גליון

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

אבות ישורון | חרסים (הביאה לדפוס, ערכה וכתבה הקדמה: הלית ישורון) | הקיבוץ המאוחד, 2021 | 144 עמ'.

לעיזבון כתבי יד מהסוג של עיזבון ישורון טבע של וואבי־סאבי (מן המסורת האסתטית היפנית), וכפי שבא לידי ביטוי כאן – ניירות ישנים ופשוטים שאוצרים ומקרינים מתוכם חיים ותשוקה, עבר חי ופועם בהווה שנכון לו עתיד.

שער הספר חרסים הוא דוגמה נפלאה במיוחד להיותם של טקסט ודימוי, קריאה ומבט כרוכים אלה באלה. לכאורה, הכול טקסט על שער הספר הזה: השם חרסים מעוצב באות דפוס חומה, מעליה שם המשורר אבות ישורון באותה אות, מעט דקה יותר ובשחור, כצבע הדיו של שלוש שורות כתב ידו המנוקד, וכולם על מצע של מעטפת נייר חומה. על דש הכריכה הקדמית מופיע תמלול כתב היד הזה, עוד נחזור אליו, אבל כבר כאן אנחנו מבינים שאנחנו יותר מתבוננים בכתב היד מאשר קוראים אותו; מתבוננים בעצם נוכחותו המסוימת, באסתטיקה המייחדת אותו. גם בשֵם הספר אנחנו מתבוננים – גם אם להרף עין בלבד; לולא התבוננו – היכולנו לקרוא את הכתוב? 

הכותרת הנושאת את שם המשורר ושם הספר, שצבעיה נבחרו בהשראת הדיו השחורה של כתב ידו של ישורון על המצע החום בהיר, ממוקמת מעל ומימין לקיפול העדין המסתמן בנייר העטיפה, מיוחסת אליו, ושולחת אותנו לשַיט עם הקיפול הזה מטה ושמאלה – להתעכב על בקעים וגבעות, ערוצים ושלוחות – הם קמטוטי הנייר שנוצרו בו עכב הקיפולים ופתיחתם עם השנים. אפשר להתבונן בנייר העטיפה הזה כמו בנוף. חמוקי הנוף הללו, כל קמטוט וצילו, מוחשיים מאוד ומשווים לנייר את מוחשיותו, כחפץ פיזי, כחרס שעליו כתובת ולא רק מצע בלתי נראה לכתיבה. אנחנו מתבוננים במקור הניירי הזה כאילו התבונַנו מקרוב בנייר עצמו, נגענו בו, רחרחנו אותו. יכול מי שסקרן לנסות לרדת לחקר הכתוב בכתב היד; את העבודה כבר עשתה הלית ישורון בתמללה את בחירותיה לספר. הרפרדוקציות של כתב היד מזמנות את הקורא־צופה בעיקר להתבוננות, ועם זאת, מופעם של תצלומי כתב היד בספר הכרחי: הם מדגימים־ממשמעים את שם הספר חרסים. ועל כן ראוי כאן במלוא החשיבות, לצד ציון חוכמת המלאכה של המעצבת עדה ורדי, גם הקרדיט לצלם אברהם חי, המוכר לנו כצלם רפרודוקציות של יצירות בשדה האמנות.  

עם שער חרסים אפשר לדבר על שלוש תכונות־איכויות של כריכה: 1. כריכה אטרקטיבית כשלעצמה – בהיותה כרזתו של ספר – הן בשמו והן בדימויו; 2. האופן שבו  מושך השער את המתבונן־קורא פנימה – כלומר באיכות המסוימת שמניעה לפעולת הדפדוף; 3. ועל הקשר של הכריכה אל תוכו של הספר – קשר שאפשר שמתקבל כבר במבט ראשון – אך הולך ומעמיק במהלך הקריאה. ננתח את כל אלה יחדיו. בהקדמה לספר מתארת הלית ישורון את הטעם לכינוס כתבי היד מתוך העזבון: "… תוך כדי קריאה נתקלתי בטורים – יחידים, צמדים או מרובעים – שלא הכרתי. חלקם חזקים וקשה לדעת מדוע נשארו בשוליים. אפשר שמחברם העדיף הילוך אחר בשיר שבכתיבתו עמד. מכל מקום גם אם לא נועדו להיכנס אין ספק שלא נועדו להיגנז. לא הובעה ביחס אליהם כל משאלה. בחרתי מתוכם וקראתי להם "חרסים" (עמ' 9). ובאנגלית, כפי שמופיע בעמוד הקרדיטים, שם הספר הוא "אוסטרקון" (מיוונית), שמשמעו פיסת חרס, לרוב שבר מכלי או מלוח חרס שלם שמופיעה עליו כתובת, כלומר פיסת טקסט. ישורון מתארת את הטבע המחקרי־ארכיוני־טיפולוגי של עבודתה. טיפולוגיה היא שיטת מיון־סיווג־תיארוך של ממצאים ארכיאולוגיים, ובספר היא מביאה את מיונה מהטקסט האחרון לראשון מתוך עיזבון כתב היד. ישורון, שתיארך את רוב רובן של פתקאותיו, כותב: "כתיבת תאריך היא כתיבה טהורה. תאריך הוא דין וחשבון של המשורר אל עצמו קודם כתיבת השיר" (1970, "התאריך", עמ' 100).


