במאי 1976 פגשה זלדה קבוצה של תלמידים מבית ספר יסודי בירושלים בבית הסופר בירושלים וענתה לשאלותיהם. אחד מהתלמידים שאל אותה: "איך נולד שיר? איך מורכב שיר?" וזלדה ענתה: "כל שיר יש לו תולדות חיים. כמו שלכל אדם יש פרשת חיים שונה, ככה גם לכל שיר." עוד אחזור להמשך התשובה המהפנטת של זלדה לילדים (שמזכירה את שירה המפורסם, "לכל איש יש שם") אבל לפני כן אזכיר שהריאיון הזה של זלדה, המובא בספר אותות רחוקים של אור, שיצא לאור לאחרונה, הוא נדיר בפני עצמו. זלדה שנאה את "פנסי הפרסום" ולא הרבתה להתראיין. שיריה מדברים בעד עצמם, טענה. בהזדמנות אחרת, כשנשאלה על השפעת הפרסום על כתיבתה, ענתה, "ובשביל מה היה נחוץ כל העניין הזה של עיתונות? כי אדם חי הוא משתנה כל רגע והוא זורם; אדם שקבעו אותו במסמרות שהוא כך וכך – זה רק אחרי מותו. אבל לפעמים אדם נכנע לתמונה שנוצרה ממנו בצדק או שלא בצדק." (מתוך "ציפור אחוזת קסם," עמ' 8).
אותות רחוקים של אור משלים את טרילוגיית הספרים מכתבי זלדה, שיצאו לאור בפורמט של ספר־אלבום מהודר ומהודק בהוצאת עמותת זלדה. חודשיים לפני פטירתה הפקידה זלדה את כתביה בידי מקורבה ראובן קסל, ו־30 שנה לאחר מכן קסל, בשיתוף יונדב קפלון, הלית ישורון וד"ר רחל גולדברג ערכו את הכתבים ופרסמו אותם. בשנת 2014 פורסם הספר הראשון בטרילוגיה, "ציפור אחוזת קסם"; הספר השני, "גני האין", ראה אור ב־2020; והאחרון, אותות רחוקים של אור (שבעריכתו סייע שילה בן יעקב), מכיל, כמו אחיו הבכורים, מכתבים, רישומים, חיבורים, תמונות ועותקי ציורים פרי ידיה של זלדה, שאותה כינה חיים באר "סינדרלה ממשכנות החרדים" ושבכלל חלמה להיות ציירת וללמוד בבצלאל. אלא שהגורל זימן לה דרכים אחרות.
זלדה נולדה למשפחה חסידית מיוחסת, בת משפחה של הרבי מלבוביץ', וכל חייה הייתה אישה שומרת מצוות שהתגוררה בדירת צנועה בירושלים. רק כשהייתה בת 53 יצא לאור ספר שיריה הראשון "פנאי" (הקיבוץ המאוחד, 1967). הספר הודפס באלפי עותקים וב־14 מהדורות וכך פרצה זלדה מאלמוניות כמעט מוחלטת למרכז הבימה הספרותית. יופיו של הספר טמון בעיניי בעדות המפעימה להתהוות השיר אצל זלדה, ולא פחות מכך להתהוותה כמשוררת. העדות הזאת נרקמת ומתפענחת תוך כדי קריאה בכתביה. הכתבים אינם מאפשרים רק לערוך היכרות אינטימית עם זלדה כאדם רגיש שהחציצה בינו לבין כאב הזולת הייתה דקיקה עד בלתי קיימת, אלא גם מכילים בתוכם מעין כתב חידה שהפיצוח שלו חושף את השיר שלה, משלביו הראשונים כגולם רעיוני, להבשלתו ולהזדקקותו, לפקיעתו החוצה ועד להתעופפותו באוויר כפרפר עצמאי מרהיב כנפיים.
כך, למשל, מתרחש במדור "סימנים של חושך", שהוקדש להתרשמותה מידידתה העיוורת גבירה, שפגשה בבית חינוך לעיוורים. בעוד זלדה הייתה ביישנית ומופנמת, גבירה הייתה צחקנית ואופטימית. זלדה, שהעידה על עצמה כמי שהזדעזעה מכל סבל, ראתה כיצד חברתה מתייחסת אל אסון חייה בקלות ראש והתחזקה מכך: "ידידותי עם גבירה משתה אותי מן התהום אל החיים הארציים […] דווקא גבירה שדרה בעולם נוח למרות עיוורונה, היא שהצילה אותי מן המהמורות, מן השוחות, מן השמיים האפלים שאין להם גבול ומן הארץ הפעורה. היא הייתה איש המידה, כאילו לה היו העיניים ולא לי" (עמ' 19). מהמפגש עם גבירה נולד השיר "בבית חינוך עיוורים הישן" (שפורסם בקובץ "פנאי", ואחר כך ב"שירי זלדה"). השיר מתמצת את הפגישה בין שתי החברות ואת הופעת הברק שמרחיק אותן זו מזו.
רמזים אחרים לתהליך התהוות השיר אצל זלדה אנחנו פוגשים בלקט ששמו "לכתוב על", המכיל סדרות ארוכות של תוכניות שבהן פירטה זלדה בראשי פרקים את הנושאים העתידיים שעליהם רצתה לכתוב. לקט זה הוא הצצה רבת יופי לשולחן העבודה של זלדה. בלקט מופיע מכלול הנושאים שהעסיקו אותה במשך שנים במכתביה וברשימותיה. חלק מהרעיונות נזנחו, אך חלקם התממשו לשירים. הנה כמה רעיונות שהזכירה: "על האישה העצובה שמאסה בחופש / ההרגשה כי התהום פעורה בלי הרף והחיים מאורע ארעי ברחבי העולמות / שיר: למי קשה יותר כשמספרים שקרים אודותיו, למת או לחי ומדוע / *שיר: מה ביקשתי בצעירותי מן האיש שיאהב אותי". (אותות רחוקים עמ' 48–51).
זלדה כותבת כי היא רוצה לכתוב על "בת הצחוק שהאירה את העלים ביום גשם ושמש". ורעיון גולמי זה אכן הפך לשיר, כפי שעולה מהתשובה המלאה שנתנה לילדים בראיון בבית הסופר שהזכרתי בפתיחה. "יש שיר שאיזו התרשמות מילדות כל הזמן מבקשת ביטוי, וכל פעם כותבים וכל פעם יש איזו הרגשה: אבל זה עוד לא זה, זה עוד לא זה. אז מנסים עוד פעם. ויש שיר שכאילו נולד בבת אחת וזהו, טוב או רע אבל כבר אי אפשר לשנות. כך הדבר הזה, יש לי שיר אחד שאני קצת מתארת את תהליך השירה, זה נקרא 'ענף לח'. אני רואה ענף ביום גשם ושמש (קורה לפעמים), והעלים שהשמש האירה אותם לחים ונראים כאילו מזהב. העלים האלו, התמונה הגשמית הזאת שהעיניים, האישונים צדו אותה, נוסעת אחר כך בתוך הלב, וכל פעם משנה את צורתה; קודם זה עלים, אחר כך זה איזה אותות רחוקים של אור. וכך כל פעם השיר מקבל איזו תחושה אחרת, צביון אחר, אבל לרוב יש לו איזו נקודת אחיזה במציאות, בתחושה. הוא לא בא לגמרי בלי אחיזה אלא שיש לו כל מיני גלגולים שכל פעם משנים את צורתם." (שם, עמ' 162–169).
