SWIM, ספרו החדש של גון בן ארי, הוא רומן שבתוכו מקופלת נבואה. אך האם רומן ונבואה יכולים לדור בכפיפה אחת? גם לנביא וגם לסופר ישנה שליחות, אך זו שליחות שונה. הנביא מחויב לאלוהיו, הסופר לקוראיו. הנביא מקבל מסר רוחני, ועליו להעבירו כפי שהוא. הסופר לוקח את חומרי החיים ומעצב אותם, קוצץ ומערבב אותם, עורך ומגהץ אותם, עד שהם מקבלים צורה אומנותית. האם בן ארי מצליח לגשר על הפעולות הסותרות האלה ולשלב אותן לכדי יצירה שלמה ומאוזנת?
SWIM הוא רומן בעל יסודות אוטוביוגרפים. הגיבור – איש צעיר, סופר, עיתונאי ופרסומאי, ששקע בחוב כבד אשר הוביל אותו למצוקה נפשית קשה. הוא יוצא מתוך המצוקה הזו בזכות חזון נבואי שנותן לו תחושת משמעות וכוח להמשיך הלאה. הרצף העלילתי נקטע לעיתים תכופות על־ידי תוכן הנבואה: טקסט באווירה פילולוגית־קבלית המוצא פשר נשגב בסדר האותיות העבריות, בצורתן ובמילים הבנויות מהן. החזון נפתח עם התובנה שהפסוק "בראשית ברא אלוהים את" משמעו "בראשית ברא אלוהים את האותיות אלף עד תו" (עמ' 22), כלומר הבריאה התרחשה בעזרת אותיות השפה העברית. ובהמשך הגיבור מגלה שהמילה "מציאות" מורכבת בעברית מהשורש מצ"א משום ש"המציאות היא פשרה בין נמצא למומצא" (עמ' 50), כלומר אנחנו חיים במערכת שאנו מוצאים וממציאים בו בזמן, ולכן יש לנו אחריות על עיצובה. בחצי הראשון של הספר תופסת הנבואה מקום מרכזי, אך בהמשכו עוסק הגיבור בתופעות רוחניות אחרות, כמו מציאת משמעות בצירופי מקרים או יציאה למסעות שמאניים בעזרת סמים פסיכדליים. לספר ארבעה חלקים, ובכל אחד מחלקיו הגיבור נקרא בשם אחר ומוצא דרך רוחנית שונה. בדיעבד מתגלה כי הדמות בחלק הראשון נכתבה בידי הדמות שבחלק השני שנכתבה בידי הדמות שבחלק השלישי וכו'.
ספרו של בן ארי חריג יחסית בנוף הספרותי המקומי, אבל אפשר למצוא לו כמה מקורות השראה, כמו דלתות התודעה של אלדוס האקסלי (שהוא מחקר אישי־פילוסופי של החוויה הפסיכדלית) או הדיבור הנבואי של הרגלא"ט המספק לקורא טכניקות שיעזרו בהשגת נבואה. אך מקור ההשראה הבולט ביותר הוא כנראה הספר ואליס של סופר המדע הבדיוני האמריקאי פיליפ ק. דיק. גם בואליס הדמות המרכזית היא סופר בתקופה של משבר נפשי עמוק שנתקף בנבואה, גם שם הסיפור משובץ בקטעים מתוך הנבואה עצמה, וגם שם לא ברור אם מדובר בטירוף או בתגלית אמיתית. נדמה שהדמיון הזה לא חמק מבן ארי, והוא אכן מזכיר את פיליפ ק. דיק מספר פעמים, למשל: "כשפיליפ ק. דיק ראה את האינסוף ב־1973 אחרי שלקח סודיום פנטוטל נגד כאב שיניים, הוא תיאר את העולם כ'כלא המתכת השחור'" (עמ'37). נקודת דמיון נוספת בין SWIM לבין ואליס היא ששניהם ספרים לא קלים לקריאה, ובשני המקרים נדרש ממני מאמץ ניכר כדי לסיים אותם. הסיבה זהה: אלו ספרים שלא מאפשרים לקוראים לשקוע באשליית הבדיון הנעימה של קריאת סיפור, אלא דורשים מהקוראים להאמין. בדרך כלל, כשאנו קוראים ספרות לא דורשים מאיתנו להאמין בסיפור, לא בדיוק. אנחנו בעיקר נדרשים לא לפקפק. קוראי ספרות מסגלים לעצמם מידה בריאה של "השעיית הספק" (Suspension of disbelief). יש מעין חוזה סמוי בין הקוראים למחברים: הקוראים מסכימים לקרוא דברים שלכאורה התרחשו לאנשים שלא היו ולא נבראו, ובתמורה המחבר או המחברת לא דורשים מהקוראים להאמין במה שכתוב. המצב עם נבואה הוא שונה. כי אם הנבואה נכונה, השקפת עולמם של הקוראים חייבת להשתנות, ויש לכך השלכות מקיפות על האופן שבו עליהם לחיות את חייהם. לכן טקסט נבואי הוא טקסט שהדרישה שלו מהקוראים היא רדיקלית יותר מטקסט ספרותי: הוא דורש לגבש עמדה, להאמין או לכפור; להכריע – "נביא אמת או נביא שקר?"
