קשה לעמוד על אופיו של ספר השירה 11 שועלים ושירים אחרים של שוהם סכנה מנלה. הוא נע על פני מנעד רחב שבין פואטיקה אורבנית צעירה ומחויכת ושירה הרמטית המזכירה שירת זן או חידות היגיון. בין הקדשה המבודחת והמטופשת של הספר: "לכל היצורות", לבין המוטו הבא אחריה – ציטוט מסוטרת היהלום: "כך יש לחשוב על העולם החולף הזה: / כמו על טיפת טל, או כוכב לעת שחר; / בועה בזרם, / ברק מבזיק בענן קיץ, / מנורה מהבהבת, רוח רפאים, חלום…" (עמ' 11). זהו ציטוט מהקלאסיקה הבודהיסטית המשקף גישה של שאר רוח ושלווה בהשראת תמונות חולפות.
הפער בין שני הקצוות האלה מעורר תהייה בקורא, תהייה שייתכן שכבר עלתה בו אל מול המשורר ש״סכנה״ היא שמו האמצעי או במפגש עם שם הספר 11 שועלים ושירים אחרים. אחרי שמגלים ש"11 שועלים" הוא שם של אחד המחזורים בספר ושל אחד השירים במחזור, התהייה מתחדדת. יהיה לנו די זמן לדון בה, אך לעת עתה נתחיל בהתחלה.
הספר מורכב משישה מחזורים. הראשון בהם נקרא "יום כיף בקיבוץ הגושרים", כותרת המכוונת את ציפייתנו לקריאה קלילה, המגובה ברוחו של השיר הפותח את המחזור ומובא בסוף הרשימה. עם זאת, בבואנו אל השיר השני, אנו שבים אל התמיהה והתהייה שהזכרנו קודם:
אבישג
אֲבִישַׁג בַּהוֹוֶה מַסְלִימָה בְּשׁוּנֵם עֳדָפִים
מַרְוָה, הַדְּסִים
וְאׇקִי בְּשָׁמְרַת בְּשׁוֹנֶה מְשֻׁמָּר מַקְסִים
אָקִי אַבְנִי הַפָּג הַלִּסְטִים
(עמ' 16)
בשורה הראשונה אנו פוגשים באבישג השונמית, שעליה נכתב שהייתה "נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל" (מלכים א', א', ב'). בשיר שכותרתו גם היא ״אבישג״, ומופיע בהמשך הספר, אבישג מוצגת כאשתו של הדובר. האם צירוף המילים "אבישג בהווה" מבקש שנפריד בין אבישג של ההווה, אשתו של הדובר, לבין אבישג השונמית המוכרת לנו מהמקרא, או לטעון שאבישג השונמית נמצאת בהווה? ומה בדיוק היא מסלימה? את מצבו הרפואי של דוד הזקן? שאלות אלה אינן זוכות לפשר בשורות הבאות: "מרוה, הדסים. / אׇקִי בְּשָׁמְרַת בְּשׁוֹנֶה מְשֻׁמָּר מַקְסִים / אָקִי אַבְנִי הַפָּג הַלִּסְטִים". אלה רק מעלות בקוראים שאלות חדשות. שמרת הוא קיבוץ ליד עכו. עובדה זו יכולה לגרום לנו להרגיש שאנחנו עדיין במרחב הגאוגרפי הצפוני של שונם וקיבוץ הגושרים, אם כי שלושת המקומות האלה רחוקים זה מזה כמרחק ירושלים מבאר שבע. אבל מדוע אקי שונה משומר? האם הוא משומר בדרך מקסימה? או שמא הוא, בשונה משומר, מקסים? מה אינו מקסים בשומר? ומה עשה אקי אבני כדי לזכות בגידופים?
התבוננות עמוקה יותר במילות השיר חושפת קשרים נסתרים בין שורותיו. מצלולים שחוזרים בקירוב כמו "בשונם" ו"בשונה מ", ניקוד שחוזר בדרכים שונות במילים "הַדְּסִים" ו"מַקְסִים", עיצורים המופיעים שוב ושוב במילים כמו "שמרת" ו"משומר", וגם מילים שלא מופיעות במפורש בשיר מזכירות מילים שנמצאות בו, כמו "עכו" ו"אקי".
קשרים נסתרים אלה, המשקפים העדפה של המוזיקלי על המשמעי, נמצאים בלב הפואטיקה של שוהם. שיריו מבקשים להשתהות בתהייה ולאחר מכן חושפים טעמים שונים להופעתם ולסידורים, טעמים השונים מהיחס המקובל של מסמן ומסומן. ייתכן שהשם "אבישג" הוליד מתוך עצמו את "שונם" שכן אם יש אבישג אז איפשהו בתודעה העברית יש גם שונם, ש"שמרת" ביקשה את נוכחותו של "משומר" וש"עכו" הפך בגלל דמיון מצלולי ל"אקי" והביא, בלית ברירה, לאקי אבני המסכן שחותם את השיר.
ככל שאנחנו קוראים בשירים מתגברת התחושה שישנה משמעות נסתרת מתחת לפני הדברים. אפשר לעצור ולחפש את הסיבות המצלוליות ('שונם'־'שונה מ'), האטימולוגיות ("שמרת"־"שומר"), או ההיסטוריות ("אבישג"־"שונם") שהביאו להופעתן של מילים במקום מילים אחרות.
חוויית החיפוש הזו מתגלה גם בשירי השועלים הרבים בספר. הראשון שבהם, "המעשיה על השועל ה־1", יכול לשמש אותנו כמפתח בפענוח שאלותינו:
שׁוּעָל 1 יוֹדֵעַ שֶׁבְּתוֹכוֹ יֵשׁ עוֹד שׁוּעָל 1.
הוּא שׁוֹאֵל לִסְכוּמוֹ וְנַעֲנָה 1.
וְהוּא הֲרֵי יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עוֹד 2 שׁוּעָל.
הוּא שׁוֹאֵל לִסְכוּמוֹ וְנַעֲנָה 1.
בְּסוֹף יוֹם עֲבוֹדָה כְּזֶה אוֹ אַחֵר, אֵין מִן הַנִּמְנָע שֶׁיְּאַבֵּד אֶת עֶשְׁתּוֹנוֹתָיו
לַחֲלוּטִין וְיִצְעַק "תַּגִּיד הַסְּכוּם לֹא אָמוּר לִהְיוֹת כְּבָר הַרְבֵּה יוֹתֵר מִ1?!"
כֵּן, הַסְּכוּם הוּא עַכְשָׁו 200
(עמ' 21)
שיר זה מופיע מחד כחידת זן שמבקשת שנשתהה על תהיותיה, ומאידך כחידת הגיון שעלינו לפתור. לפנינו שועל אחד שיודע שבתוכו שוכן שועל אחר. משורה זו עולים פערים פנים אישיים בסגנון אגו ואיד או ג'קיל והייד. השועל יודע שהוא שועל אחד שיש בו שועל אחד, ואילו אנחנו יודעים שהוא שועל אחד. אז כמה שועל הוא? כאן עלינו להבחין שבגוף השיר יש דמות נוספת מלבד השועל. דמות זו כלל איננה שועל אחר, אלא זה המשיב על השאלות. השועל שואל (וכבר למדנו לזהות כאן את הקשר בין שואל לשועל) והוא נענה. המשיב משיב פעמיים "1". תשובותיו החד־משמעיות של המשיב עומדות נגד שאלותיו של השועל השואל והוא מתבלבל בסבכי התעלומה שהציב עד אובדן עשתונות שגורם לו לשאול אם הסכום אינו אמור להיות כבר יותר מ־1. לשאלה זו המשיב משיב שהסכום הוא 200, ואנחנו נשארים לתהות אם זו אומנם התשובה. כלומר, האם אחדות הזהות של השועל נזנחת לטובת ריבוי פנימי? או שאולי המשיב שהשיב בכל פעם "1", לא שב בפעם השלישית ובמקומו הגיעה תשובה ממשיב אחר, שני? והאם יש כאן יותר מטעות קטגורית המתרחשת כאשר אנחנו שואלים שאלה כמותית כשהיינו אמורים לשאול שאלה מהותית?
