גליון

לא הספר שאנחנו צריכים, הספר שמגיע לנו

דור הביט – אנתולוגיה לשירה | עורכים: דוד (ניאו) בוחבוט ורעואל שועלי | כתב, 2021 | 220 עמודים

הדבר הראשון שתופס אותך בספר הזה הוא הפער בין השם שלו והגודל שלו. בעצם לא. הדבר הראשון שתופס אותך זה המשקל העומד מאחורי צירוף המילים "דור הביט", במיוחד כשהוא מופיע בשפה העברית, שהמהפכה האחרונה שהתרחשה בשירתה, מהפכת "דור המדינה", קמה בהשפעתה הישירה של שירת דור הביט. הדבר השני שמכה בך זה הפער בין שם הספר לגודלו. אני לא יודע מדוע אורכו של הספר, 220 עמודים, היה קצר מדי לתחושתי. אולי ציפיתי למשהו עב כרס, עם הקדמה שמצורפים לה שלושה עמודי ביבליוגרפיה, ביוגרפיות קצרות והערות שוליים צפופות. משהו כמו 773 עמודי האנתולוגיה שירת ההשכלה העברית. אבל הספר ההוא לא מתאים לרוח הפרועה של דור הביט, והספר הזה הוא בדיוק הספר שמגיע לנו בישראל של 2021; מדינה שמוכנה לסגור מוזיאון כדי לא לסבול פרובוקציות של ראשי ערים ואומנים.

הכניסה אל הספר עוברת דרך שלושה קטעי מבוא. דוד (ניאו) בוחבוט מסביר בקצרה מדוע הייתה דרישה לעריכת הספר: חוסר האיזון בין ההשפעה הגדולה של שירת הביט על השירה העברית משנות השישים ואילך לעומת התרגומים המועטים בעברית לחבורת הביט. רעואל שועלי, שותפו לעריכה, מתרגם קטעים מתוך מאמרו של ג'ון ס' הולמס "זהו דור הביט", שהציג בשנת 1952 את משוררי הביט לעולם כולו (יש להעיר: מכיוון שהמאמר המקורי לא היה ארוך בכלל, הבחירה לתרגם רק קטעים נבחרים ממנו תמוהה). ולבסוף מופיע מאמר מקיף של ערן הדס הנוגע בקצרה בכל הנקודות החשובות: הצגת חברי הקבוצה, אפיון הפואטיקה שלה, תמות מרכזיות והשפעתה התרבותית. כאן אני מבקש להעיר לגבי עניין אחד במאמר של הדס, והוא צמצום שדה ההשפעה של הקבוצה לעולם השירה, בעוד שהשפעתה הייתה רחבה גם בהיבטים אומנותיים ותרבותיים אחרים, החורגים מהשירה הכתובה. ההשפעה התרבותית של דור הביט על החצי השני של המאה העשרים שקולה להשפעתו של הדאדא על החצי הראשון; מההיפים של וודסטוק ועד הפאנקיסטים של לונדון, מהפופ ארט של וורהול ועד הגראנג' והמטאל – כולם היו בני הביט.

לפני שנקרא בשירים, ראוי להגיד כמה מילים על השם "ביטניקים": הם לא היו "משוררי קצב", אלא משורריהם של הדור המובס (Beat). הדור הקודם יצא למלחמה הגדולה וחזר כמנצח בעודו מדכא טראומה עמוקה שחווה כל מי שנחשף לפרצוף המכוער ביותר שהאנושות יכולה להראות. בתגובה, שנות החמישים בארצות הברית היו שנים מעונבות ביותר שהתאפיינו בקונפורמיות עד מחנק. אלה שנים שבהן האחר – הזר, ההומוסקסואל, השחור, השיכור, הנרקומן – נאלץ להסתפק במחשכים ולשתוק באונס. אם הדור ההוא היה דור המנצחים, דור הנפילים אם תרצו, משוררי הביט ייצגו את הדור הבא – המובס, המותש, החלש. והם היו הראשונים לתת לו קול.

