Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility
חדש! ספטמבר 2023

גליון

הספר הלא פשוט

נעה ידלין | הספר הלא נכון | כנרת, זמורה, דביר, 2022 | 349 עמודים

מאת: לילך קרסנטי

הדיון הפמיניסטי־ספרותי (אי אפשר להפריד בין השניים) גובה מחיר מהספר. בעת הקריאה מתעוררת מפעם לפעם התחושה שגם הדמויות הראשיות וגם העלילה הוקרבו כדי לשרת רעיונות גדולים מהן.

רונה גלזר-גלנטי, אם טרייה וסופרת בפוטנציה, מגלה בחופשת הלידה שלה את הרומנים הרומנטיים ונשבית בקסמם. בעקבות תחרות בפייסבוק, רונה כותבת בעצמה רומן רומנטי בשם בדוי, אך מסתירה זאת מגידי, בן זוגה היהיר ואנין הטעם – גם כשהרומן זוכה להצלחה כבירה. זוהי, בקווים כלליים, עלילת ספרה החדש של נעה ידלין, הספר הלא נכון. הספר נצמד לתודעתה של רונה, ועוקב אחר התחבטויותיה, ובעיקר אחר התלבטות אחת מרכזית: האם בקריאת רומנים רומנטיים ובכתיבתם יש משום בגידה – בערכיה שלה, במוסד הספרות, או באמון שגידי רוחש לה ככותבת "רצינית"?

לכאורה, גידי ורונה משתייכים לשני קצוות מוכרים, פחות או יותר. בקצה האחד נמצא הגבר: ימני בעמדותיו, דומיננטי ומתנצח, קורא לעצמו פמיניסט אך משאיר את הטיפול בילד לאשתו, בז לספרות אירוטית־נשית ומעריץ את ברנר. בקצה השני – תמונת המראה: אישה, שמאלנית, פסיבית, קוראת לעצמה פמיניסטית אך מגמדת את עצמה למול בן זוגה. אפשר לכאורה לומר שדרך הספרות הרומנטית רונה מגלה מחדש את עצמה ואת כוחה –  האישי, הספרותי והכלכלי, לומדת להשיל מעליה את עמדותיו המוצקות של גידי על רומנים רומנטיים ועל ייעודה ככותבת ומתחילה לסמוך על עצמה. כלומר, מדובר בסיפור של גאולה נשית דרך מרד במוסכמות הגבריות שגידי מייצג, שכופות את עצמן הן על הנשים והן על הספרות.

מפתה לקרוא את הספר כך, כספר שמתיישב בנוחות עם ערכי השמאל הפרוגרסיבי, מעלה על נס ספרות נשית שנזנחה ומערער את שיירי הפטריארכיה שעוד נותרו. אולם ידלין היא סופרת מתוחכמת בהרבה, וכפי שנאמר בספר, "זה מה שמרוויחים כשכותבים טוב: קרדיט" (עמ' 79). ידלין כותבת בז'אנר חמקמק –  ספרות ריאליסטית מאוד שמתמקדת בכאן ועכשיו, בהווה בישראל, הן מבחינת השפה והן מבחינת הנושאים. זה ז'אנר חמקמק כיוון שתמיד קיימת בו הסכנה שיהיה קרוב מדי. כשהיא במיטבה, השפה היומיומית יכולה לשאת באיפוק אסתטיקה ומשמעות, כמו למשל במשפט: "כל מה שהיא צריכה עכשיו זה להנמיך אל הספה" (עמ' 10). אולם במקרים אחרים, הקרבה של השפה עשויה דווקא להרחיק. היא עלולה להיות פשוטה מדי, או דיווחית מדי, כמו במשפט הראשון של הספר, שמתמצה בשתי מילים: "לבסוף נרדם" (עמ' 10). מדובר באיזון עדין וקשה להשגה בין פשוט לסתמי, ולא במקרה ג'יי די סלינג'ר, דוגמת מופת לכתיבה כזו, מוזכר מספר פעמים לאורך הספר. גם בביקורת החברתית ידלין נשארת קרובה לקוראיה ולנושאים הקבועים שלה, כשהיא בוחרת במושאים כמו התפוררות השמאל או מעמדה הפוחת של הספרות בישראל. אולם לעיתים מרוב שהביקורת קרובה, אנחנו מתקשים, או מסרבים, להבחין בה.

