Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility
חדש! דצמבר 2023

גליון

ארנב־ליצן, או: מסה בעקבות לא ממואר מאת מוטי פוגל

מוטי פוגל | לא ממואר | אפרסמון, 2023 | 160 עמודים

מאת: עטרה בן חנן

לאורך הספר ממשיך פוגל לעסוק באוטופיה בדרכים ישירות יותר או פחות. בהקשר הזה בולטים פרקים כמו "התנחלות", "קורבנות" ו"נקמה", שנדמה לי שקיבלו תשומת לב מרכזית יחסית מאז שלא ממואר ראה אור.

מאז 7 באוקטובר אין רגע אחד של שקט. בליל של צלילים ואותיות נמשך בימים האלו לאינסוף, בלי הפוגה. האולפנים מוצפים בלהג בלתי פוסק. דיווח, פרשנות, הפסקת פרסומות (שאינה באמת הפסקה). הווליום גבוה, וביחד ננצח. הנאומים אינם מפסיקים להיכתב, אפילו לא לדקה. הרשתות מלאות בטקסט, חלקו מנוקד וחלקו לא. ואם נדמה שמדיום אחד מתרופף לרגע – מדיום אחר נחלץ לעזרתו. כמו במשחק הקופסא של הארנב הקופץ (בגרסאות אחרות אלו חפרפרת או ליצן). יש להכות את הארנב. הארנב נעלם לתוך המחילה, אבל אחר מיד מגיח ממחילה אחרת. המשחק אינו נגמר לעולם, גם לאחר שמכים את הארנב שוב ושוב. על פרצופו של הארנב קפוא חיוך תמידי, מלגלג. הוא נעלם ומופיע, נעלם ומופיע.

המילים שמקיפות אותנו מחוברות זו לזו, ארוגות לבד דביק וצפוף, נטול מרווחים, בכל שעות היממה. השידור אינו פוסק משום שלאחריו יופיע שידור נוסף, ראיון, נאום, מבזק, תחזית. הגל הפתוח אינו תם. במעגל מופתי, הטקסט ממלא את ייעודו כאריג (טקסטיל). הוא צוהל, הוא משחק. אך כשהופכים את הבד מבפנים החוצה מתגלה בטנה אפלה, קודרת.

(ואולי, בעצם, אם ממצמצים לרגע, מגלים שאין שם בטנה כלל. רק תהום. ואם כך האריג אינו אלא רשת שמכסה על ריק. כמו החור שממנו מגיח הארנב המחייך).

***

בשבועות האחרונים גויסה הספרות להעניק נחמה. ספרות, כך מסתבר, היא מילים יפות, או מכאיבות, שצריכות “להיות צל בארץ הלוהטת הזאת״, כמאמר שירו של יהודה עמיחי. הספרות יכולה להיות אסקפיסטית או ריאליסטית, קלה או כבדה, מצחיקה או רצינית – אבל בכל מקרה, עליה לשמש כמרחב מוגן. זהו מקומה של הספרות. זהו תפקידה.

באוקטובר־נובמבר שלטו, רוב הזמן, החמסינים. בתנאים כאלה אין ספק שצל הוא אכן מצרך נחוץ. אבל צל עלול להסתיר את העובדה שהסתיו לא הגיע. שמשהו השתבש. החושך אמנם יורד מוקדם, הימים כמעט מתחזים לסתיו. גם הם משחקים, צוהלים. אבל החום בכל זאת מסגיר: משהו השתבש. עונות השנה נטשו אותנו.

נחמה היא דבר הכרחי. היא צורך אנושי. אבל לא שם הספרות נמצאת. אם כך, איפה הספרות?

***

יש אם כן מלל בשפע. יש “תוכן״. יש “נחמה״. אבל המלל, העלילה, הנחמה – הם רק הקליפה של הספרות. היו רגעים שנאחזתי בקליפה הזו, אבל היא רק קליפה. ולכן אני מנסה לבין איפה הספרות עצמה נמצאת. לא מה תפקידה, לא מה מקומה. אלא היכן היא מאז 7 באוקטובר. שמעתי בשבועות האחרונים שהספרות עברה לספסל האחורי, כמו שקורה תמיד במלחמות. אבל לא בזה העניין מבחינתי. במובנים הסוציולוגיים האלה, הספרות נמצאת כבר זמן רב מאד על הספסל האחורי. ובכל זאת, מעולם לא חשתי כמו עכשיו שהספרות אינה.