השיר הפותח את הספר, "אמונה וטכניקה – 30 עקרונות לכתיבה מודרנית" של ג'ק קרואק (בתרגום רעואל שועלי) מתפקד גם כמעין מניפסט, וניתן למצוא בו מספר עקרונות מנחים שאותם ניתן לזהות ביצירות של חברי הקבוצה. למשל: "6. היה שוטה־קדוש של הנפש"; "7. שלח את הרוח לעומק שתרצה"; "13. הסר מעצורים ספרותיים, דקדוקיים, תחביריים". ולצד אלה, שורות שמכילות דוגמאות טובות לאלמנט נוסף בשירת הביט – ההומור: "3. נסה לא להשתכר מחוץ לבית"; "14. תהיה כמו פרוסט, זקן סטלן שיונק מעשב הזמן", או "29. אתה גאון כל הזמן". אֶת המשפט האחרון אפשר לקרוא בקלות כבדיחה גרידא, אבל עלינו לזכור שהביטניקים ביטאו את הערך הנשגב של רוח הנעורים אל מול ההערצה העיוורת של המסורת.

השירה שלהם הייתה בראש ובראשונה שירה מדוברת הנקראת על במה מול קהל. תהא הבמה בר או בית קפה – העיקרון הבסיסי של שירת הביט הוא שהשירה נאמרת בקול ופוגעת באוזן. לאספקט הזה של שירתם ניתן למתוח קו השפעה מִשל עצמו: מערבי השירה של הביטניקים בסן פרנסיסקו של שנות החמישים נמתח קו ישיר לניו יורק של מלון צ'לסי בשנות השישים, לערבי השירה של הרנסאנס של הארלם בשנות השבעים, שמתפתח לראפ הפואטי של שנות השמונים וחוזר אל הבמה בדמות הפואטרי סלאם ששטף את העולם משנות התשעים עד ימינו והביא, גם בארצנו, במה ראשונה לכמה מהקולות המעניינים בשירה העכשווית.

בחזרה אל הספר. אחרי התרגומים המועטים שזכה להם קרואק ("אמונה וטכניקה" ו"בדידות מקסיקנית"), מופיעים שיריו של אלן גינזברג. זהו פרץ משכר של שירה מתפוצצת. אפילו מרשימת המתרגמים אפשר להתפוצץ: דורי מנור ואנה הרמן (שמתרגמים את השיר החשוב שלו "סופרמרקט בקליפורניה"), יהודה ויזן, רונן סוניס, משה דור, גיורא לשם, יאיר דברת ואורית נוימאיר פוטשניק. אבל אני רוצה לעצור ולהתמקד בשני מתרגמים אחרים, מוקדמים יותר, המופיעים ברשימה זו – נתן זך ודוד אבידן. אני עוצר משום שעם שני המשוררים האלה השירה העברית החדשה זכתה למהפכה הגדולה שלה; גדולה יותר מהמעבר מהטעמה אשכנזית לספרדית. הודות לשני אלה השירה העברית הגיעה למחוזות חדשים הן מבחינה צורנית – כמו הדחייה של משקל, חריזה ושפה מאולצת ומתפייטת לטובת החרוז הלבן והשפה המדוברת – והן מבחינת התוכן שלה. בשירתם אנחנו מוצאים פתאום עיסוק במין ובסמים, עצים אדישים ומחשבים חכמים. אף על פי שהן אצל זך והן אצל אבידן ישנן השפעות נוספות (כמו המודרניזם האנגלי במקרה של זך והאוונגרד הרוסי בזה של אבידן), לשירת הביט יש מקום מהותי בהבנת המרחב הפואטי שבו שניהם פעלו.