כקורא ספרות, רציתי להאמין שזו נבואת אמת שתגלה לי את הסודות שמאחורי מסך המציאות. ואכן, לרגעים האמנתי. אך ברגעים אחרים התעוררה בי התנגדות עזה. התנגדות שהלכה והעמיקה ככל שהמשכתי בקריאה. אפשר לומר שהייתי קורא־רוחני ספקן, וזה הקשה עליי להיות קורא־ספרותי מתמסר. התנועה בין אמונה לכפירה היא לא רק מקרה פרטי שלי, אלא חלק אינטגרלי מהקריאה בטקסט מהסוג הזה, ויותר מכך – חלק מחוויות החיים של גיבור הספר; שכן לאורך הסיפור הגיבור בעצמו נע בין אמונה נלהבת לספק עמוק. המחבר מספק לקוראים הרבה סיבות פסיכולוגיות לפקפק בנבואה, ובראשן התובנה שהנבואה היא לא יותר מתחבולה נפשית של אדם מיואש שרוצה לחמוק מתחושת המחנק של היותו שקוע בחוב של יותר ממאה אלף ש"ח. לצד הספק שמוטל בעקביות בתוקף של הנבואה, אופן ההצגה של הטקסט הנבואי בא להעיד על אותנטיות ודורש מהקורא להאמין. למשל בעמ' 28 מופיעים צילומי דפים שעליהם כתובות אותיות האלפבית ועליהן שרטוטים של מעגלים, קווים וצירופי אותיות. הרישול שברישום ובצילום באים לתחושתי לחזק את הממד התיעודי של הספר – הרישול רומז שהמחבר התעורר באמצע הלילה וחש כורח לצייר את החזון שקיבל על הנייר הראשון שהוא מצא לפני שהזיכרון יתמוסס.
התנועה הזו בין אמונה לכפירה עשויה להיות מתישה. דבר נוסף שהקשה עליי את הקריאה הוא שהנבואה וחוויות הנביא באות על חשבון האיכות הספרותית. בן ארי מתרכז בהתפתחות הרוחנית של הגיבור, וחוסך בתיאור עולמן הפנימי של דמויות אחרות ובשרטוט מערכות היחסים ביניהן. בפרט ציער אותי שבנות הזוג של הגיבור ב־SWIM היו דמויות כלליות יחסית, דלות באפיונים, שלא היה לי ברור מדוע הוא אוהב אותן וגם לא מדוע הוא נפרד מהן. נדמה כי תפקידן המרכזי בסיפור הוא לשקף את מערכת היחסים המורכבת שיש לו עם החוויות המיסטיות אותן הוא חווה. במובן הזה אפשר לומר שהנבואה היא בעצם בת הזוג המרכזית של הגיבור. בתחילת הספר היא בת הזוג הנוכחית, זו שתופסת את מרכז החלל הנפשי שלו, ואחר כך היא משמשת בתור האקסית המיתולוגית. ישנן נשים אחרות, וגם חוויות רוחניות אחרות, אבל הנבואה נשארת זו שכל חוויה חדשה נמדדת לאורה. המודעות העצמית של בן ארי גבוהה כל כך, שהוא מודע גם לחסרונות האלה של ספרו, וכותב עליהם בפתיחות מרשימה לקראת סוף הספר: "אבל הכי נורא – איך שתיארתי את האקסיות שלי בספר הזה: כדי להתרכז בתהליך שאני עברתי התעלמתי מנפתולי האישיות הספציפית שלהן, מהאהבה האדירה שלי אליהן, מזה שהאמנתי שכל אחת מהן היא אהבת חיי. כדי לכפר את זה אני אצטרך עכשיו לכתוב ספר אהבה והודיה שלם לכל אחת מהן, כמו שמגיע" (עמ' 359).
הציטוט הזה הוא דוגמה להגיגים הרבים של בן ארי על אודות כתיבתו. ההגיגים הללו הם חלק מארסנל שלם של תחבולות ספרותיות שהכותב מרבה להשתמש בהן. אלו תחבולות 'מטא־פיקשן' הנחשבות לשכיחות בספרות שעוסקת במעמדה כבדיון, ועל כן היא מפנה את תשומת הלב של הקורא לתהליך הכתיבה עצמו. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא סדרת הגיבורים הבדיוניים שכותבים את הגיבורים הבדיוניים האחרים. אבל זה ניכר גם בפרטים נוספים, במעברים תכופים ממספֶּר כל יודע בגוף שלישי למספר בגוף ראשון, או בכך שהדמויות בספר משוחחות על כתיבת הספר שבו הן מופיעות, למשל כך: "'זה אתה כותב את הספר?' הוא שאל. 'מה?' 'מי כותב את הספר?' 'איזה ספר?' אתה כותב איזה ספר עכשיו, לא?' 'אה, כן'" (עמ' 242). או למשל בכך שמספרי הפרקים לא תמיד עוקבים, אלא קופצים לעיתים, מתאפסים, או נתקעים (ישנם שלושים פרקים עוקבים שכולם ממסופרים כפרק 47!). השימוש האינטנסיבי בתחבולות הללו הוא סוג של הימור מצד המחבר. במחקר שערכתי על תגובות קוראים לסיפורים קצרים של הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס, מצאתי ששימוש בהן מעורר אצל חלק מהקוראים תחושה של חוסר כנות, כאילו שהמחבר "עושה להם טריק". הסכנה במטא־פיקשן טמונה בכך שאם המחבר מזכיר לקוראים באופן תדיר שהסיפור הוא דבר מלאכותי שנכתב בידי מישהו, הוא "מוציא" את הקוראים מתוך שטף הסיפור, פוגע באשליה, ומרחיק אותם מהדמויות ומהמתרחש. במקרה הזה נדמה שהשימוש בטכניקות הללו הולם את תפיסת העולם הרוחנית־פילוסופית שהספר משרטט; עולם שבו האותיות העבריות הן אבני הבניין הסמויות שמהן בנויה המציאות, ולכן הגבול בין הטקסט הכתוב לבין המציאות מטושטש.
טכניקות מטא־פיקשן הולמות כתיבה מודעת לעצמה, ואכן, בן ארי כותב עם הרבה מודעות עצמית ועם מעט צניעות. לטעמי הצניעות היא מידה חשובה בכתיבה רוחנית ועוד יותר בכתיבת ספרות. הצניעות מאפשרת למחבר לשים בצד את ה"אני" שלו, על דרישותיו וגחמותיו, ולכתוב מתוך כבוד עמוק לקוראים. ייתכן שזה מוגזם לדרוש צניעות מנביא, ממי שחשב, ולו לרגע, ש"האינסוף־ברוך־הוא" צמצם את עצמו כדי לתקשר איתו באופן אישי. אלא שאולי דווקא על הנביאים להיות הצנועים מכולם, שכן הם עצמם לא חשובים, הידע הוא שחשוב, והם רק הכלי שמשמש להעברתו. לא לחינם נאמר על משה רבנו "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד" (במדבר יב, ג). לכן, בחשבון אחרון, זה מה שהכי חסר לי בספר הזה: מידה של ענווה.
