אם חושבים על זה, יש רק שתי אסטרטגיות לבניית דימוי הכריכה של ספר: הראשונה היא שהדימוי הנבחר (ציור, צילום או איור) מתפרש All Over והטקסט מרחף מעליו (למשל בכרכי בעקבות הזמן האבוד של פרוסט עם הדימויים של ורמר), והשנייה היא שהדימוי ממוסגר, נחתך באמצעות אלמנט גרפי חָלָק (מימין, משמאל, מלמעלה או מלמטה) ושהטקסט לרוב מופיע בצבע בולט, על הרקע שלו (כמו למשל בכל כתבי קפקא שיצאו בשנים האחרונות, דומני בליווי ציורים של יוסל ברגנר).
בכריכה שלפנינו הציעה המעצבת נורית ספיבק־קוברסקי פתרון שלישי. היא ניצלה את הרקע השחור של הציור, המשיכה אותו אל מחוץ למסגרת שהייתה אמורה לסמן את המעבר לאלמנט הגרפי המופשט, ויצרה תחושה שהטקסט ממוקם לבן על גבי שחור בהחלטה עיצובית, אך זה בעצם הרקע המקורי של הציור. התוצאה אלגנטית מאוד. הקו הממסגר דק. המעבר מ"ציור" ל"רקע גרפי" בלתי מורגש. אתה מגיע ליעדך בלי לחוש בדרך.
עכשיו בואו נדבר על הציור. "שה האלוהים" של פרנסיסקו דה סורבראן הוא אחד הציורים הכי יוצאי הדופן בבארוק הספרדי. זהו ציור קטן. רזה. כמעט אנורקטי מבחינת החומר והצבע שבו. אין בו אדום, אין בו כחול, אין בו משיכות מכחול רמברנדטיות עבות, אין בו אנרגיה. הוא כמעט מונוכרומטי, יש בו רק הליטופים העדינים והשקופים של האוקר והטיפוף החלומי הצמר־גפני של הלבן. הרקע השחור, הכלומי, נסוג אל האינות. מי שמביט אל מעבה פרוות הצמר של השה רואה מעין ענן. הציור מושך אל המופשט. אל הפשוט. תיפוף לבן על רקע אפור על רקע שחור. התבהרות. אור, גאולה. כל נגיעה של המכחול בלוח בהירה יותר מקודמתה. התחושה היא של הזדככות, היטהרות, התמלאכות, אם אפשר לומר כך.
הציור נסמך על השורות הידועות מישעיהו נ"ג, המתארות מעין משיח שעתיד לבוא, ויתגלה כאיש אומלל ונקלה. הנצרות ראתה בשורות האלה שורות שעוסקות בישו/מבשרות את בואו שלישו. הבה נקרא אותן:
מִי הֶאֱמִין, לִשְׁמֻעָתֵנוּ; וּזְרוֹעַ יְהוָה, עַל-מִי נִגְלָתָה. ב וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו, וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה–לֹא-תֹאַר לוֹ, וְלֹא הָדָר; וְנִרְאֵהוּ וְלֹא-מַרְאֶה, וְנֶחְמְדֵהוּ. ג נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי; וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ, נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ. ד אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם; וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ, נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. ה וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ; מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא-לָנוּ. ו כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ; וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ, אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ. ז נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה, וְלֹא יִפְתַּח-פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה; וְלֹא יִפְתַּח, פִּיו.
כלומר, ישו הוא השה, הנאלם כרחל לפני גוזזיה, והוא סובל עבור האנושות כולה. הציור של סורבראן מציף סוגיה תיאולוגית שתקצר הירעה מלתאר ואגע בה רק ברמז,: האיסור העתיק על ייצוג האלוהות כשה מחשש שיעודד את פולחן השה כשלעצמו. (*)
כמו כן, הציור הזה מייצר מתח בשאלת הגדרת הסוגה שלו: הכבש הלבן, המיתמר כהר מושלג בשמי הלילה, נראה כציור נוף, פניו האנושיים נראים כדיוקן, ומנח גופו הסטטי מציע שהוא טבע דומם. אך הציור הזה אינו נוף, אינו דיוקן ואינו טבע דומם.
בהחלטתה של המעצבת להניח את ראשו המוגדל של השה במרכז העטיפה היא לא רק מכריעה וקובעת "זהו דיוקן", ולא רק מטרימה את ראש האיילה ש אכן מתגלה על אדן חלונה של הדמות המתה בפרק הראשון, אלא מעמידה טענה: הציור עוסק בגאולה הנקנית בייסורים, באל שהוא קורבן. הנוסחה מציעה היפוך ערכים: המתייסרים מבשרים על גאולה ובקורבנות עצמה יש משהו אלוהי.
ובאמת, הסנטימנטים האלה זועקים בעצמה מהספר, שבמידה רבה הוא דיון ביחסי האדם ובעלי החיים מהפרספקטיבה של הקורבנות.