ואולי כאן אנחנו מגיעים לחשיבות של הוצאת האנתולוגיה הזו דווקא היום. היום החתך הקורע ששירתם של זך, אבידן ויונה וולך ביצעה בשירה העברית התאחה לכדי רקמה צלקתית שאנחנו מתביישים להציג. כולנו מהנהנים שאכן, כמובן, המשוררים הללו חשובים לאין שיעור לשירה העברית, אבל העיקרון הבסיסי שהם הציגו, של חתירה חסרת גבולות בעקבות האמת של השיר, הוחלף היום בשם ה"למה לפגוע?" או כל חיקוי אחר של הכלה; ואת הפריצוֹת והפריצוּת החליפו שירים המבקשים מהקורא שלהם לקבל לייק או חיבוק. כך בארצנו אֶת הביטניקים החליפו החיבוקניקים. ואת המציאות הזו האסופה הזו מבקשת לשבור.

אחרי גינזברג מגיע תורם של ארבעה משוררים פחות מוכרים מהקודמים להם. שירתו של כל אחד מהם מציג פאה שונה של אבן החן הלא־מלוטשת־בעליל שהייתה הביט. כך למשל גרגורי קורסו, הצעיר מחברי המעגל הפנימי של הביט, שהספיק עד גיל 21 (הגיל שבו הצטרף לחבורה) להתאשפז, להיעצר ולהסתבך עם המאפְיה, וצמח למהפכן פואטי שכותב (בתרגומו של אייל שלום): "אֲנִי שֹונֵא מְשֹורְרִים זְקֵנִים / בִּמְיֻחָד מְשֹורְרִים זְקֵנִים שֶנִּמְלָכִים בְּדַעְתָּם / שֶשֹּואֲלִים בַּעֲצָתָם שֶל מְשֹורְרִים זְקֵנִים אֲחֵרִים / כָּאֵלֶה הַלֹוחֲשִים אֶת נְעּורֵיהֶם / אֹומְרִים – אֶת זֶה עָשִיתִי פַעַם / אֲבָל זֶה הָיָה פַעַם / זֶה הָיָה לִפְנֵי זְמַנִּים" (עמ' 74).

משוררת נוספת, מעולה ופחות מוכרת, היא דיאן די פרימה, האישה היחידה בחבורה, שהחלה את לימודיה אצל עזרא פאונד בגיל 19, והמשיכה להיות החוט המקשר בין דור הביט ודור ההיפים, בין ניו יורק וסן פרנסיסקו, שכותבת (בעברית של אורית נוימאיר פוטשניק) שורות טהורות כמו: "חֲבֵרִי מְהַלֵּךְ בְּרַכּוּת כְּמוֹ אוֹרֵג עַל רוּחַ / הוּא מֵאִיר אֶת חֲלוֹמוֹתַי / הוּא בָּנָה מִזְבְּחוֹת לְצַד מִטָּתִי / אֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת בָּרֵיחַ שַׁעֲרוֹ וְלֹא מַצְלִיחָה לְהִזָּכֵר / בִּשְׁמוֹ, אוֹ בִּשְׁמִי" (עמ' 87). אחריה מגיעים הפסיכדליה המחשמלת של פיטר אורלובסקי, והשירה החתוכה (תרתי משמע) של ויליאם בורוז. בורוז אומנם מוכר יותר בזכות הרומנים שלו (למשל "ארוחה עירומה", "נובה אקספרס" ו"ילדי הפרא") מלאי הדם, הזיעה והזרע, אבל שירתו מהווה קטגוריה של תימהון בפני עצמה במסעו הפרטי בעקבות השמדתה המוחלטת של התודעה. עם שורות קרועות כגון: "עֵינַיִם מֵתוֹת בְּמִפְתְּנֵי מִלּוֹת מַיִם אֲדֻמּוֹת יוֹרְקוֹת דָּם צוֹחֲקוֹת" (עמ' 100, תִרגם יונתן דיין).

עם בורוז אנחנו מגיעים למעשה לסוף הגרעין הקשה של חבורת משוררי הביט. אבל כאן האנתולוגיה למעשה רק מתחילה, ובזה חשיבותה. שכן באסופה הזו העורכים ביקשו לכנס תחת הכותרת "דור הביט" לא רק את אותם שמות מוכרים וחשובים, אלא גם את ה"צאצאים הפואטיים" שלהם – אותם משוררים אמריקאים המהווים המשך ישיר לרוח וסגנון התנועה. מפרנק אוהרה השמאן הפואטי של "אסכולת ניו יורק" החדשנית, לשירה האקולוגית של גארי סניידר ולמשוררי קבוצת ההר השחור כמו רוברט קרילי – והלאה אל שנות השישים והשבעים. בדרך זו האסופה נהפכת למעין שער לשירה האלטרנטיבית של כל החצי השני של המאה העשרים. כאילו שעורכיה ביקשו להגיד: "זוכרים את המהפכה שהתחילה כאן בעקבות המהפכה ההיא שם? שם היא מעולם לא הפסיקה."

דווקא בגלל זה הספר הוא בדיוק הספר שמגיע לנו. אנחנו לא באמת צריכים אנתולוגיה כבדה ומקיפה שתעניין רק חוקרים ואספנים. מגיעה לנו אסופה עשירה ומגוונת של קולות בועטים, מתורגמים בידי כמה ממיטב מתרגמנו, שיש בה הכוח לערער את התרדמת הפייסבוקית והחיבוקניקית שחלק נכבד משירתנו נפל לזרועותיה, כדי שאולי, הלוואי, תקום כאן שוב שירה חדשה.

עוד במעלה...

Yes, I Do

הדרים, שחרורים וקרב בולבולים

מות החתול ותחיית האנושיות

על העיוורון

אמונה בקריאה, קריאה באמונה

מסע שמאני בין תנוכים מְשֻושּים וקשקשים בשרניים

בין as if ל־hollow center

לא הכול שחור לבן – התעוררות השירה החרדית

צָפוּן בָּרֵךְ | נהר השירה

אמילי של זנדבנק

האם חוסר אמינות הוא deal-breaker?

איך לספר סיפור

“התכירני אבא?״ על מקומו של הרומן צל ידו ביצירת חיים באר

דבר המערכת – מעלה 6

"הענקתי לך את עצמותי / כדי לפסל מהן פסליך"

צריך לחזור מהנסיגה

"עוֹד הַכֹּל יִסְתַּיֵּם / בְּכִי טוֹב / בְּכִי טוֹב / בְּכִי / בְּכִי / בְּכִי רַע"

מורה נבוכים: שירה וקרינג' למהפכת החובבים בשירה העכשווית

נגד הזרם: המהלך הקווירי של ז'וריס־קרל הויסמנס

קטלן א'

הסיפור שלא נגמר

סוד השעמום הוא לומר הכל

הצד החשוך של החיים

דבר המערכת – מעלה 5

חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים

איך לכתוב תחת צל

צָפוּן בָּרֵךְ | להתבונן במקום מבעד לזמן

לטמון בין הצורים את חמד הצורות

המסע אל השינה

לא הספר שאנחנו צריכים, הספר שמגיע לנו

קרקעיתה השקופה של הנפש

דבר המערכת – מעלה 4

מתחת לשמיים של שומקום

לֹא נַחְתִּים שָׁעוֹן כִּי אֵין שָׁעוֹת

עוד סיפור אחד

צָפוּן בָּרֵךְ | השירה כצֵיד החד־פעמי

נו, תכתבי – עידוד קצר להאטת הכתיבה

שבריריות החלום

חד אבל לא משמעי

וזרח השמש

מינימום כסף, מקסימום אגו – הטיפים הפואטיים של דוד אבידן

"האם צריך כאן איזה שיר, ועוד ביידיש?": על תרגום היהודית לישראלית

לשון נופל על לשון

לראות את הדברים באינסופיותם

תריסים קדושים – היומיומי הוא הנשגב

על הכמיהה היסודית ביותר: גאולה

אני הכי עצמי כשאני מבזיקה בחופזה

כולנו יצאנו משולי האדרת של גוגול

הסבון בכה מאוד

וירדו? וירדו אמיתי?

דבר המערכת – מעלה 3

למה לאה?

איך תודעה נולדת מחדש

חוש הביקורת

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

בשבח הארוס

התרסקות או הארה

הזר והפרפר, המדען והסופר

נקב־הצצה

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

קנה־נשימה

גלות מזהרת

הזהו אדם?

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה