שעת השקרנים, ספרה החדש של יערה שחורי, הוא ספר שמבקש ללכוד את רוח התקופה. ככזה, מוצבים בפניו אתגרים רבים. ראשית, הוא מסתכן בצרות אופקים שעלולה לנבוע מצרות הפרספקטיבה של המחברת בשעת הכתיבה. אגב כך, הוא מסתכן בנפילה לבורות הפוליטיקה של השפה, דהיינו – מכניסה אל המחנה הסגור שבה שוכנת השפה, שעל הספרות מוטלת האחריות לחלצה משם. מדובר באתגר ממשי: לשקף את ״הצייטגייסט״ מבלי להינגע בחולשותיו. כשקראתי את הריאיון שנערך עם שחורי במוסף הספרות של ״ידיעות אחרונות״ לרגל צאת הספר, נוכחתי לדעת שספרה עוסק בסופרת מצליחה שמואשמת בפלגיאט ובשל כך מודרת ו״מבוטלת״ על־ידי קהילת הספרות. חשבתי שמדובר במעשה מעניין שאינו חושש להתפלש; כזה שמביע אמון בחופש שמעניקים הבדיון וגלגלי העלילה – ושהייתי סקרנית מאוד לתוצרו.
אלא שיש לומר – ולא בגנות – שהספר של שחורי לא עוסק ממש בתרבות הביטול. כלומר ביטולה של הסופרת, אסיה אשל־בלוי, הוא לא המאורע המרכזי בו. אם כן, מהו המאורע המרכזי בספר? ספק אם יש כזה. אך המוקד שלו הוא אכן, כפי שמובהר נכונה בגב הספר, בשני אחים שגדלו בצלם של הורים (ובעיקר האֵם) מצליחים ודומיננטיים מאוד כל אחד בשדהו. לפיכך הספר עוסק יותר בסוגיות של פערים בין דורות, הבטחה, הגשמה וסירוס עצמי, מאשר בסוגיות של נידוי, חרם, הנצחה ומחיקה. ביטולה של האֵם־הסופרת נזכר לאורך הספר רק במרומז ובסופו בקצרה, בדרך של תודעה פרגמנטרית, כפי שמסופר הספר כולו, תוך היצמדות לשטף התודעה של הגיבורה הראשית: האחות, הבת.
אתאר בקצרה את העולם שבנתה שחורי בספר, שכן מדובר בעולם מפורט ומרובד שמעיד על יכולות גדולות וממשיות, ושמצליח רוב הזמן להיחלץ מן הקלישאות שאורבות לו בצידי הדרך. בספר מתוארת משפחה החיה בתוך אווירה ספרותית־ברנז׳אית – אווירה הנוצרת בספר דרך ״ניימדרופינג״ וציטוטים רבים – כשבמרכזה ניצבת האם, אסיה אשל־בלוי, סופרת מצליחה בישראל ובעולם. אסיה היא דמות שנותרת רחוקה מן הקוראים לכל אורכו של הספר, וקוויה העמומים שורטטו באופן נהדר. דמות מעניינת, קונקרטית, ארצית, ועם זאת חידתית ובלתי פתורה. דמות שעונדת תליון של מגן דוד וזוכרת שהיא יהודייה. בסוף הספר מתברר שהואשמה בפלגיאט והוחרמה. את רוצה עוד ממנה, אבל הכותבת מעניקה ממנה בנדיבות מועטה. גם בעלה, האב, חוקר באוניברסיטה שחוזר בתשובה ועובר לגור בהתנחלות – למרות אכזריותו החד־גונית שנגלית שוב ושוב מעינה של הבת – הוא דמות מורכבת שנטוותה בכישרון רב ובמידת חופש גדולה.
בהתאם לזאת, תיאורי הספרים של האֵם־הסופרת, אסיה אשל־בלוי, השזורים ברומן, הם רגעים שבהם נפרשות עלילות יפהפיות ומופלאות. רגעים של דמיון מענג בפרטיו, אשר מצליחים גם במעט לפרוע את הספר אל סוגים נוספים של מבע.
אולם הסיפור, כאמור, מסופר מנקודת המבט של הדור הבא: דמויותיהם של שני הילדים, אדם וחווה, שמות שניתנו להם בידי אימם הסופרת – עוד טלאי יפיפה ומוזר בעולם שנוצר בספר. הילדים, בניגוד להוריהם הפוטנטיים, מתאפיינים בפסיביות, שבויים בצדקנות האופיינית לדורם ומתקשים במבחן המעשה. את האחים אנחנו פוגשים תחילה בפריז, עם כד האפר של אימם המתה, ולאחר מכן בישראל ובברלין חליפות. מדובר בדמויות שצמודות באופן כמעט פנאטי לרוח הזמן; דמויות שהן תוצר של העולם העכשיו, שמצטטות את כל מה שנכון לו להיות מצוטט ושיש להן ההקשרים הנכונים לכל מחשבה או אמירה.
