאנל "אמנות אחת", אולי השיר המפורסם ביותר של בישופ, שאף זכה לכ־20 תרגומים לעברית (גילוי נאות – גם אני נמנה על מתרגמיו לעברית). הווילאנל, שצורתו התפתחה במאה ה־19, הוא אחד מצורות השיר המובנות והמאורגנות ביותר. הוא כולל 19 שורות שקולות בתבנית חריזה וחזרה מוקפדת להפליא. הווילאנל בתרגומה של בן יעקב, שאף נבחר לעטר את גב הספר, תורגם אמנם על פי הסכמה הצורנית ותוך הקפדה על תבנית החריזה, אך הוויתור על המשקל המקורי, הפנטמטר היאמבי, ותרגומו במשקל חופשי ולא סימטרי, הופך את תרגומה של בן יעקב לצורם, במיוחד עקב בחירתה של בישופ בצורה כה מובחנת ומושלמת מבחינה מבנית.
אם כך הדבר, אולי אפשר היה להסתפק במבחר משיריה של בישופ (ודאי אפשר למצוא 24 שירים כאלה), שבהם הצורה אינה מרכיב דומיננטי בזהות של השיר. במילים אחרות – בן יעקב היא מתרגמת פרוזה מעולה ומתרגמת שירה טובה, עד שהדבר מגיע לתרגום מבני וצורני "קלאסי", והיות שכך, אולי היא פחות מתאימה להיות המתרגמת של שירים מן הסוג הזה.
אני נמנה על אותם קוראי ומתרגמי שירה הסבורים שאם שיר מוגדר במקור על פי צורתו, יהיה זה עוול לוותר עליה לחלוטין – אך אף על פי כן יהיה זה נסלח, ולפעמים אפילו מועיל לשיר, אם הוויתור על הצורה המוקפדת הוא מודע ומחושב. לעומת זאת, לדידי יהיה חמור בהרבה לייצר תרגום שבו החריזה והמשקל קרובים לדמות את המבנה המקורי, או מתיימרים לעשות זאת, אך הם חורקים ומצפצפים לאורך כל הדרך. במילים אחרות: אם בחרת לעשות העתק של המונה ליזה בסגנון פיקאסו – אולי זה משונה, אבל זו החלטה לגיטימית כל עוד היא עקבית, אבל אם ההעתק נעשה בניסיון לחקות את סגנונו של דה וינצ'י, אם למונה ליזה "החדשה" תהיה גבה אחת ואף במקום פה – זה עלול בהחלט להפריע לצופים.
*
לסיום, ראוי להעיר דבר נוסף על המגדר בשיריה של בישופ. רבים משירי האהבה שלה מנוסחים לעיתים, ואולי במכוון, באופן שמשאיר את המגדר של הנמען שלהם עמום לחלוטין (You כללי). כך הם יכולים להיקרא לנמען או לנמענת כאחד. עם זאת, העברית הסקסמניאקית מכריחה את מתרגמיה של בישופ לבחור מגדר מובהק – ואולי בכך להציף עוד יותר את ה"זרות" של בישופ ואת הייחוד של שיריה, שלא תמיד קיים במקור הרב־מגדרי. רוב המתרגמים נצמדים לביוגרפיה של בישופ ובוחרים בלשון נקבה כמובן, וכך עשתה גם בן יעקב ברוב המקרים.
עם זאת, באחדים מן התרגומים שבספר העניין המגדרי הייחודי והחמקמק אצל בישופ יוצר בתרגומיה של בן יעקב גם קשיים אחרים בעברית, שאינם קיימים במקור. כך למשל בשיר של בישופ שמפתיע את הקוראים כשהוא מתייחס לירח (Moon) בלשון נקבה, בחרה בן יעקב שלא לתרגם את Moon ל"לבנה", אלא לנסח: "הַיָּרֵחַ הַלְּבָנָה צוֹפָה אֶל הַמֶּרְחָק" (עמ' 26) – מה שבעברית פשוט נשמע כמו שגיאה. לעומת זאת, במקום אחר בן יעקב מציעה פתרון מעניין ויצירתי לעמימות המגדרית של בישופ, כשהיא מתרגמת בניקוד חלקי בלבד את שתי השורות הללו מתוך השיר הקצרצר "להיכתב על הראי בסיד" (To Be Written On The Mirror In Whitewash):
I live only here, between your eyes and you,"
But I live in your world. What do I do?"
"חַיַּי הֵם בֵּינך לְעֵיניך, רַק כָּאן מִתְרַחֲשִׁים,
אַךְ חַיַּי הֵם בְּעוֹלָמך, עַכְשָׁו מָה עוֹשִׂים?"
(עמ' 45)
ואולי, אם ננתק את שורות השיר הללו מהקשרן המקורי נוכל להשתמש בהן כמטאפורה טובה לתרגום: המתרגם חי בעולמו של המשורר, על המשקל, החריזה, המצלול, הרגשות, הטון, המילים וההקשרים שבו. בבואו לתרגם את השיר לעברית, עליו לעמוד מול הכרעות קשות ולהחליט: What do I do?
כלומר, הנקודה המגדרית מבהירה לנו באופן סופי את מה שצריך להיות לנו ברור לחלוטין כשאנחנו ניגשים לקרוא כל תרגום שהוא: איננו מחזיקים בידינו ספר שירים של אליזבת בישופ, אלא ספר המגיש, באמצעות התרגום, אפשרות אחת של אליזבת בישופ. במילים אחרות, אנחנו נחשפים באמצעות המתרגמת רק לייצוג מסוים, ולפרשנות מסוימת של השירים. הייצוג המסוים הזה, המוגש לנו באדיבותה של בן יעקב, לעולם אינו ניטרלי והוא מוכתב, בין היתר, על ידי האידאולוגיות של המתרגמת. במקרה דנן, האידאולוגיה הביוגרפית־פוליטית־מגדרית (המובהקת והמוצדקת במקרה הזה) שלאורה בן יעקב פירשה והגישה את בישופ לקורא העברי בעצם מעשה התרגום שלה, דווקא מציפה בעברית את ה"זרות" של בישופ ולשונה, זרות שהרבה פעמים היא עדינה, נסתרת ועמומה יותר במקור.
טיוטה ראשונה ומקוצרת של רשימה זו פורסמה בשגגה בטור ביקורת השירה שלי ב"ישראל היום"