לעיזבון כתבי יד מהסוג של עיזבון ישורון טבע של וואבי־סאבי (מן המסורת האסתטית היפנית), וכפי שבא לידי ביטוי כאן – ניירות ישנים ופשוטים שאוצרים ומקרינים מתוכם חיים ותשוקה, עבר חי ופועם בהווה שנכון לו עתיד. האיכויות הללו של הוואבי־סאבי ניכרות בכל אחת מההופעות של תצלומי הניירות־חרסים המתיישנים בין עמודי הספר: הקמטים, השְחמת השוליים, החמצת הנייר (מעין חלודת נייר), סימני קיפול ופתיחה, חרירים וקרעים, ניירות בפורמט ישן שכבר פחות רואים (בין השאר דקוּת הנייר ושקיפותו), כתב היד המסוים והמנוקד של מי שהוא ומי שהיה אבות ישורון, העברית שלו, העברית של אז, התאריך העברי, הסימנים המיוחדים של ישורון למחיקה (ראו למשל בנייר המקופל שבעמוד 35) ועוד. בהקדמה כותבת ישורון גם על כלי הכתיבה: "בשנות השלושים היה זה לפעמים עיפרון 'קופי' ולפעמים עט נובע. מרגישים את הציפורן. משנות החמישים ואילך – עט כדורי, 'בירו', או כל מה שזמין." (עמ' 8). שימו לב לדליפת הדיו באחדים מכתבי היד, דליפה שיוצרת מעין הילה מסביב לאות, למילה, למקבץ מילים. ובהקשר זה חשבו על השורות "אֵיךְ אָחַי וַאֲחֹתִי רֹאִים שֶׁאִמִּי / כֹּתֶבֶת מִכְתָּבִים אֵלַי. / דִּמְעָה נֹפֶלֶת עַל הַמִּכְתָּב לֹא מֹחֲקִים / לֹא מְנַגְּבִים דִּמְעָה. גַּם זֶה מִלָּה." (ד חשון תשמז, 6 בנובמבר 1986, "מילים ושורות", עמ' 42)

ועוד בעניין השער: מעטפת הנייר החומה מונחת על מצע לבן. שימו לב להילת הצל האפורה־עדינה שמטילה המעטפה על הלבן הזה שעליו היא מונחת. זהו לבן רקע. אין זה מצע מהסוג המוחשי כניירותיו של ישורון. והוא לבן רק לכאורה; כשהופכים את הספר ובוחנים את המשכו של הרקע על הכריכה האחורית, ניתן להבחין שמדובר בלבן מוצל, כלומר גיליון דפוס לבן־חָלָק שנצבע בדפוס באחוז מסוים של שחור המכהה אותו. ה"לבן" הזה משמש כמסגרת־הילה מסביב למעטפה החומה בשער הספר. רוחב ההילה זהה בשלושת הצדדים, ורוחבה מחצית מרוחב הכותרת חרסים. אלו אינן מידות מקריות. הן מבטיחות שלווה לעין המתבונן. גודל האות שבה מעומדות שתי שורות הכותרת הולם את מידות כתב היד המנוקד שמופיע על המעטפה – אות הדפוס רק נראית גדולה מאותיות כתב היד, משום שהיא עבה מהן, אך היא זהה להן בגובהה וברוחבה; העובי שלה מספיק כדי להבליט אותה ביחס אליהן ומספיק בולט ככותרת הראשית על גבי הכריכה. וכך שוב ניכר לעין מה מבין הטקסטים הוא הכותרת ומהו הדימוי.
כתב היד עצמו מופיע בגודל 1:1, כלומר בגודל שישורון כתב אותו. ואומנם, בהקדמה מציינת הלית ישורון שכתב היד של ישורון נכתב תמיד בהלימה ליריעת הנייר שעליה כתב: "… פורמטים שונים: מפנקסים זעירים ועד ליריעות ארוכות, כשגודל האות מציית תמיד לגודל הדף…" (עמ' 7). 