וכך, ספר שמבקר בתחכום את אחד הנושאים הטעונים ביותר בימינו – פמיניזם – עשוי להיקרא בטעות כשיר הלל לרוח התקופה. בניגוד למה שאפשר לחשוב, הספר לא מצדד באופן מובהק ברונה ולא בספרות הרומנטית, וה"גאולה" של רונה מוטלת בספק לכל הפחות. אין הבדל גדול בין הטענה שהרומן הרומנטי הוא נחות משום שנשים קוראות אותו לבין הטענה שהוא פמיניסטי וראוי מאותה הסיבה, ונראה שידלין מבינה זאת. זה הטיעון שגידי מטיח ברונה: "אם הוד רוממותך קוראת משהו, זה אומר שבאיזשהו אופן הוא טוב?" (עמ' 163). למעשה, הספר אמביוולנטי ביחסו לספרות רומנטית (לראיה, השמות המגוחכים של הספרים שרונה קוראת, כמו "נקמה בחלוק רחצה", ו"חתונה ליום אחד") ובוחר במכוון שלא להכריע בשאלה אם מדובר בז'אנר ראוי או לא: גידי טוען בתוקף שלא, גיתית, חברתה של רונה, טוענת שכן, ורונה מתלבטת בין העמדות לאורך כל הספר. במקום זאת, הרומן מפנה את הזרקור לשאלת הקריטריונים להערכת ספרות. הביקורת הפמיניסטית הקלאסית טוענת שלאורך ההיסטוריה מי שהחליטו מהי ספרות טובה היו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, גברים, ועל כן הקריטריונים שהתקבעו הם במהותם לא אובייקטיביים ומפלים נשים. את הטיעון הזה משמיעה  גיתית: "כל מיני גברים כמו זה, היא הצביעה בסנטרה בסלידה אל העיתון, זה לא בגלל שזה נשים כותבות, זה פשוט בגלל שזה גרוע, את מבינה? זה פשוט גרוע אובייקטיבית, את המילה אובייקטיבית הדגישה" (עמ' 268). גיתית מלינה על כך שרומנים רומנטיים נפסלים אוטומטית ולא זוכים לבחינה ספרותית עניינית, שתחשוף את מעלותיהם כספרים "מעניינים" ו"פוליטיים" (עמ' 269). אולם כשגידי מנסה לבחון רומן רומנטי מן הזוויות האלה בדיוק, דווקא רונה היא שמתקוממת: "זה ז'אנר גידי, זה ז'אנר ויש לו כללים, אתה בוחן את זה בכלים של… וגידי שאל, של מה, של ספר רגיל? ורונה אמרה, של ז'וליה קריסטבה, וגידי אמר, אבל זה מה שרצית, מה רצית, שאני אקרא את זה תחת הכותרת 'פח'?" (עמ' 326).

הדיאלוג החכם הזה (שכמוהו רבים בספר) מגלם במילים ספורות את המתח שבלב הביקורת הפמיניסטית: האם אנחנו רוצים  קריטריונים אובייקטיביים לבחינת ספרות, שווים עבור גברים ונשים, או שכל ניסיון לבחון ספרות "נשית" ו"גברית" בקריטריונים זהים הוא שוביניסטי מעיקרו? וגם – האם עצם הקביעה של עיקרון, קריטריון, סף, טעם – גם אם קובעת אותם חוקרת אישה –  היא במהותה מוטה, פסולה, מתנשאת, אנכרוניסטית?

רונה עצמה אינה מצליחה להכריע בין שתי התפיסות, ועל כן, כמו כולנו, בוחרת בתפיסה שמשרתת אותה טוב יותר באותו הרגע. רגע אחד היא מצדדת בגישה הראשונה: "היא באמת יותר טובה. מי קבע? […] מי שיש לו טעם. מי קבע למי יש טעם? מי שיש לו עוד יותר טעם" (עמ' 131). אולם ברגע אחר היא סבורה שהקריטריונים האסתטיים מוטים לטובת הגברים, באנלוגיה יפה לחוסר השוויון שחווים המינים בהזדקנותם: "האם זה הגיל, שנותן לגברים הזדמנות שנייה, נוספת, טורף את כל הקריטריונים, שולף מן החפיסה רק גובה ורזון ושיער על הראש, והנה נולדים מחדש בגיל שכבר לא נולדים בו, והפעם בתור גבר מושך?" (עמ' 15).