אחרי כל אלה עולה שאלה אחרת, מהותית לא פחות בעיניו של הקורא: האם יש כאן ממש? כלומר, האם אלה שאלות שנועדו להוביל אותנו בדרך אל האמת או החוכמה, אל תובנה או אל תבונה חדשה, או שמא אלה רק משחקים בצורותיהם של משפטי היגיון ומעשיות זן שמטרתם לתעתע בנו בחיפוש אחר פשר נסתר שאינו קיים? ובמובן עמוק יותר, אולי זו אמירה על השירה בכלל, שלפיה כל שירה בימינו אינה אלא רצף מילים בעל הקשרים שונים ואולי שרירותיים שאנו, הקוראים, יוצקים בו תוכן בעל משמעות שאולי אינה נמצאת בו.
לאורך הספר הקורא משתהה מול משפטים שנראים סתומים ומגלה שלמעשה מניעים אחרים, מצלוליים או אסוציאטיביים, שזרו את מילותיהם לכדי משפט ולא מניעים מצֻפּים כמו ניסוח מחשבה קוהרנטית או ציור של תמונה בדימויים.
התבוננות ייחודית זו של הקורא מאפשרת לנו לקרוא טקסטים שיש להם צורה של תבונה, כמו שירת זן מהמזרח, או ציטוטים מעוררי השראה. באמצעותה נוכל להבחין שחלק גדול מהמשפטים האלה אינם אומרים מאומה, שחלק מהם נכתבים פשוט כי יש בהם יופי, שחלק מהם נכתבים כי דוברם רוצה רווחים או חיבוק. ואולי, לא בטוח אבל אולי, נוכל להשתמש בהתבוננות שספר זה מעורר בנו כדי לנפות את המוץ מאמרות השפר הרבות שסביבנו בחיפוש אמיתי אחר חוכמה.
שני שירים נוספים בספר גורמים לי להאמין שהמחבר מודע לפרשנות הזו ומשחק איתה. הראשון הוא השיר הנוסף שהזכרנו ששמו ״אבישג", שבו אנו פוגשים באבישג קונקרטית יותר ושונמית פחות. השני הוא שיר קצרצר שהוא גם מעשיית שועלים.
אבישג (2)
שָׁדָהּ הַיְּמָנִי הַמָּתוֹק שֶׁל אִשְׁתִּי נִמְצָץ
וּמָה יַגִּידוּ בְּחוּצוֹת הַמִּפְרָץ
אֲזוֹבֵי וְאוֹהֲדֵי יִשְׂרָאֵל כַּץ
שַׂר הַתַּחְבּוּרָה הַנִּכְנָס
(עמ' 31)
הפעם אנחנו מתחילים ממקום קונקרטי, מפעולה פיזית במרחב המוחשי, החושי והחושני, עם המשורר וזוגתו אבישג. אבל מהר מאוד הנטייה של המשורר לעזוב את הקונקרטי בחיפוש אחר השירה מרחיקה אותנו עוד ועוד מהאינטימיות של המציצה, אל חוצות המפרץ, מה"מה יגידו" אל האזובים, מאשתי לישראל כץ. נפילה זו משתקפת גם במשקל הנשמר בין השורות, שמאבדות עוד ועוד הברות בדרכן אל החרוז המהודק המסיים כל אחת מהן. כך הכלים של השירה, המשקל, החרוז, המצלול, הם אלה שמובילים את המשורר הרחק מהרגע האינטימי והקונקרטי, כל הדרך מטה אל ישראל כץ.
מבנה השיר הזה דומה למבנה של "אבישג" הקודם, שגם בו אנחנו מתחילים מאבישג ומסיימים בדמות מההווי הישראלי שנוכחותה תלושה לחלוטין מנקודת הפתיחה של השיר. התנועה הזו מטה, החוזרת בשני השירים, מציירת ניסיון טרגי של המשורר לכתוב שיר אהבה לאשתו, ניסיון המתחיל בשמה, אך מאבד אותה בנפילתו אל תוך המעשה הפואטי ומתרסק, בסופו של דבר, אל היומיומיות המגוחכת של החיים בישראל.