דרך הסיפר הפרגמנטרית – הנצמדת להלך תודעה קטוע – מחבלת ביסודות החזקים של העולם שנבנה בספר. התודעה שנפרשת אינה לוכדת מספיק, ורוב האירועים המתוארים לא צוברים כוח או משקל, אלא נותרים אנמיים ואחידי־גוון. אין אלא לחשוב כי הפרגמנטציה השתלטה על הספר כהלימה לאופי דור הילדים החושש, המגומגם, המשותק מרוב מוּדעות עצמית וסביבתית. וכאן אני חוזרת לראשית דבריי, כי המודעות שהקנתה שחורי לדמויות המתווכות שלה, היינו לאדם וחווה, מייצרת זהירות רבה מדי, הבאה לידי ביטוי בתודעה פוליטית “נכונה״ ובמחשבה שמוּרה שאינה מערערת על סדר כלשהו. במובן זה, אף שהספר עוסק בשעתם של השקרנים, קשה להרגיש היכן מצוי העיוורון. כלומר, מי בכלל משקר למי כאן? מה מחיר השקר? האם האחים הם אלה המעמידים פנים? ואם הספר לא מביא אותם לידי פיכחון, כיצד יש להבין את שורות השנינות הבאות המובאות בפיהן, המספקות רגעים אינטלקטואליים, ספק הומוריסטיים, ספק חוכמולוגיים:
כשחווה שואלת את אדם: “תגיד, מה ההפך מנוסטלגיה?״ אדם עונה: “מודרניזם?״ אחר כך יציע “טראומה״, אבל הכי יקרַב לתשובה הנכונה, מבחינת חווה, כשיאמר “מלנכוליה״ (עמ׳ 229); או במהלך טקס ההנצחה לאימם, כשעולה יו״ר הארגון הארצי של סופרי ארצנו, אומר אדם (הפוסט־ציוני): “אין יותר מדי ארץ בשם הזה?״, וחווה עונה לו “איפה שאני הולך אני הולך לארץ ישראל״ (עמ׳ 241). אחר כך, באמת מצטט היו״ר את אמירתו של רבי נחמן: “אהבת ישראל, אמר לה אדם, זה שם אחר לקולוניאליזם״ (עמ׳ 177); ולאחר שיש אזעקה כחלק מניסוי צופרים במושב שבו נערך טקס האשכבה, אדם שואל את חווה: “את מאמינה לעניין הזה עם הניסוי צופרים?״, וחווה רוצה לומר לו שזו “שעה מוקדמת מדי לקונספירציה״ (עמ׳ 229).
אותה חוויה מורגשת גם במשפטים שמבטאים באופן שקוף את הצורך להפגין מודעות. למשל כשברוריה, חברתה של אסיה, אומרת לחווה “ואנחנו הזדיינו וסובבנו את מי שרצינו על האצבע הקטנה״. נאמר כי חווה “יכלה לומר משהו על תודעה כוזבת או הזדהות עם התוקפן אבל היא ידעה שאין טעם, הן עשו חיים״ (עמ׳ 68); או כשהאחים מבקרים את אביהם בהתנחלות: “והנה אביהם עמד ודיבר באוזניהם על ארץ ריקה, ואדם לא התעורר כדי לדבר על רועי הצאן שאת המעיין שלהם סיפח אביו בחסות הצבא״ (עמ׳ 177).
תיווך הסיפור רק דרך התודעה העכשווית והמעודכנת – בלי שנפער על תודעה זו שום פער אירוני – משאיר אותנו כל העת בתוך גבולות הפוליטיקה של השפה והתקופה. אותו מצור שממנו, אני סבורה, שאפה שחורי – ולו במעט – לשחררנו. אולם משפטים שכאלה, שמשלמים מס של מודעות אזרחית טובה, נסלחים. הפספוס הגדול יותר בספר לדעתי, הוא שהדמויות השמורות שעיצבה שחורי – בסופו של דבר מסרסות אותו. התחושה היא ששחורי סימנה את הנושאים שרצתה לעסוק בהם, כמו תרבות הביטול ופערי הדורות המקופלים בתוכה אך לא ייצר מקרה אחד, ליבתי וחזק, שיסחט מהם את מלוא המתח. אופן הכתיבה רגיש מאוד לנימי הזמן, ליחסים בתוך המשפחה וליחסים בין הדורות, אך לא יוצא ממנו מלוא עוזו כי אין שום אירוע שמעמיד את הדמויות ובעיקר את הערכים שמאחוריהן בסכנה כלשהי. כך שגם כשהספר עשוי להדהד לקוראיו אירועים ספרותיים טעונים ואקוטאליים, הוא עדיין נותר על מי מנוחות. הוא לא חותר אל רגע קתרטי, להציב ל״צופים״ מראה. הוא מסופר רק דרך המקטע; ללא מקרה אחד שיביא את כל הכוחות שבנתה שחורי לידי מימוש פוטנציאל ושיאחה את החלקים לידי שלם. וזה אובדן גדול: לאחר שנבנה עולם מרובד כל כך, ברגישות גבוהה כל כך, אין שום מקרה אוטונומי דחוס, בעל דופק־תגובה; זה שגם אם נכתב בלשון עבר הוא פועם כהווה. ואף שהמאורע הזה אמור להיות טקס האשכבה לאסיה אשל־בלוי בסיום הרומן, הוא אינו מצליח לאחוז את המתח – הוא נותר בגדר קוריוז, שטוף בדיחות ביניים שהופכות אותו לחסר משקל. הוא עובר בלא פגע. בלא שום תקלה. כך שמלבד העליבות של טקס ההנצחה לה זוכה האם – שכן ספדו אותה במושב צורים ולא בצוותא – קשה להבין מספרה של שחורי מה למשל המשקל המוסרי של גניבה ספרותית, מהו למשל מחיר הצדקנות של דור הילדים, בעיקר: מהם הכוחות המתנגשים (מתנגשים באמת) בתוך הקונפליקט שמעמידה תרבות הביטול.