סורבראן נעוץ בלב הבארוק הספרדי. המלך פיליפה השני מת באל אסקוריאל בספטמבר 1598. סורבראן נולד חודשיים אחר כך, ב־7 בנובמבר 1598. ולסקז, שהיה ידידו לאורך כל חייו, נולד ב־1599. זהו, אם כן, הרגע הפותח של המאה ה־17. זהו סופו המובהק של הרנסאנס. זהו האולם שיכתבו בו המחזות של קלדרון והשחקנים יקרצו בהם מהבמה אל הקהל. זהו העולם שבו ייכתב "דון קישוט", הסיפור הידוע על אדם שאינו מקבל את העולם כנתון אלא בורא אותו במבטו. זוהי ספרד של מומרי האינקוויזיציה ושל מגורשיה, ספרד של מוריו וציורי הילדים העניים שלו, של חואן סנשז קוטאן והטבע הדומם המטאפיזי שלו.
סורבראן, שהיה בשר מבשרו של העולם הזה, היה ידוע בדיוקנאות האלגנטיים, המונומנטליים, של קדושים המופיעים לבדם על פי רוב, אך לא תמיד, על רקע מופשט למדי, ומקרינים עוצמה פנימית אלגנטית וכוח עצור. דימוי\ציור השה הוא אפוא חריג במכלול של מפעל חייו. גודלו הצנוע של הציור רומז שאולי נוצר במחשבה לקחת אותו בנוחות באונייה ל"עולם החדש". כלומר, הוא נוצר כפיסת בית לקחת למסע.
ויש בו מוזרות נוספת; הציור במערב הפסיק "לעבוד", במובן המיסטי או הריטואלי, כבר שנים לפני סורבראן. פעם, כשבני הכפר היו חולים, היו מורידים מהקיר את איקונין הבתולה ועוברים איתו בית אחר בית כסגולה להחלמה. והפסיק בדרכים נוספות: כבר שנים שהציור במערב אינו מתאר כל זמן וכל מקום, באחדות הזמן והחלל האריסטוטלית שהביא ג'וטו לציוריו ושאמני הרנסנס והבארוק שכללו לכדי שלמות. כבר שנים שהציור במערב אינו מילון סמלים סטטי, שבו א' מסמל את ב'. אמני הרנסנס והבארוק יצרו מערכות מורכבות של סימון מלא רמיזות, קריצות וניואנסים, המאפשרים לציור "לדבר" בלשון אי אפשר לצמצם לכדי טקסט. והנה, "שה האלוהים" הוא מעין איקונין נייד, ציור ש"עובד", דימוי שספק אם הכנסייה בספרד מאשרת אותו, ציור נטול זמן וחלל ספציפיים, שמנגנון הסימול שלו פשוט וחשוף: השה הזה הוא ישו. אלא שהציור הוא על־זמני, וזה בולט יפה בתמונת התקריב של העטיפה. זה בכלל לא ישו, אלא כל בעלי החיים, המוקרבים לכל המטרות, בכל האתרים, יום יום, שעה שעה, וכולםהם בעלי נפש.
ספרה של טוקרצ'וק אפל. לילי. מושלג. עניינו האימה שביחסי האדם עם הטבע והאימה הגלומה בתגלית שיחסים אלו הם תמיד בומרנג, שהרי גם האדם הוא טבע. זהו רומן על היות בספַר, באזורים הנידחים, מחוץ לקליטת הטלפון הסלולרי. מחוץ לעיר הפולשת, מחוץ לרשתות המזון והביגוד, לפרסומות, מסכי הענק, הצבעוניים, הקופצניים, המהבהבים תמיד באיזו נואשות חנפנית, מחוץ לרעש היומיום.
מעניין לחשוב שאולי אמריקה הייתה כזאת עבור הספרדי בן המאה ה־17 שעלה לאוניה, ולקח איתו את שה האלוהים, את הקורבן שהוקרב רק עבורו מתוך אהבתו של האל לבני האדם, מעין תעודת ביטוח כנגד הטבע, כנגד טבע האדם, כנגד האל.
כריכת הספר היא עבודה מבריקה. קליעה בול, גם לעולם הרוחני והאינטלקטואלי של הספר וגם לעמדה האמנותית המסוימת של הסופרת. הזיקה בין טוקרצ'וק וסורבראן היא פיוטית וחכמה, והזיקה בין נושאי הספר לנושא הציור מאפשרת אסוציאציות עדינות ודקות. בסדרה של מהלכים ובחירות פשוטים ובלתי מורגשים מוליכה אותנו המעצבת מספרד של המאה ה־17 לספר הפולני של ימינו.
במבטו של שה האלוהים יש מידה של השלמה. כן, הוא יוקרב. אבל אחרים ישלמו עבור סבלו. גם על זה, במובן כלשהו, נסוב ספרה של טוקרצ'וק.
*עד שנת 692 היה מקובל לייצג את ישו כשה. החשש מפגאניות גרם לוועידת קונסטנטינופול להחליט שבאומנות נוצרית ישו חייב להיות מיוצג כאדם. בימי הביניים צורפו לשה צלב ודגל הקימה לתחייה.