מתח דומה עולה גם בדמותה של רונה עצמה. לכאורה רונה היא האישה שווירג'יניה וולף מצביעה עליה ב"חדר משלך" – אישה שתוכל לכתוב אם רק יהיו לה הזמן והאמצעים, אך בעלה מונע אותם ממנה. גידי מתהדר ב"פרגון" שלו לאשתו, בכך שמדי פעם הוא "מפנה אותה" לכמה שעות מהטיפול בילדם המשותף ומאפשר לה לכתוב, בעוד הוא כותב את מאמריו באין מפריע בכל הימים. לכאורה, דבר לא השתנה ביחסי הכוחות מאז ימיה של וולף. אולם גם כאן, וביתר שאת בשל מעמדם הפריוולגי של רונה וגידי, עולה השאלה – האמנם דבר לא השתנה? האם רונה לא יכולה להתעמת עם בן זוגה? ואם אינה יכולה, מדוע אינה עוזבת אותו כבר?

באחד הרגעים המבריקים ברומן, מירב המו"לית משווה את חייה של רונה עם גידי לחיים בחברה "נוקשה"  ו"דכאנית", ש"מכתיבה לנשותיה מה 'נכון' לקרוא ומה פסול" (עמ' 234). אולם הביקורת של מירב לא מכוונת נגד החברה הפטריארכלית, או אפילו נגד גידי, אלא כלפי רונה עצמה, שמאפשרת את המצב הזה. "עלה על דעתה שמירב מתייחסת אליה כאל אדם מבוגר. שהיא אולי היחידה," (עמ' 167) חושבת רונה ברגע אחר בספר. אז האם העמדה הפמיניסטית ה"נכונה" היא הבעת ביקורת כלפי יחסי הכוחות שרונה היא רק קורבן שלהם או דווקא ההתעקשות, כמו שעושה מירב, על אחריותה של רונה, כסובייקט עצמאי, על גורלה? גם כאן, הרומן בוחר שלא להכריע, אם כי סוף הרומן מרמז בעיניי על האפשרות השנייה. כך או כך, הרומן מעלה שאלות נוקבות על טיבו של הפמיניזם, שאלות שלא נעים במיוחד להתעמת איתן, ואולי הן באמת קרובות מדי. אבל כאן ניכרת הגדולה של הרומן, באומץ להציג את השאלות דווקא בתקופה הנוכחית, ובכזה עידון, שכמעט אפשר לפספס אותן.

יחד עם זאת, הדיון הפמיניסטי־ספרותי (אי אפשר להפריד בין השניים) גובה מחיר מהספר. בעת הקריאה מתעוררת מפעם לפעם התחושה שגם הדמויות הראשיות וגם העלילה הוקרבו כדי לשרת רעיונות גדולים מהן. המסגבירנות של גידי והרחמים העצמיים של רונה מאבדים במהירות את חינם, והקריאה של עוד מונולוג פנימי של רונה או של ויכוח זהה פחות או יותר בין שני בני הזוג היא מייגעת לפרקים. דווקא דמויות משנה כמו גיתית החברה או מירב המו"לית מאופיינות נהדר, באיפוק (הג'וינטים של מירב, האסרטיביות של גיתית במס ההכנסה), ובשילוב נדיר בין חמלה להומור. אולם רונה וגידי מתמצים פחות או יותר במגרעותיהם, והאינטרקציה ביניהם לרוב לא מצליחה לנסוק מעל למאבקי הכוח. הרומן הרומנטי, שאת כתיבתו רונה מסתירה מגידי, הוא המנוע המכונן של העלילה, בדומה לסודות שאלישבע פוגל מסתירה ממשפחתה בבעלת הבית המצוין; אולם בניגוד לפשעיה של אלישבע, אין בסוד של רונה די דרמה להחזיק את המתח לאורך זמן, והעלילה הופכת לסטטית. באופן מוזר, נדמה כי הרומן עצמו מודע לכך – ברגע ארספואטי, מישהי טוענת לגבי הרומן של רונה, הספר־בתוך־ספר: "אני לפחות לא התרשמתי שיש הצדקה גדולה פה לסוד, והספר די יושב על הסוד הזה" (244). אם כן, הספר מודע לעצמו ומתוחכם יותר מכפי הנראה, אך לא תמיד זה פיצוי מספיק על מה שחסר.

עוד במעלה...

צָפוּן בָּרֵךְ | נהר השירה

אמונה בקריאה, קריאה באמונה

הזהו אדם?

דבר המערכת – מעלה 6

על הראייה

"אֵיפֹה הַצַּדִּיק שֶׁיַּחֲזִיק אֶת הָאָרֶץ"

מפלי מים שקפאו

חשיפה לצפון

המלצת שבוע הספר – שי פורסטנברג

טרמפיסט בגלקסיה בלי מדריך

איך הפסקתי לצקצק והתחלתי לאהוב: על ביקורת ספרים בטיקטוק

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

“התכירני אבא?״ על מקומו של הרומן צל ידו ביצירת חיים באר

מסע שמאני בין תנוכים מְשֻושּים וקשקשים בשרניים

לא הכול שחור לבן – התעוררות השירה החרדית

דברי פרידה

החוש השישי

איך תודעה נולדת מחדש

אמנות אחת

מה מצאתי בכיס

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

כזב ובדיון

"עוֹד הַכֹּל יִסְתַּיֵּם / בְּכִי טוֹב / בְּכִי טוֹב / בְּכִי / בְּכִי / בְּכִי רַע"

מתוך המחברות

התרסקות או הארה

פה ובמקום אחר

האימה שבאימהוּת – שאי אפשר דבר לומר עליה

לראות את הדברים באינסופיותם

המלצת שבוע הספר – יואב רייס

שדים באים בעקבות העוני

על היפה והנכון

תריסים קדושים – היומיומי הוא הנשגב

וזרח השמש

כולנו יצאנו משולי האדרת של גוגול

לכל שיר יש תולדות חיים

השלג נתלה על קולב העצים

שיעור בהגנה עצמית

נגד הזרם: המהלך הקווירי של ז'וריס־קרל הויסמנס

״עשית אקזיט, לך זקוף״

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

דיווח מתוך התרחשות

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

על הכמיהה היסודית ביותר: גאולה

הסיפור שלא נגמר

לשון נופל על לשון

נקב־הצצה

המלצת שבוע הספר – שרון שקרג׳י

לֹא נַחְתִּים שָׁעוֹן כִּי אֵין שָׁעוֹת

בטן ופצע בברך

חוש הביקורת

עוד אחר צהריים ספרותי

דבר המערכת – מעלה 10

תמציות רישום

אסתטיקה של הפצע

מעבר לסטיגמה

"הענקתי לך את עצמותי / כדי לפסל מהן פסליך"

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

מינימום כסף, מקסימום אגו – הטיפים הפואטיים של דוד אבידן

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

שבריריות החלום

אנושיותי אינה שייכת לכם

טקסטים שיש להם צורה של תבונה

רומנים מטופשים שכותבות נשים

קרקעיתה השקופה של הנפש

מורה נבוכים: שירה וקרינג' למהפכת החובבים בשירה העכשווית

פס האטה

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

מלחמת הגרילה של סמי ברדוגו נגד רפובליקת הספרים העבריים

איך לספר סיפור

אני הכי עצמי כשאני מבזיקה בחופזה

להוציא חלום לאור

מה שוות המילים אם אי אפשר לשלוט בהן?

חלום על להבת נר שדועך

לחזור אל השקול

מקהלה סודית

גם זו קריאה באודיסאה

המלצת שבוע הספר – פניה חזן

Yes, I Do

לאן ללכת מכאן

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

העובדה הפשוטה, החותכת

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

דילטנטיות שלא בעיתה

אומרים לנו שיש סקס אחר

שתיקה יודעת קול

פינוק בשירה הישראלית

מזרח תיכון חדש?

בין as if ל־hollow center

ענפים סביב האין

איך לכתוב על הפוליטי?

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

דבר המערכת – מעלה 2

דבר המערכת – מעלה 9

עוד סיפור אחד

לטמון בין הצורים את חמד הצורות

האמונה כקונפליקט

דבר המערכת – מעלה 8

שה האלוהים