***

(במרחבים אינטלקטואלים בא־רץ ובעולם פשתה התפישה שהמציאות היא תיאוריה, כלומר טקסט. את המגמה הזו הנהיגה, למרבה הצער, ביקורת הספרות. למבקרי הספרות נדמה היה שמצאו בכך את אחיזתם בעולם. למעשה לא הייתה האחיזה אלא כרסום, שהוביל בדרך טרגית לחיסול עצמי. ביקורת הספרות כרסמה בתנאי הבסיס של קיומה: היכולת לחשוב. העיוות המפלצתי הזה הפך אותה ללא מוסרית. ועכשיו צריך למצוא שפה חדשה לדבר על המציאות ועל הספרות).

***

כשאני מנסה לפרש את מה שקרה לספרות, אני מנחשת שהשפה עצמה נפלה ונחבלה. קיבלה מכה חזקה והתפרקה. אני מצטטת כאן (באופן חופשי) את המילים המפוכחות והחכמות של נעמה צאל, זכרה לברכה. במכה הראשונה, טוענת צאל, יש אלם; רק במכה השנייה מתחילים לדבר, להשתמש בשפה שקיבלה מכה. והספרות, אומרת צאל, תמיד נכתבת עם סימנים כחולים בשפה.

אבל עכשיו אין כמעט דיבור. עוד פחות מכך יש ספרות. ועוד פחות מכך יש ביקורת ספרות. האם אנחנו אחרי המכה הראשונה? בהחלט. אבל מילותיה של צאל מסבירות רק חלק מהיעלמותה של הספרות.

***

יוצא דופן אחד הוא ספרו של מוטי פוגל, לא ממואר. לראשונה מאז ה־7 באוקטובר מצאתי בספר הזה ספרות, ולא רק קליפה של ספרות. לא ממואר הוא אסופה של מסות, עיונים ספרותיים ביצירות מופת שאהובות על פוגל – מהתנ״ך והתלמוד, דרך קפקא, ברונו שולץ ובורחס, ועד ז׳ורז׳ פרק, אדגר אלן פו, הנס כריסטיאן אנדרסן וחוליו קורטאסר (וגם זו רשימה חלקית). בהקדמה לספר מסביר פוגל שדרך הקריאה הוא מבקש לא רק לספר לנו משהו על עצמו, אלא גם “לתאר […] משהו מהרושם שהותירו עליי חייו של אודי ומותו״ (עמ׳ 12). אודי הוא אהוד פוגל, אחיו הצעיר, שנרצח לפני 12 שנה יחד עם אשתו, רות, ושלושה מששת ילדיהם – יואב, אלעד והדס – בפיגוע רצחני בביתם שבהתנחלות איתמר.

האובדן וההתמודדות עימו הם נקודת המוצא של הספר וגם המסגרת שבתוכה נכתב. אבל הספר אינו עוסק ברצח ובהתמודדות עימו, לפחות לא במובן המקובל והלינארי. הפרטים אינם מופיעים לפנינו כסיפור מעשה נהיר. נראה שסוג כזה של כתיבה זר לפוגל, חוטא עמוקות לכוונתו. מבחינתו כל ניסיון לטוות “עלילה״ מחייו של אחיו, ובעיקר ממותו, עלול לגרום לעיוות קשה, ביותר ממובן אחד: “אני רוצה להציל את הזיכרון של אודי מפני ההתרגלות והמאוזכר. האם זה אפשרי? האם אפשר לפעול באמצעות השפה נגד השפה? […] אני מחפש אסטרטגיות של כתיבה על אובדן שלא תתיימר להפוך את החוסר לבעל משמעות, שלא תהפוך את האדם לאלגוריה, שלא תהפוך את האובדן לסיפור. אני מתעקש לא לתת למוות של אודי משמעות״ (עמ׳ 141–143). אם כך, שואל פוגל, איך בכל זאת אפשר לכתוב על חוסר?

