ליאור שטרנברג ואני מכירים שנים רבות ואף היינו חברים בקבוצת "כתובת" הירושלמית. יחד תרגמנו ופרסמנו מבחר מיצירתו של המשורר האירי הגדול שיימוס היני. לאור ההיכרות הזו, אינני המועמד הטבעי לכתוב ביקורת על הלחם, המלח – מבחר שיריו שראה אור לאחרונה. אך בכל זאת אכתוב, ואפילו מתוך דחיפות גדולה, כמי שמתפעל משירתו של אחד המשוררים הליריים החשובים בישראל, וגם כמי שמשתאה לנוכח הדממה שבה המבחר החשוב הזה התקבל. הלחם, המלח נדפס והופץ לפני שנה וכמעט לא זכה לתשומת לב ביקורתית. מדוע? אולי בשל העיתוי של יציאתו, בתוך סגר הקורונה הראשון, ואולי בשל חוסר הזיקה שלו לכל מה שנתפס כבוער ועכשווי בתרבות הישראלית. אין בשירי הספר קריאת תיגר על הממסד או מאבק על קול קבוצתי או מעמדי כלשהו; אין לשירה הזו זיקה מפורשת למטענים היסטוריים יהודיים או מזרח תיכוניים, והיא אינה מבקשת להתערב בסכסוך זהותי, פוליטי או תיאולוגי כלשהו. יש בה עדות אישית להפליא על זרות קיומית, על כיסופים למקום אחר ועל נחמותיה המגוונות של האהבה והקִרבה. יש כנראה רבבות אנשים ברחבי ישראל שחשים זרות כזו, שמתגעגעים לפתע לארץ אחרת, שנאלמים לנוכח המריבות הקולניות של החברה הישראלית, ורק יודעים לאחוז חזק יותר בידה של בתם או של בן או בת זוגם. שיריו של ליאור שטרנברג מדברים בעדם בלשון בהירה, שוברת לב ומנחמת, ודחוף לומר על כך כמה דברים כקבלת פנים, כביטוי של שמחה על שהאוצר הזה קיים בינינו, ומתוך ציפייה לאוצרות הבאים.
^^^
הלחם, המלח מחזיק מבחר גדול למדי של ששת ספרי השירים שהוציא שטרנברג בשנים 2019-1999, בתוספת כמה שירים חדשים שטרם ראו אור. אילו מישהו היה עורך רשימה של נושאי השירים בספר, הייתה זו רשימה מגוונת מאוד: זיכרונות ילדות, חוויות נישואין והורות, מפגשים עם משוררים חיים ומתים, שירות מילואים, הפלגות דמיוניות לעולם קדמון של זאבים ופראים, מסע באירלנד ועוד. אבל אחד הדברים הבולטים ביותר במבחר הזה הוא שהתכנים, הנופים והנושאים השונים הללו נמסרים בכלים לשוניים ופואטיים עקביים ואחידים. התמונות משתנות במהלך הקריאה, אך צורות הלשון, מקצבי הנשימה והמחשבה, התמהיל של האנרגיה המילולית שמפעם ביסוד הדיבור – אלה נותרים אחידים, והם קיימים כבר בשיריו המוקדמים ביותר של שטרנברג, כמו גם באחרונים. במובן זה מבחר השירים, ודווקא הוא, מעניק הצצה לאותם עקרונות חזקים וספורים שמהווים תשתית לשירה הזו, ואף מחזיקים אותה באיכות הגבוהה והיציבה שלה. כאן אתייחס לשניים מהעקרונות הללו, שכרוכים יחד בשאלות של מיקום: שאלת המיקום בשפה ושאלת המיקום על קרקע העולם.
ראשית, המיקום בשפה. כדאי מדי פעם להביט בעבודתם של משוררים ישראליים ולדמיין: היכן הם מצאו מחסה או בית בערבותיה הרחבות והמסובכות של הלשון העברית? בנוגע לשטרנברג, התשובה כפולה: ראשית, הוא מציב את עצמו במתחם מוגבל של השפה, וממעט לנדוד משם למתחמים אחרים. שנית, אותו מתחם עצמו שהוא עומד בו מציין נקודת אמצע בין עושר לעוני, בין להטוטנות לדברנות. אלה הם שני מאפיינים של מקומו בלשון, וחשוב לעמוד עליהם. הקריאה בהלחם, המלח מבהירה עד כמה שירתו של שטרנברג יציבה ואחידה ולמעשה אין בה כל תפנית דרמטית של סגנון או צורה. העמדה הלשונית שהוא אינו חורג ממנה היא עמדה מתונה מאוד שאין בה ראוותנות ואין בה דלדול מכוון. שטרנברג מצטייר מבעד לשירים כמי שמקדיש את עצמו לשכלול בלתי פוסק של צורות לשוניות ספורות ומדודות, ומסרב לנהות אחר פיתויים של צורות חדשות או של חריגות לשוניות עזות. העמדה הזו מתבלטת בשיריו של שטרנברג קודם כול במה שהשירים הללו מסרבים לו. אירוניה, פאתוס, שיבוצי פסוקים ואלוזיות מתוחכמות, ציורי לשון עמומים וכפולי משמעות, משחקי לשון, מילים מפורקות או תחביר נסיוני – חפשו אחר כל אלה בין שיריו ונדיר שתמצאו. בִמקום אלה תמצאו עברית מדויקת שמסרבת למשוך תשומת לב יתרה אל עצמה.