תשובתה של זלדה מלמדת על דרך כתיבת השיר: העיניים צדות תמונה, התמונה הופכת לתנועה רגשית וממירה עצמה לתנועות נפשיות שונות עד ש"משהו עולה על גדותיו", ואז, במפגש עם ההשראה (אותות רחוקים של ), נובט השיר. השיר נקרא "השמש האירה ענף לח" משום שהתמונה הנראית באור השמש והנלכדת בעין חייבת להישאר רעננה ולחה כדי שברבות הימים תוכל להמיר עצמה ולהפוך לשיר שאחרים יכולים להרגיש את תנועתו. השיר שפורסם ב"שירי זלדה" מכיל את השלבים כולם:
הַשֶּׁמֶשׁ הֵאִירָה עָנָף לַח / וְעָלִים שֶׁל זָהָב צָדוּ / הָאִישוֹנִים;
עָלֵי הַזָּהָב שֶׁנָּסְעוּ / לַיְלָה וְיוֹם / בְּתוֹךְ דָּם לִבִּי, / שִנוּ תַבְנִיתָם.
וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעוּ / עַד הַנְּשָׁמָה / עַד בְּדִידוּתָהּ,
הָפְכוּ לְאוֹתוֹת רְחוֹקִים / שֶׁל אוֹר,/ לִרְמָזִים מִשָּׁמַיִם
מוֹפְתִים עַתִּיקִים. (“שירי זלדה״, עמ׳ 86).
אומנם הספר מציע חלון לחומריה הנפשיים ומאפשר קריאה הוליסטית ועמוקה בשיריה, שהם לעתים מעין קטעי פרוזה שירית. ידוע אגב שזלדה השקיעה בכתיבת רשימותיה, ואף תהתה אם הרשימות הללו אינן טבעיות יותר לכתיבתה.
עם זאת, טרילוגיית הספרים מעוררת שאלות בנוגע לעריכה; גם בספר זה וגם באלו שקדמו לו בחרו העורכים להביא לצד כל רשימה את ההפניה לשיר המקביל בספר השירים. אין ספק, שעבור קוראים מיטיבי לכת בשיריה של זלדה זאת הזדמנות להעמיק בשיריה. מה גם ששירים לא מעטים, כמו "השכנה הרעה" ו"בכי משונה" החלו את דרכם כרשימה, כסיפור או כאגדה ובסופו של דבר לוטשו ועובדו כשיר ("ציפור אחוזת קסם", עמ' 6–7). אך ייתכן שבמקרים מסוימים עריכה אינטנסיבית פחות ומשוחררת יותר של הספר הייתה יכולה לאפשר קריאה חופשית יותר, כזאת המזמנת שיטוט מלא סקרנות בין מדוריו ובין כתביה האחרים ומעוררת בקורא רצון למצוא בכוחות בעצמו את ההֶקשרים בין הרשימות האוטוביוגרפיות שמפרטות ניסיונות חיים לבין השירים המגביהים עוף מעליהם.
עוצמתם של שירים רבים של זלדה טמונה דווקא ביכולת להבין אותם בהקשרים שונים. כך למשל, השיר "לכל איש יש שם" הושאל לטקס "לכל איש יש שם", שבו קוראים את שמות הנספים ביום השואה, אך חוזקו מקופל גם באפשרות לקרוא אותו לא רק כשיר אבלות אלא גם כשיר ברכה על כך שחייו של אדם נטענים במשמעות מעשיו והלכותיו. ולכן ייתכן שחלק מהשירים היו מרוויחים יותר לו ניתנו כמו שהם, ללא קביים פרשניים. ואגב, השיר, שנכתב בשנת 1974 ופורסם בקובץ "אל תרחק", השאיל את שמו למפעל ההנצחה של "יד ושם" וגם ליווה את זלדה אל מותה. היא נפטרה במוצאי יום השואה, ב־30 באפריל 1984, ומיוחד מאוד בעיניי שכמעט 40 שנה לאחר מכן עדיין מגיעים אלינו ממנה אותות רחוקים של אור.