פוגל ביקש לשתף אותנו ברושם שהותירו עליו חייו ואובדנו של אחיו, כלומר לחוש “בעקבות״ (עמ׳ 12) שהותירו בו. באופן דומה, גם הקריאה היא פעולה שבה מטביע הקורא עקבות במילים שכתב מישהו אחר. הפרשנות היא הרגע שבו הטקסט נכתב מחדש בידי הקורא, מתעצב על פי צעדיו. הרי עד שהקורא המסוים לא הניח את עיניו על הטקסט משמעותו הייתה ערטילאית ופתוחה. הוא היה יכול להיות כל דבר. אך מרגע שהטקסט נקרא ומתפרש, הוא הופך לבעל הקשר ומשמעות ספציפיים, אשר מדברים אל הקורא, מובנים לו על פי הקשריו (ופוגל כותב בהקדמה: “אני קורא ספר שכתב פרנץ קפקא, אדם שמעולם לא פגשתי. […] ובכל זאת עשרות שנים אחרי מותו של המחבר, הוא מדבר אליי. עליי״, עמ׳ 12).

כמו כל קורא, גם טביעת רגלו של פוגל מושפעת מן האירועים שעיצבו את חייו, שהטביעו בו את חותמם: ילדותו בהתנחלות נווה צוף, שהוריו היו ממקימיה; התרחקותו האידיאולוגית מהע־ולם שבו גדל; יחסיו המורכבים עם אחיו; הרצח, האבל, הכעס, הגעגוע. אך פוגל, כאמור, לא בהכרח מדבר ישירות את הדברים, ואין בכך צורך. להפך. הבחירה לספר על עצמו ועל אחיו דווקא דרך קריאה, דרך פרשנות, דרך ספרות, היא מעשה כן, רגיש ואינטימי מאין כמותו. פוגל מאפשר לנו לצעוד יחד אתו, ללמוד את עקבותיו בטקסט. אנחנו הופכים שותפים למסע שבו יצירות שכתבו סופרים אחרים ייכתבו מחדש על פי ניסיון חייו של פוגל. על פי מידת אובדנו. פוגל מטביע בטקסט את החותם שהטביעו בו חייו ואחיו – ואנחנו פוסעים יחד איתו, בעקבותיו.

***

לא ממואר מחולק לתריסר פרקים (אולי כמניין השנים שמאז הרצח) בתוספת פרק מבוא. כותרות הפרקים מרמזות לפרקי חייו של פוגל עצמו, לעיתים בדרך שנראית רופפת יחסית: “זמן״, “ילדות״, “אחים״, “התנחלות״, “גלות״, “בשורה״, “קומדיה״, “קבורה״, “שבעה״, “קורבנות״, “נקמה״, “נחמה״ (נדמה שלא במקרה, הפרק “בשורה״, שבו עוסק פוגל בהודעה על מותו של אחיו, ממוקם במחציתו של הספר, כ־umbilicus mundi שלו). כותרתו של כל פרק מבשרת על הנושא שסביבו טווה פוגל את קריאתו ביצירות. אני אומרת “טווה״ משום שיותר מכל הזכירה לי כתיבתו של פוגל מלאכה עכבישית. בקורים דקים, לעיתים כמעט בלתי נראים, קושר פוגל בין טקסטים שונים, הרחוקים זה מזה במקום ובזמן כתיבתם. התוצאה היא רשת מרהיבה, בלתי צפויה, של ספרות ושל ביקורת ספרות.

כך, למשל, נקודת המוצא של הפרק “אחים״ עוסקת בסיפורי היריבות בין האחים של ספר בראשית – קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו. האחים, מראה פוגל, הם לעתים קרובות מעין כפילים הופכיים, תאומי מראה. הקרבה ביניהם היא שהופכת את היחסים לבלתי נסבלים. האלימות מושלת בהם: רצח, קורבן אדם, קניבליזם. אבל מן הדרמה המיתולוגית־תנ״כית פונה פוגל במפתיע דווקא לסיפור הבלש הקלאסי של אדגר אלן פו, “המכתב הגנוב״. כמו המכתב שבסיפור, שהגנב ד׳ “הופכו ככפפה״ מן הפנים אל החוץ כדי להסוותו, גם ביקורת הספרות הפכה והפכה בסיפורו של פו, כמעט עד לזרא. אלא שבחירתו המפתיעה של פוגל לפרש את הסיפור ככזה שעוסק דווקא ביחסי אחים – הגנב ד׳ אינו אלא אחיו של הבלש דופן, כפילו התאום – טוענת את הסיפור לא רק בברק אינטלקטואלי, אלא גם במטען רגשי והגותי שמשנה לחלוטין את משמעותו.

גם הפרק “ילדות״ מציע מהלך פרשני מאלף, שראשיתו בספרו של הסופר היהודי־צרפתי ז׳ורז׳ פרק, “W או זיכרון הילדוּת״ (את המשך הפרק מקדיש פוגל לעיון בספרי אריך קסטנר, בסיפור המופתי “הצל״ של אנדרסן וב״פיטר פן״ של ג׳יימס מתיו ברי). חציו של הספר הוא ממואר המתאר את ילדותו של פרק בפנימייה בשנות מלחמת העולם השנייה בצרפת, תחת זהות מוסווית כלא יהודי. חציו האחר הוא מסע הרפתקאות בדיוני של גיבור בשם גספאר וינקלר אל האי W. הקריאה הרווחת מציעה לראות ב־W אלגוריה למחנה ריכוז נאצי, מעין לא מודע של פרק הילד, שבתיאור שנותיו בפנימייה אין כמעט זכר למאורעות ההיסטוריים על אף שבפועל עיצבו את חייו ודמותו (אביו של פרק נהרג בצבא הצרפתי ואימו נספתה באושוויץ). אך פוגל, בקריאה אמיצה, מציע להבין את האי W שאליו מפליג הגיבור לא כניגודה של הילדות השלווה בפנימייה, אלא דווקא כביטוי מזוקק שלה. הילדות, למרבה האימה, היא־היא מחנה הריכוז. בכך מבקש פוגל להאיר על הקטגוריה האוטופית שהוחלה על הילדות, ובעיקר על מחירה מפלצתי. גן העדן תמיד כולל בתוכו תביעה לסדר טוטלי, ואולי מוטב לומר טוטליטרי. האוטופיה נושאת בחובה אלימות, ולפיכך היא “הפלנטה האחרת״ שעלינו לחצות בדרכנו לעולם המבוגרים.

לאורך הספר ממשיך פוגל לעסוק באוטופיה בדרכים ישירות יותר או פחות. בהקשר הזה בולטים פרקים כמו “התנחלות״, “קורבנות״ ו״נקמה״, שנדמה לי שקיבלו תשומת לב מרכזית יחסית מאז שלא ממואר ראה אור. אלו פרקים שבהם מתעמת פוגל עם שנות ילדותו בהתנחלות נווה צוף – שנתפסה בעיני מקימיה כגן עדן עלי אדמות, כגאולה שבהווה – ועם האידיאולוגיה השוכנת בבסיס מפעל ההתנחלויות בכלל. אבל אני דווקא לא רוצה להתייחס לפרקים האלו בהרחבה; נדמה לי שהדברים מדברים בעד עצמם. במקום זאת אני רוצה לעסוק בזיקה החשובה שנרקמת לדעתי בספרו של פוגל בין הסכנה שבשאיפה לאוטופיה עלי אדמות ובין השפה. פוגל מצביע על כך שהמחשבה המשיחית מאפיינת את העולם שלפני הגאולה ככזה שיש בו פער מובנה בין “האמצעים לתכלית״. בגאולה, לעומת זאת, אמור להתקיים ביניהם תואם מוחלט – “טעם העץ כטעם הפרי״, כדברי הרב קוק האב (עמ׳ 59). באופן דומה, גם בשפה יש פער מובנה בין המילים ובין העולם שאותו הן מבקשות לתאר. אולם, בשני המקרים, דבריו של פוגל מצביעים על כך שדווקא הפער הזה הכרחי להישרדות שלנו; החפיפה המוחלטת שבין האמצעי לתכלית לא יכולה להוביל אלא לאלימות, לכיליון: “אנחנו חיים בתוך השפה ובאמצעות השפה, אך שוכחים שהשפה עצמה היא מופע קומי שמחליף ממשות בסמלים. השפה היא אלחוש, שיר הערש שאנחנו שרים לעצמנו כדי שנוכל להירגע ולא לראות את הריק האורב מתחת, את הפער בינינו לבין העולם. אנחנו יכולים להצביע על הממשות, לחוש בה, לשמוע אותה, למשש ולראות, אך היא לעולם אינה ניתנת לייצוג מלא. התואַם הוא חלום״ (עמ׳ 89).

ובעצם זה יותר מכך. המרווח חשוב לא רק משום שהוא מאפשר לנו לשרוד, אלא גם משום שהוא מאפשר לנו לחשוב. לבקר. בלעדיו אנחנו ארנב קופץ, מוכה, עם חיוך קפוא, שאינו מודע לתהום שמצויה מתחתיו.

***

בפרק המבוא לספר, פוגל כותב: “הספינה שלנו היא השפה, ומפרשיה הם הדימויים שהיא מעמידה לרשותנו. […] כמה מופלא הדבר הזה: אפשר לחצות את האוקיינוס״ (עמ׳ 11–12). פוגל מדמה את ספרו לספינת נייר שנשלחה על פני האוקיינוס. ואני חושבת שאולי הספרות בכללה אינה אלא ספינת נייר, שנשלחה על פני האוקיינוס השחור של 7 באוקטובר.

עוד במעלה...

"נוֹלַדְתִּי בְּהַצָּגַת חֲצוֹת"

רומן עתידני מופרע במיוחד

הטיפולוגיה של הספרות העברית

חוה האחת בקינתה אל האהוב החצוי

טרמפיסט בגלקסיה בלי מדריך

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

לראות את הדברים באינסופיותם

נגד הזרם: המהלך הקווירי של ז'וריס־קרל הויסמנס

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

כותב המערבונים העברי הראשון

חלום על להבת נר שדועך

לפורר את האחיזה

לאן ללכת מכאן

דבר המערכת – מעלה 7

"ואיך נעבור, ללא הגשר?"

על העיוורון

טקסטים שיש להם צורה של תבונה

פה ובמקום אחר

מן הקול אל ההד

צָפוּן בָּרֵךְ | השירה כצֵיד החד־פעמי

דבר המערכת – מעלה 3

הסיפור שלא נגמר

על הראייה

שה האלוהים

לֹא נַחְתִּים שָׁעוֹן כִּי אֵין שָׁעוֹת

לא הכול שחור לבן – התעוררות השירה החרדית

הסימנים הכחולים של השפה

בין as if ל־hollow center

אגרוף מונף כלפי מטה

איך נשיר: שירה ופרוזה כשני אופנים של מסירת עדות

לקראת שירה מז׳ורית

חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים

קנה־נשימה

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

צָפוּן בָּרֵךְ | נהר השירה

להוציא חלום לאור

אפשרות של X

"האם צריך כאן איזה שיר, ועוד ביידיש?": על תרגום היהודית לישראלית

תמציות רישום

לא הספר שאנחנו צריכים, הספר שמגיע לנו

דלות ושירה

וירדו? וירדו אמיתי?

דבר המערכת – מעלה 8

המסע אל השינה

חוש הביקורת

אומרים לנו שיש סקס אחר

שבריריות החלום

האב, הבת, ורוח הקודש

כי צריך לשטוף הכל

כמה מילים אחרי הלוויה של מאיר ויזלטיר

קונספטואליות וגותיקה

על היפה והנכון

דבר המערכת – מעלה 9

הצד החשוך של החיים

עוד אחר צהריים ספרותי

תריסים קדושים – היומיומי הוא הנשגב

רומנים מטופשים שכותבות נשים

לתפוס את הולדן

האמונה כקונפליקט

איך לכתוב תחת צל

מסע שמאני בין תנוכים מְשֻושּים וקשקשים בשרניים

איך תודעה נולדת מחדש

עוד סיפור אחד

שהכל נברא בלשון

כיצד להפסיק לפחד ממוות, להתחיל להתאבל על המתים ולאהוב את החיים

תלישות בעולם נטול בית

מפלי מים שקפאו

טלטול הפעמון

הזר והפרפר, המדען והסופר

דבר המערכת – מעלה 6

והלבן היום לבן מאוד קצת אדום

גילוי דעת

עגלת תינוק ריקה סובבת עיר

מכניקת השבר

השבר מתוך האיחוי – השיבה לפנגיאה

מה מצאתי בכיס

על קרקע המציאות גדלות הבדיות הכי טובות

שתיקה יודעת קול

אמנות אחת

דבר המערכת – מעלה 2

סוד השעמום הוא לומר הכל

פינוק בשירה הישראלית

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

צריך לחזור מהנסיגה

על הכמיהה היסודית ביותר: גאולה

חיים שראוי לספרם

חד אבל לא משמעי

דבר המערכת – מעלה 4

ילד עם אבא

שדים באים בעקבות העוני

מות החתול ותחיית האנושיות

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

0.6 אדם

לשון נופל על לשון

המלצת שבוע הספר – יורם עשת

האם ביקורת הספרות היא כל־עיקר אפשרית?

״עשית אקזיט, לך זקוף״

לטמון בין הצורים את חמד הצורות

תועלת לנפש אומללה ודחויה