ובאמת, לא הלשון עצמה עיקר בשירים אלה, וגם לא גישוש במרחבים כאוטיים או קדם־תודעתיים שמצריכים שפה חדשה. התיחום הזה של הלשון ושל הצורה מבקש להפנות את תשומת הלב לדבר אחר: לעולם הנגלה שהיד והלב מבקשים להיפתח כלפיו; לפני המים שהתודעה מתרוממת כלפיהם כדי לראות את חומרי העולם ולא לטבוע במעמקים. שטרנברג מצייר במילים דברים רבים שנלכדים במבטו (בני האדם, החי והצומח, אובייקטים שונים) כמי שמהלך על החבל המתוח בין חומר מנוכר ובין רגש גועש, ומבקש לא ליפול – לא לכאן ולא לכאן. ההיבט הזה מצוי לכל אורכו ורוחבו של מכלול שירתו, ויש תענוג מיוחד למצוא אותו אפילו בשורות מזדמנות. כך למשל כאשר הוא מתאר בני כיתה מנוכרים ("הַבָּנִים נָעֲלוּ אֶת פְּנֵיהֶם. סוֹבְבוּ אֶת בִּרְגֵי / הַשְּׁתִיקָה, פַּעַם וְעוֹד אַחַת", עמ' 143), עורבים ("פּוֹשִׁים פֹּה פּוֹעֲרִים / פִּיּוֹת מְקֻעְקָעִים כְּאִלּוּ זוֹהִי מַמְלַכְתָּם", עמ' 185) או נוף ירושלמי מזדמן ("עֵמֶק הַמַּצְלֵבָה מוּאָר, שְׁקֵדִיּוֹת חֲסוּדוֹת מַוְרִידוֹת בַּמּוֹרָד", עמ' 130). אין בתיאורים כאלה כל הפלגה, אין בהם ניסיון לפענח סוד או לחשוף את הכאוס שביסוד המציאות. במקום זאת, יש כאן ניסיון ללכוד במילים את הרגעים החמקמקים שבהם חומרי המציאות ניצבים לפנינו פתאום באופן מוחשי וחי ומחלצים מאיתנו תגובה, נשימה חטופה או הושטת יד. דיוקנאות כאלה לא היו אפשריים לולא מיקומו המדויק של שטרנברג בשפה, לולא ידע לסרב לפיתוליה ותעלוליה של הלשון והתודעה.
אבל כל זה הוא רק מחצית העניין. יש מובן אחר של מיקום שהוא מרכזי בספר, והוא נוגע בין השאר ליחס שמצטבר בשירים האלה לכאן, למקום שבו אנו גרים. הקריאה במבחר השירים החדש מאפשרת לראות בבירור קו עלילה שהלך והתפתח לאורך שנות יצירתו, שעיקרו המתח בין חייו בישראל ובין משיכתו העזה למקום אחר, ירוק ונינוח יותר, לאיזו חלקת אדמה כהה שבצידה נהר (וישנם נהרות רבים בין דפי הספר הזה). כבר בשיר החדש שניצב בפתח המבחר פונה המשורר לעצמו ואומר:
אֵל תְּמַצְמֵץ בָּאוֹר הַכּוֹזֵב,
וְאַל תַּחְמִיץ פָּנִים
נֹכַח הַפַּח הַצִּבּוּרִי
שֶׁשּׁוּב עָלָה עַל גְּדוֹתָיו,
רַק שַׁקַע אֶת רַגְלֶיךָ
עָמֹק יוֹתֵר,
אֶל תּוֹךְ אֲדָמָה מְנִיבַת סוּסִים
וַעֲצֵי תַּפּוּחַ,
הַצָּפוֹן הַפּוֹרֶה,
הַמֵּיטִיב,
הַלּוֹחֵךְ בְּשַׁלְוָה
אֶת בְּשָׂרְךָ
וְאֶת חֲלוֹמוֹתֶיךָ.
(עמ' 7)
השורות היפות האלה ניצבות בפתח הספר כווידוי רב עוצמה: כך נכתבים שיריי וכך יש לקרוא אותם – כיצירות שעלו מתוך כפילות עקרונית שאינה מרפה, זו שבין כאן לשם, בין הישראליות של הפח הציבורי ובין הצפון הפורה, הרחוק. תמיד יהיו כאן געגועים, הוא רומז לנו, וגם כאשר שיר כלשהו יעמיד מראית עין של השתקעות במקום אחד, יהיה עלינו לדעת שאין הוא מכה שורש אלא געגועים, ושגעגועיו אלה אינם למולדת שהוא נטש, אלא לרוב למולדת שהוא כלל לא שייך אליה.
ההיבט הזה מלווה את שירתו של שטרנברג ממש מראשיתה, והוא מקבל ביטויים שונים. לעיתים ניכרת בשירים מִשאלה להיות אזרח העולם, לעיתים יש בהם ממש התמרדות כנגד העליבות המזדמנת של החיים בישראל ובירושלים, ובמהלך השנים הכמיהה הזו למקום האחר אף לבשה צורה קונקרטית יותר של כיסופים לפינה אחת מסוימת בעולם, אותו מרחב אדמה כהה ודשן הקרוי אירלנד. לעיתים הוא אומר "אֲנִי מַעֲדִיף לָגוּר לְיַד נָהָר" (עמ' 83), ולעיתים הוא מתוודה: "תָּמִיד אֲנִי מַחֲזִיק טִפָּה שֶׁל אִירְלָנְד בַּכּוֹס" (עמ' 207). כך או כך, בשירים רבים הוא מציג את עצמו כתייר בעירו שלו, או כבן בית במחוזות אירופיים רחוקים; הוא נמנע מעיסוק בתכנים יהודיים־מסורתיים יתר על המידה, וגם כאשר הוא מתייחס לסוגיות פוליטיות שונות, הוא מציג את טיעוניו כמי שפשוט מתקשה לפענח את האלימות הזו, הזרה לו כל כך. ויש להבהיר: אינני מתכוון לומר שהגעגועים לאותו "שם" פורה נוכחים בכל שיר במבחר זה. אדרבה, ישנם שירים שכלל אינם עוסקים בכך באופן ישיר; ישנם שירים על נופי ירושלים וכפר גלעדי. אלא שדווקא הקריאה במבחר השירים כולו היא שמבליטה עד כמה ההיבט הזה אינו מרפה משירתו. השירים העבריים הללו, הכתובים בלשון ישראלית רעננה כל כך, מעידים על מיקום חריג ומלא געגועים בעולם.
שני המיקומים הללו – זה שבשפה וזה שבעולם – מתחככים זה בזה ללא הרף במבחר השירים הזה, באופן גלוי או סמוי. כתוצאה מכך, דיוקנו של העולם בשירים הללו הוא צלול וטורד גם יחד. עצם יכולתו הנדירה של שטרנברג לשרטט במילים את התפר החם בין חומר לרגש היא גם זו שמחדדת את אי הנחת שיש בהבנה כי התפר הזה אינו מציע לו בית. כקוראים, אנו מצטרפים אליו שוב ושוב בשעה שהוא מתקרב לעולם, לאביזריו המפליאים והמשונים, מוצא להם מילה ומשפט ודימוי, ובתוך כך גם מכיר שוב בזרות העקרונית שאינה מאפשרת לו להשתקע בעולם הזה. נראה שתי דוגמאות קצרות לכך. בתוך מחזור שירים שלם המוקדש לטיול באירלנד עומד השיר "קוֹנֵמָרָה" שמתאר התבוננות באגם צפוני רוחש. ברגע כלשהו נשמעת קריאה של ברווז והדובר ממשיך ואומר:
מְשֻׁנֶּה, אַךְ נִדְמֶה כִּי דַּוְקָא בַּשֶּׁקֶט
הַזֶּה הֻשְׁחַל אֶל תּוֹכֵנוּ חוּט דַּק שֶׁל אִי־נַחַת
וְכִי אוֹתָה קְרִיאָה סְמוּרָה הַפּוֹלַחַת
עַתָּה בְּלֵב כָּל הַבָּר הַמֻּפְקָר, כְּמוֹ חוֹרֶטֶת
בַּדִּמְדּוּמִים אֶת הַשְּׁאֵלָה הַהֶכְרֵחִית, כְּלוֹמַר לְאָן
עַכְשָׁיו עָלֵינוּ לָלֶכֶת מִכָּאן.
(עמ' 100)
ודוגמה שנייה, מצד אחר של הגלובוס, בשיר הקצר "בית הכרם, הליכת שישי בערב":
גֶּבֶר מְבֻגָּר יוֹשֵׁב עַל סַפְסָל מוּל מְלוֹן רַייךְ וּמַאֲזִין לְגֶ'ז
מִטְּרַנְזִיסְטוֹר קָטָן. רֶטְרִיוֶר שָׁקֵט, רַךְ כְּמוֹ הַשָּׁעָה הַזּוֹ,
מְשַׂכֵּל רַגְלַיִם לְצִדּוֹ עַל הַמִּדְרָכָה. אֵיזֶה יֹפִי.
אֲנִי מֵרִיחַ אֶת הַזֵּעָה הַנִּצְבֶּרֶת בִּי וּמוּכָן סוֹף סוֹף לְהִתְפַּעֵל
מִטִּפְּשׁוּתוֹ הַמְּתוּקָה שֶׁל הָעֶרֶב הַזֶּה.
אֵין סָפֵק: טְרַנְזִיסְטוֹר. גַּם זוֹ מִלָּה שֶׁהֻשְׁעֲתָה
וְעַתָּה הִיא חוֹזֶרֶת אֵלַי רַעֲנָנָה כְּמוֹ מַסְטִיק תַּפּוּחִים.
אֵיזֶה חֲצוֹצְרָן נוֹשֵׁף שָׁם בְּכוֹחַ, חוֹדֵר אֶת הָעֶרֶב
בְּיֹפִי זָר, מַתַּכְתִּי.
(עמ' 131)
בשתי הדוגמאות הללו ניכרת יכולתו של שטרנברג לגלם במילים את חומרי העולם טעוני הרגש, ובשתיהן מתבלטת אי נחת מן ה"כאן". בשיר על נופי אירלנד, המילה הזו עצמה נחרזת עם "לאן", ובשיר על נופי בית הכרם נבנית התמונה רק על מנת להגיע לשיאה עם צלילי החצוצרה הזרים, המתכתיים, הבאים מרחוק. ברבים משירי הלחם, המלח ניתן למצוא מהלכים כאלה, שיש בהם התמסרות מילולית נרגשת לרגע הגדוש, ובו בזמן גם התנודדות חסרת שקט של מי שמקום אחר קורא לו, וכל זה ללא פאתוס, ללא מרמור מופלג או אירוניה. הכפילות הזו עצמה שומרת על חיותם של השירים ועל המראה הרענן של העולם שניבט דרכם. מבחר השירים שלפנינו מחזיק כמות ואיכות נדירה של שירה, והוא מציג משורר שבעשרים שנות כתיבה ממרק באדיקות ובכישרון גדול חוט להט אחד של ערגה ופיכחון, ומצוי כעת במידה רבה בשיאו היצירתי.
ומה הלאה? השירים החדשים בקובץ הזה מעוררים סקרנות רבה לקראת הבאות. מצד אחד, יש בהם הצהרות גלויות לגמרי על הזרוּת הכובשת שהמשורר מבקש להעיד עליה (בשיר הפותח המשורר מייעץ לעצמו לצאת למרפסת לחזות בכוכבים, שכן "טָעִיתָ לַחְשֹׁב / שֶׁהֵם דוֹבְרִים אֶת שְׂפָתְךָ" (עמ' 9). אך מצד שני, השיר שחותם את הקובץ מרוכז כל כולו דווקא כאן; רוב שורות השיר מפרטות זיכרון ילדות של שחייה בבריכה לימודית ברמת גן. עבור מי שקראו בספר עד כאן הדרמה הגדולה נמצאת בתיאור מנגנון ההיזכרות: "יוֹם אֶחָד גָחַנְתִּי לִשְׂרוֹךְ אֶת נַעֲלַי / וְהָאֲדָמָה הַגַּסָּה הֵשִׁיבָה אֵלַי / בְּאַחַת מַשֶּׁהוּ מִזֶּה" (עמ' 251). האדמה עודה גסה בתיאור הזה, אבל קשה שלא לשמוע נימה מסוימת של הכרת תודה כלפיה, על כך שהיא משיבה זיכרונות וריחות. בהרחבה נדמה שהכרת התודה הזו מוסבת על דברים רבים שהתרחשו בשירים הקודמים. אחרי הכול, שירים רבים כל כך במבחר הזה מתעדים רגעי חסד על אותה אדמה. על גביה הוא צעד לעבר תיאטרון ירושלים בעודו משנן שיר של ייטס, חצה את העיר ביום הקר בשנה כדי לחוש את רעד דבריה של אהובתו, או עמד נדהם כשפגש בעיני רוחו את דליה רביקוביץ בסמטאות שוק מחנה יהודה. אולי מהבהב כאן דבר מה חדש בשירתו של שטרנברג. יש להמתין ולראות לאן עוד ילך מכאן.