לכריכת הספר נבחר נייר נטול עץ בעל מרקם המדמה טקסטורת שתי וערב של אריג בד. את המרקם הזה רואים וחשים במגע האצבעות. דשי הכריכה, הקדמי והאחורי, רחבים במיוחד; מעטפת הנייר החומה שעל השער הקדמי מתקפלת אל תוך הדש הקדמי, והקצה שלה מתגלה עם פתיחתו – והפתיחה של קיפול הדש כמוה כמעשה פתיחת אותה מעטפת נייר מקופלת או פתקים מקופלים אחרים – אותם פתקים שקיפל אבות ופתחה הלית.

כדי להצביע על ההלימה בין שער הספר לבין תוכנו נחזור לטקסט כתב היד של ישורון המופיע על הכריכה.  כאמור, הטקסט מתומלל ומעומד בדש הפנימי־קדמי של הספר בפונט "רוממה שפיצר", הפונט שבו מעומדים גם כל שאר הטקסטים של ישורון בספר. וזהו הטקסט: "אילו באתי לבחור לי קרקע לעתיד לבוא / לא הייתי יכול לבחור טוב מבין כסה לעשור / ואילו בחרתי את יום מותי הייתי בוחר יום צום גדליה, היום." (2 באוקטובר 1989). יְחִיאֵל פֶּרְלְמוּטֶר נולד ב־19 בספטמבר 1904, יום הכיפורים של שנת תרס"ה; כלומר, על פי הטקסט הזה שעל השער, ישורון בוחר לחזור ולהיוולד במועד שכבר נולד בו, 85 שנים קודם לכן, באחד מעשרת הימים של חשבון נפש שבין ראש השנה ליום הכיפורים. בטקסט מוקדם יותר שבחרה הלית ישורון לכלול בספר הוא כותב: "יוֹם כִּפּוּר גָּדוֹל מִיּוֹם הַדִּין. / הַמִּלְחָמָה גְּדוֹלָּה/קְדוֹשָׁה  מִיּוֹם כִּפּוּר / הַתְּפִלָּה גְּדוֹלָה מִן הַמִּלְחָמָה. / הַזִּמְרָה גְּדוֹלָה מִן הַתְּפִלָּה" (1973, טיוטת "השיר על היום הזה", עמ' 90). ובהצמידי את שני החרסים הללו זה לזה, אני מפענחת שעל־פי ישורון הזמרה גדולה מיום כיפור; כלומר זהו שיר על השירה; כלומר ישורון מבקש לחזור ולהיוולד בזמן שירה. ומכל האמירות כולן בחרה הלית ישורון לעמד אמירה זו על שער הספר.

בגב הספר חוזרות שלוש השורות המסיימות את הטקסט הפותח את הקדמת הספר (עמ' 7,5): "עֹד שֻׁרֹת וּמִלִּים שֶׁעָזַבְתִּי אוֹ לֹּא הִשְׁלַמְתִּי. אוֹ אֻלַי הָיֻ וְנִמְצְאֻ / בְּשִׁירִים וְלִי רַק נִדְמֶה שֶׁלֹּא. הַחֲבִילֹת תִּשְׁאַרְנָה סְגֻרֹת. / וּלְאַחַר שֶׁאֶמְסְרֵן, מִי יֹדֵעַ מָתַי וּמִי יִפְתַּח אֹתָן." (הגלגל הגדול, 1985). והנה, הלית בתו, היא זו שפתחה אותן. ובמרובע מתוך טיוטת "אין לי עכשיו" היא מוצאת את השורות שלא נבחרו להופיע בגרסת "אין לי עכשיו" שיצא שנתיים מאוחר יותר: "כִִּי אֵין לִי עַכְשָׁו  אַדִּיר אַחֵר / אֶלָּא אַתְּ הָאֹחֶזֶת בְּיָדִי / וּמֹבִילָה אֹתִי בֵּין הַשֻּׁרֹת…" (1990, טיוטת "אין לי עכשיו", עמ' 19). ואני מוצאת שאותה "אַת" בשורותיו של אבות – היא כעת הלית.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

לעיזבון כתבי יד מהסוג של עיזבון ישורון טבע של וואבי־סאבי (מן המסורת האסתטית היפנית), וכפי שבא לידי ביטוי כאן – ניירות ישנים ופשוטים שאוצרים ומקרינים מתוכם חיים ותשוקה, עבר חי ופועם בהווה שנכון לו עתיד.

עוד במעלה...

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה