גליון

נגד הזרם: המהלך הקווירי של ז'וריס־קרל הויסמנס

ז'וריס־קרל הויסמנס | עם הזרם | מצרפתית: בני ציפר | הוצאת תשע נשמות, 2021 | 104 עמודים

מאת:

ההתוודעות אל הגיבור הקווירי של הויסמנס בעת הנוכחית מעניינת במיוחד דווקא בגלל ההצלחה הניכרת של התנועה לזכויות הלהט"ב במחוזותינו.

יש משהו מוזר בנובלה עם הזרם (1882) של הויסמנס, שתורגמה השנה לראשונה לעברית. המוזרות הזו תוקפת את הקורא כבר במפגש עם הדימוי הגרוטסקי שמופיע על כריכת הספר: דמות ענקית לבושת שחורים, סגולה וקירחת, חורצת לשון מחודדת מבין שפתיים ירקרקות כשהיא עומדת במרכזו של נהר צהוב־זרחני שצפים בו סכין ומזלג, שיירי אוכל ומשקה, ספר או עיתון רטוב, וצדודית מעוותת של אישה עירומה. הדמות המשונה והמעוקמת שמככבת על הכריכה באיורו של דוד דובשני מרמזת ככל הנראה על גיבור היצירה, ז׳אן פולנטן – פקיד מזדקן, חיגר, ערירי ויתום – שמשוטט צולע ברחובות פריז המשנה את פניה ונהפכת למטרופולין המודרני שבו בתי הקפה, הגנים והשדרות הרחבות שאנו מכירים כיום, כשהוא מחפש מזור ל״בור השיממוןennui] ] שנפער לאיטו בכל ישותו״ (עמ׳ 40). התפתחותה והתמסחרותה של העיר מעמיקה את תחושת התלישות של הגיבור, ומחדדת את אופיו הזר והמוזר עד כדי כך שמפתה לכנותו גיבור קווירי.

במקור, המילה האנגלית “קוויר״ (שפירושה “מוזר״ או “חריג״) שימשה ככינוי גנאי להומוסקסואלים ולבעלי נטיות מיניות שאינן קונפורמיות. ואולם במהלך המאה ה־20, עם צמיחת תנועת הזכויות ההומוסקסואלית והתפתחות תחום הלימודים ההומו־לסביים, קהילת הלהט״ב תבעה לעצמה מחדש את המונח “קוויר״, וחקרה את המשמעויות הפסיכולוגיות, החברתיות והאתיות של החריגה מהנורמליות והקיום מחוץ לסדר החברתי שאותו מזמנת חוויית החיים הקווירית. כך המונח “קוויר״ מתרחב אל מעבר לנטייה מינית ולזהוּת מגדרית, ועשוי לסייע לנו להבין – אומנם בזכות, ודרך המיניות והמגדר, אבל מבלי להיות מוגבל אליהן בלבד – תופעות שקשורות בחריגה מהסדר החברתי ה״תקין״, ה״נורמלי״. ואף שישנן עדויות מסוימות שעשויות לקשור את פולנטן, גיבור היצירה, למיניות חורגת – חוסר העניין שלו בנשים, והסלידה שהוא מביע לא פעם מהרעיון של הקמת משפחה – הבחירה לראות בו דמות קווירית עשויה לסייע לנו לפענח את היצירה מתוך הֶקשר רחב יותר מתחומי המיניות והמגדר לבדם.

בספרו No Future מסביר התיאורטיקן האמריקאי לי אדלמן Edelman)) כיצד עמדתו של הקוויר, הדחוי והנלעג, מאפשרת לו זווית הסתכלות ביקורתית על הסדר החברתי שחושפת את מגבלותיו. הקוויר, אומר אדלמן כשהוא נשען על ההגות והפילוסופיה הפוסט־מודרנית, מצביע על התרמית שעומדת בבסיס הנורמאליות והנורמות השרירותיות שמכוננות אותה כשהן מבקשות להעניק לקיום האנושי משמעות שמבוססת, באופן פרדוקסלי, על אותן הנורמות עצמן. הנורמה המרכזית שאדלמן מתמקד בה היא זו שמטרידה לא אחת גם את גיבורו של הויסמנס – שושלת הרבייה, אותה אדלמן מדמה לסדרה אינסופית של גלגול נטל הענקת הפשר לדברים מדור לדור, כתפוח אדמה רותח. והינה, מגיח אל העולם ז׳אן פולנטן, הרווק הנצחי של הויסמנס, הערירי במפגיע, ומכריז: “בזכותי יכבה לעד נרה של משפחת פולנטן העלובה!״ (עמ׳ 36). הקוויר, אם נרצה, עוצר את גלגולו המתמשך של כדור השלג הרבייתי, החותר תמיד אל האופק המתרחק של העתיד, ושואל: למה? מה הטעם?

במהלך משונה, כמעט אוטיסטי, פולנטן בוחן אסטרטגיות שונות שבאמצעותן יוכל להעניק משמעות לחייו כמו מתוך קטלוג, ומוצא את כולן נואלות. הוא הוגה ב־road not taken של חיי הנישואין והמשפחה, וחושב לעצמו מדי פעם, בעיקר כשמטלות הבית לא מתבצעות לשביעות רצונו: “אילו רק היתה לי מאהבת בצעירותי, והייתי מטפח אותה, יכולתי לסיים את חיי לצידה, ובשובי הביתה הייתה העששית דולקת והארוחה מוכנה!״ (עמ׳ 68). ואולם פולנטן מסלק את המחשבות הללו מראשו במהירות:

“מן הסתם שקעתי בדכדוך עמוק כהוגן בערב שבו ביכיתי את רווקותי, אמר בליבו. אתם רואים אותי – אני, שכל חפצי להתכרבל לי בתוך המצעים בלי נוע, מקיים יחסים עם אישה, בחורב ובקרח, ודואג לספק את צרכיה, שעה שלבי לא מייחל אלא פשוט לישון! אילו רק לא נידונה הרבייה להיגמר בילד, מילא! […] אבל הרי אין שום בטחון בכך! או אז היו באים לילות לבנים עד אין קץ, דאגות לא פוסקות״ (עמ׳ 35).

התשוקה המינית לאישה לא קיימת בפולנטן. הוא לא מוצא בה עניין או פשר – לא במעשה האהבים ולא בתכלית לכאורה שהוא בא לשרת, הרבייה. לדידו כל הדאגות האנושיות הללו – קיומם של חיים, יצירתם, שכפולם – מסתכמים בסופו של דבר לכדי רשימת מטלות סיזיפיות שאין בהן אלא עול כלכלי ונפשי. נוכח הארוס המגולם במין וברבייה, מסתמנת הבחירה של פולנטן בחידלון, בשינה המתוקה והפסיבית, בצמצום האולטימטיבי של הקיום.

וכך, כשהוא נידון לחיים מצד אחד, ומוצא אותם מאוסים, משמימים וחלולים מצד אחר, פולנטן מוסיף בשיטוט שלו ברחובות פריז, בחפשו אחר טעם. ואכן, מסע חיפושיו של הגיבור מתמקד במזון. מאחר שהוא כאמור רווק, ואיננו נמנה עם המעמדות הגבוהים, הוא אוכל את ארוחותיו בפונדקים מזוהמים ובבתי האוכל המפוקפקים הפזורים ברחבי העיר, בהם מוגש מזון ירוד שאותו הוא מוצא תפל לרוב, אם לא דוחה ומעורר קבס ממש. באחת הפעמים הללו הוא חוזה בחדוות האכילה של שכניו לשולחן, והמראה “מגרה את דמיונו״ וכמעט מעורר את תאבונו. הוא “עושה ככל יכולתו לנצור בליבו את חזיון הגרגרנות הזה״ בדרכו אל המסעדה הבאה, אך כשמנת בשר סוף־סוף מוגשת לפניו, “קיבתו מתהפכת״ ותאבונו מסתלק ממנו (עמ׳ 45-44). הגיהינום, כך נראה, הוא עולם שבו כלום לא טעים; ולמזון, כמו לפעולות כולן, אין טעם ואין ערך, כמו בעבודתו היומיומית כפקיד המעתיק מסמכים מבוקר עד ליל.

גם כשפולנטן מבקש להשליך את יהבו על הזולת, נסיונותיו מכזיבים. באחד המפגשים שלו עם מכר ותיק, נקשרת בין השניים שיחה שנדמית כמו חיקוי פרודי של דיבור בין ידידים:

“איזו הפתעה, מרטינֶה,״ אמר, “מה העניינים?״

“פולנטן! נו נו! ומה שלומך שלך, מאז הזמן המטורף שעבר מאז התראינו?״

“כן, בוגד שכמותך!״ השיב פולנטן, “בוא הנה, מה קורה איתך, בן אדם?״ (עמ׳ 48).

ההיקשרות הגמלונית בין השניים נדמית רופפת ולא עולה יפה. החבר גורר את פולנטן לעוד בית האכלה הומה ומטונף, וממנו אל מופע אופרה גרוע שמעורר את חמתו של פולנטן ומותיר אותו מותש ואחוז בחילה, כמו בכל הפעמים שבהן הוא נאלץ לצאת מפתח חדרו ולבוא במגע עם העולם שבחוץ. לקראת סוף היצירה, כשאישה זרה תביע עניין בפולנטן המכוער, היא תתברר עד מהרה כיצאנית המעוניינת לפתות אותו לשלם על ארוחתה ועל שירותי המין שתעניק לו בחדרה העלוב.

המפלט היחידי שעומד לרשותו של פולנטן הוא הדמיון. ואולם שני הנתיבים שמוליכים אליו – הקריאה והשיטוט – נחסמים בפניו. הן הספרות העכשווית, טוען פולנטן, והן העיר שמשנה את פניה במסגרת תוכנית המודרניזציה השאפתנית שהנהיג הברון אוסמן בבירה הצרפתית במחצית השנייה של המאה ה־19, מבוססות בבירור ובמפגיע על שיטה כלכלית חשופה, מלאכותית ומחושבת, שלא נותנת פתח למסתורין ולדמיון שישכיחו מליבו של האדם את טרדות קיומו חסר הפשר:

“פעם נהג לשוטט בשכונות השוממות מאדם; בעת שהתהלך בסמטאות שכוחות אל או ברחובות נידחים ועלובים, יש שלכדה עינו, מבעד לחלונות של קומת הקרקע, סודות משפחתיים של בני דלת העם. אבל עתה נהרסו אותם רחובות שלווים ושתוקים, ועימם נמחו הסמטאות המסתוריות. שוב אי אפשר להציץ מבעד לדלתות הפתוחות כדי סדק של הבניינים הישנים, ולהבחין בפיסה של גינה קטנה, בגולל של באר מים, בקרן של ספסל; שוב לא תוכל לקוות בליבך שאולי החיים זעופים פחות ויומרניים פחות בחצר הזאת, ולחמם את עצמותיך הזקנות באוויר חמים יותר. הכול נעלם; לא עוד סבך או שיח, לא עוד עצים, רק אינסוף קסרקטינים עד מלוא העין; ובתוך פריז חדשה זו חש פולנטן זרות וחרדה״ (עמ׳ 63-62).

ההתוודעות אל הגיבור הקווירי של הויסמנס בעת הנוכחית מעניינת במיוחד דווקא בגלל ההצלחה הניכרת של התנועה לזכויות הלהט״ב במחוזותינו. הקוויר הוא לא האנטיתזה של ההטרוסקסואל, אלא ההפך של הנורמלי בכלל, ובעת שלנו – ההטרונומטיבי. והרי כיום ההטרונורמטיביות מסתמנת כיעד הנחשק של הזרם המרכזי בתנועה הלהט״בית, זה שמבקש להתרחק מהקונוטציות הדקדנטיות של הקוויר, ותובע לחבריו וחברותיו את הזכויות השונות שיאפשרו להם להשתתף בחיים הטרונורמטיביים לעילא – החל משירות צבאי, עבור במוסד הנישואין, וכלה ביכולת להעמיד צאצאים ולהקים משפחות המבוססות על המודל המסורתי. למול התנועה הקונפורמיסטית הזאת מסתמנת דמותו המעוותת של פולנטן, הפוסח על שתי הסעיפים בין אבני המרצפות המבריקות של פריז המתחדשת, ושצליעתו כמו מפריעה את הסדר האינרטי של הדברים הזורמים לפי מנגנונם התקין והקבוע, ומזמינה אותנו לתהות על קנקנו – תהייה קווירית.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

מאת:

ההתוודעות אל הגיבור הקווירי של הויסמנס בעת הנוכחית מעניינת במיוחד דווקא בגלל ההצלחה הניכרת של התנועה לזכויות הלהט"ב במחוזותינו.

עוד במעלה...

"הענקתי לך את עצמותי / כדי לפסל מהן פסליך"

צריך לחזור מהנסיגה

"עוֹד הַכֹּל יִסְתַּיֵּם / בְּכִי טוֹב / בְּכִי טוֹב / בְּכִי / בְּכִי / בְּכִי רַע"

מורה נבוכים: שירה וקרינג' למהפכת החובבים בשירה העכשווית

נגד הזרם: המהלך הקווירי של ז'וריס־קרל הויסמנס

קטלן א'

הסיפור שלא נגמר

סוד השעמום הוא לומר הכל

הצד החשוך של החיים

דבר המערכת – מעלה 5

חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים

איך לכתוב תחת צל

צָפוּן בָּרֵךְ | להתבונן במקום מבעד לזמן

לטמון בין הצורים את חמד הצורות

המסע אל השינה

לא הספר שאנחנו צריכים, הספר שמגיע לנו

קרקעיתה השקופה של הנפש

דבר המערכת – מעלה 4

מתחת לשמיים של שומקום

לֹא נַחְתִּים שָׁעוֹן כִּי אֵין שָׁעוֹת

עוד סיפור אחד

צָפוּן בָּרֵךְ | השירה כצֵיד החד־פעמי

נו, תכתבי – עידוד קצר להאטת הכתיבה

שבריריות החלום

חד אבל לא משמעי

וזרח השמש

מינימום כסף, מקסימום אגו – הטיפים הפואטיים של דוד אבידן

"האם צריך כאן איזה שיר, ועוד ביידיש?": על תרגום היהודית לישראלית

לשון נופל על לשון

לראות את הדברים באינסופיותם

תריסים קדושים – היומיומי הוא הנשגב

על הכמיהה היסודית ביותר: גאולה

אני הכי עצמי כשאני מבזיקה בחופזה

כולנו יצאנו משולי האדרת של גוגול

הסבון בכה מאוד

וירדו? וירדו אמיתי?

דבר המערכת – מעלה 3

למה לאה?

איך תודעה נולדת מחדש

חוש הביקורת

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

בשבח הארוס

התרסקות או הארה

הזר והפרפר, המדען והסופר

נקב־הצצה

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

קנה־נשימה

גלות מזהרת

הזהו אדם?

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה